א תֶּאְשַׁם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ׃ ב שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃ ג קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃ ד אַשּׁ֣וּר ׀ לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃ ה אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ׃ ו אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃ ז יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃ ח יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃ ט אֶפְרַ֕יִם מַה־לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא׃ י מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ולפי ששומרון היה ראש המלכות וכן ראש המר לכן אמר עליו תאשם שומרון כלומר שוממה לפי שמרתה באלקיה בחרב יפולו כלומר שוכני שומרון ובדרך אכזריות גדול ביד האשורים, עולליהם ירוטשו כלומר שיפילום קטנים בקרקע או בקירות לבקעם על דרך ונפץ את עולליך אל הסלע (תהלים קלז, יב) והנשים ההרות יבוקעו:
פסוק ב:
שובה ישראל וגומר. מפני שאמר למעלה ועמי תלואים למשובתי שהיו תלוים ועומדים מלשוב עד שישוב השם יתברך מחרון אפו מעליהם והנביא הוכיחם ע"ז באומרו ואתה באלקיך תשוב לכן סיים דבריו בהחזיקו באותה ההקדמה עצמה כאומר הנה אם כן ראוי לך ישראל שלא תעמוד עוד במשובתך אלא שאתה תשוב עד ה' אלקיך לפי שאתה כשלת בעונך, והנה שני אנשים המריבים זה עם זה כשירצו להשלים מי שפשע כנגד חברו הוא ילך לבקש ממנו מחילה כמו שאמר לך עד ה' אלקיך כי כיון שכשלת בעונך נגדו אתה ראוי שתשוב ראשונה ותלך עדיו אפים ארצה תשתחוה לו. והראב"ע פירש כי כשלת ואין מי יקימך רק השם, וכבר אמרו חכמים זכרונם לברכה במסכת יומא בפרק יום הכפורים (יומא פו, א) א"ר לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, ובפסיקתא רבתי דרשו הפרשה הזאת על מלכי יהודה שאחרי שיעד הנביא על גלות ישראל הזהיר לבני יהודה שישובו מחטאם למען לא יקרם ככה.
פסוק ג:
ולימד הנביא כאן אופן התשובה שיעשו באומרו קחו עמכם דברים כלומר אינו צריך מכם עולות וזבחים רק דברים שתתודו לפניו ותשובו אל ה', ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ופירשו המפרשים שהוא הפוך כל עון תשא. ויותר נכון לפרש שיאמרו הנה השגגות אינן צריכות לשאול כפרה ממך כי שגיאות מי יבין אבל העון והוא הנעשה בכוונה ובדעת אותו נבקש מלפניך שתשא וזהו כל תשא עון רוצה לומר כל אשר תשא לנו הוא העון לא השוגג וקח טוב רוצה לומר קח במקומו אי זה טוב אי זהו מצוה שעשינו ונשלמה במקום פרים שפתינו, ואולי רמז בפרים העגלים שהיו עובדים ויאמרו שבמקום אותו פשע ישלמו וידויים וסליחות, ויש לפרש וקח טוב שהוא ההודאה כמו שאמר דוד טוב להודות לה' (תהלים צב, ב).
פסוק ד:
ולפי שהתשובה השלימ' תהיה עזיבת החטא תאמרו אשור לא יושיענו כמו שהיינו בוטחים בו, וכנגד מצרים אמר ועל סוס לא נרכב כמ"ש ישעיה (ישעיה לא, א) הוי היורדים מצרים לעזרה על סוסים ישענו, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו כעגלים ועצבים שהיינו עובדים כי ידענו אשר בך ירוחם יתום ואין אלוה זולתך. והנה השם מבטיח אתכם שכאשר תשובו אליו בזה האופן ישוב מחרון אפו כי הוא אמר (ה) ארפא משובתם שאעפ"י שעד עתה אחרו מלשוב אלי הנה אני ארפא אותה משובה, ועם היות שלא היה משורת הדין לאהוב אותם כי האדם כשישלם עם אויבו לא יאהבהו בהחלט כי תמיד ישאר בלבו שנאה עליו הנה אני לא אהיה כן עמהם אבל אוהבם נדבה לפי שישוב ממני בהחלט, (ו) ולכן לא יבש מקורו כמו שאמרתי לרשעתם ולא יחרב מעינו אבל אהיה כטל לישראל שאינו נפסק כן טובי לא יפסק מהם, ואז יפרח כשושנה לפי שהיא לא תפרח עם גשם גדול שישטפנה אבל עם הטל תפרח כשושנה כן ישראל שנמשלו לשושנה בטללי ברכותי והשפעתי יפרחו, ואם תאמר שהשושנה אין לה שרשים והיא נוחה להעקר הנה אתה לא תהיה כן כי יהיו שרשיו כשרשי עצי הלבנון כמו ששרשי הלבנון יתפשטו תחת הארץ מאד (ז) כן ילכו יונקותיו של ישראל, והוא משל לזרעו ובניו באופן שיהיה כזית הודו ויהיה ריח לו כלבנון כי הלבנון הוא יפה למראה וטוב לריח, (ח) ואז ישובו בצלו של לבנון הנזכר שהם ישראל כי בארצם היה הלבנון ולכן קראם יושבי בצלו שישובו בשובה ונחת בארצותם ויחיו דגן ויפרחו כגפן ולא יכשלו עוד במעשים רעים אבל זכרו ושמו וגבורתו של ישראל יהיה כיין לבנון הטוב. והמפרשים פירשו זכרו כמו ריחו מלשון אזכרתה לה' (ויקרא ו, ח).
פסוק ט:
ואמנם אומרו אפרים מה לי עוד לעצבים המפרשים פירשו שהוא דברי אפרים שיאמר מה לי עוד לעצבים לעבדם כי בעוד שהייתי עובד אותם היו לי צרות רבות ורעות ועתה שעזבתים ישמע אל ויענני, ופירשו אני עניתי ואשורנו שהם דברי הש"י כלומר אביט אליו בעין רצון ואענהו לתת לו כל חפצו מלשון והכסף יענה את הכל (קהלת י, יט), ויהיה עניתי עבר במקום עתיד, ואני אהיה להם כברוש רענן לשיתלוננו בצלי תמיד ואל יפחדו בעבור שאין לברוש פרי כי ממנו פריך נמצא, ויהיה א"כ הפסוק הזה לשעורין ול"נ לפרש כולו שהם דברי הש"י יאמר אפרים מה לי עוד לעצבים כלומר מה לי להוכיחך עוד על העצבים ולהודיעך גנותם ושאין בהם כח להציל אני עניתי דברתי וספרתי לכם כל זה וג"כ אני אשורנו להשגיח עליו לראות אם ישוב עוד לכסלת העצבים ועבודתם אם לא ואין אני משתנה כי אני כברוש רענן קיים עומד מבלי שנוי, ולכן דע לך שממני פריך נמצא והפרי הוא כפי מעשיך רוצה לומר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי הפרי על כל פנים נמצא כראוי, (י) ומי שהוא חכם יבן אלה הדברים אשר אני דובר ואם הוא נבון ומבין דבר מתוך דבר ידע וישכיל כי ישרים דרכי השם בכל התוכחות האלה וצדיקים ילכו בהם ופושעים יכשלו בם, כי הנה כמו שהדרך הישר מגן הוא להולכי תום ואנשי השלום ישמחו ללכת בו לרוב העוברים והשבים עליו והרוצחים יפחדו מללכת בו וילכו ארחות עקלקלות ככה דרכי השם להיותם ישרים צדיקים ילכו בם ולא יכשלו, אמנם הפושעים יראו בהם מומם ולכן המה יכשלו בם כי לא יוכלו ללכת בהם. הנה זהו דעתי בפירוש הכתובים האלה והותרה בו השאלה השישית:
פסוק ט:
וחז"ל אמרו בויקרא רבה (א, ב) ישובו יושבי בצלו א"ר אבהו אלו הגרים שבאים וחסים בצלו של הקב"ה והוא גם כן פירוש נכון בכתוב, ובמסכת נזיר פ"ד (הוריות י, ב) דרשו כי ישרים דרכי ה' וגו' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה עליו נאמר כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם, רצו בזה שהמצות האלקיות צריכות כוונה טובה ומבלעדה אין בהם ממש כי אינם כמו המדות והמעשים המשובחים שמפאת עצמם ישובחו אבל כל השלימות והשפע אשר בפעל המצות הוא כשיעשה אותם האדם מפני שהשם צוה בהם והוא אמרם לשם מצוה: הנה נשלם פירוש ספר נבואת הושע והתהלה לאל יתברך: