תנ"ך על הפרק - הושע יד - ושובו אל ה' / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

הושע יד

514 / 929
היום

הפרק

תֶּאְשַׁם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ׃שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃אַשּׁ֣וּר ׀ לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ׃אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃אֶפְרַ֕יִם מַה־לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא׃מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

ושובו אל ה'

תחילת הפרק עוסקת בשני רבדים שונים של תשובה. פסוק ב', "שובה ישראל עד ה' א-להיך כי כשלת בעוונך"(הושע יד ב), מדבר בתשובה מיראה. כך עולה מדברי ריש לקיש על הפסוק: "גדולה תשובה שזדונות נעשות כשגגות"(יומא דף פו:). פסוק ג' "קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו"(הושע יד ג), מדבר בסוג אחר של תשובה, תשובה מאהבה.

על כן מסביר המלבי"ם את מילות היחס השונות שבשני הפסוקים. בפסוק הראשון כתוב " 'שובה ישראל עד י-הוה' - מילת עד מציינת שה' עומד רחוק מהם", אבל בפסוק השני " 'ושובו אל י-הוה' - והיא  התשובה מאהבה... שאחרי שפשעו נגדו שבו לאהבתו ועבודתו בכל לב". הבדל נוסף הנובע מההבחנה הזאת, הוא שבפסוק הראשון מוזכר "כי כשלת בעוונך - והיית כשוגג וכאנוס", אבל בשלב השני "קחו עמכם דברים - תוסיפו להיטיב מעשיכם להבא ולעשות תשובה מאהבה... תהיה הסליחה על ידי שיראה זכויותיהם וצדקותיהם שייקחו עמהם לדבר זכות עליהם".

המלבי"ם מבליע בדבריו חילוק ידוע בין שני הפעלים שמור וזכור המוזכר בדברי הרמב"ן במצות השבת: "כי מידת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממידת האהבה, והוא למידת הרחמים. כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו. ומידת שמור במצוות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות הדבר הרע בעיני אדוניו, ירא אותו". בתשובה מיראה מושם הדגש על מניעת החטא, על 'סור מרע'. אבל בתשובה מאהבה מרוכזים מעייני השב ב'עשה טוב', בהתקרבות חיובית לקדוש ברוך הוא.

בדרך זו מסביר המלבי"ם גם את הביטוי הנוסף בפסוק השני, "אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב", "כי בתשובה מאהבה נמחה כל העוון ולא רק חלקו, בניגוד לתשובה מיראה שלא נמחה כל העוון ויש עדיין פגם השגגה. ומכיוון שבתשובה מאהבה המעשים הרעים נהפכים לטובים (=וקח טוב), לכן גם יכופר העוון באמירת דברים בעלמא (=שפתנו), בניגוד לתשובה מיראה שעדיין צריכה קרבנות לכפרת השגגה (=פרים).

מרן ראש הישיבה זצ"ל הוסיף להסביר לפי חילוק זה את הכפילות של מידת הדין ומידת הרחמים בפסוק הראשון – "עד ה' א-להיך" בניגוד לאזכור שם הרחמים לבדו בפסוק השני "ושובו אל י-הוה". מי שלא שב אפילו מיראה מעורר עליו את מידת הדין, כי לא ניצל את שעת הרצון, מה שאין כן מי שלא שב מאהבה אבל שב מיראה - עדיין תשובת היראה בידו. וכן הסביר מדוע הפסוק הראשון מדבר בלשון יחיד "שובה", שהרי תשובה מיראה היא לעולם עסקו של הפרט, והפסוק השני אמור בלשון רבים "ושובו" שהרי תשובה מאהבה - תשובה לצורך הכלל היא (עיין מאמר 'תשובה מיראה ותשובה מאהבה' אסופת מערכות ח"א עמ' סא ואילך).

להשלמת דברים אלו נוסיף רעיון קצר, המסביר מדוע נזכר שילום הפרים בשפתנו, בתפילה, רק בפסוק השני שעיקרו בתשובה מאהבה, ולא בתשובה מיראה המצויינת בפסוק הראשון. הרעיון מבוסס על היסוד שהובא במאמר לישעיה ס"ג "בכל צרתם לא (לו) צר" בשם נפש החיים בעניין תפילת ראש השנה.

ר' חיים מאריך להדגיש שתפילת ראש השנה (ובעצם תפילת כל השנה) היא רק "להוסיף תת כח בעולמות הקדושים... ולא על ענייני וצרכי עצמו כלל. עינינו הרואות בנוסח תפילת ראש השנה שהוא מסודר מראשו ועד סופו רק על כבוד מלכותו יתברך שמו שתתעלה כבתחילה". אחת ההוכחות שמביא ר' חיים קשורה לפסוקנו. ידועים דברי הגמרא: "ר' יהושע בן לוי אמר תפילות כנגד תמידין תיקנום"(ברכות כו:), ובמדרש מצאנו: "ונשלמה פרים שפתינו - אמרו ישראל: רבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר. ועכשיו אין בידינו אלא תפילה"(במדבר רבה יח יז). ועל כן פירשו כאן המפרשים " 'ונשלמה פרים שפתינו' - פרים שהיה לנו להקריב לפניך, נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו". ומעיר ר' חיים שגם מכאן ראיה שהתפילה מכוונת כלפי צער גלות השכינה, שהרי "תפילות כנגד תמיד תקנום, שהיו עולות כליל לאישים, כולה לגבוה סלקא (=עולה), ולא היה בהם חלק הדיוט כלל".

והנה רעיון התפילה על צער גלות השכינה, שכולה סלקא (=עולה) לגבוה ואין בה חלק לצרכי האדם, ודאי שהיא נובעת מאהבת הבורא. שהרי מי שעובד את בוראו מיראה תתאה (=תחתונה) בעצם דואג לעצמו, ועל צרכיו שלו הוא מתפלל. אשר על כן "ונשלמה פרים שפתינו", הרומז לעבודת התמידין שכולה סלקא (=עולה) לגבוה, ולתמורתם בתפילה על צער גלות השכינה, נזכר רק בפסוק השני המדבר על תשובה מאהבה.

יהי רצון שנזכה לתשובה ולעבודה בדרגה זו, ולוואי שבינתיים נצליח גם בתשובה ובעבודה מיראה!

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך