פסוק א:גפן וגו׳. הנה ישראל הוא כגפן בוקק וריק מבלי רטיבות ולחות כן הוא מבלי תורה ויראת שמים:
פסוק א:פרי וגו׳. וכי מהראוי שהמקום ב״ה ישים לו פרי ר״ל וכי ראוי הוא להשפעה בתמיה:
פסוק א:כרוב. הלא כפי מרבית פריו והשפעתו כן הרבה לעשות מזבחו׳ לעכו״ם וכפי מרבית הטובה הבאה לארצו עשו מזבחות טובות ויפות:
פסוק ב:חלק לבם. נחלק לבם ונפרד מן המקום ברוך הוא לכן עתה בזמן קרוב יהיו שממה:
פסוק ב:הוא יערוף. ר״ל המקום ברוך הוא יספיק ביד האויב להשחית מזבחותם ולעשוק מצבותם:
פסוק ג:כי עתה. בזמן שיבא האויב יאמרו הנה אין המלך מועיל לנו ללחום מול האויב כי הואיל ולא יראנו את ה׳ אם כן מה יוכל המלך להושיע לנו אם אין לנו יראת אלהים כי יראת ה׳ ויראת המלך קשורה יחד:
פסוק ד:דברו דברים. המה מדברים דברים העולה על לבבם מבלי הבחנה ונשבעין לשוא וכורתין ברית לעכו״ם:
פסוק ד:ופרח. לכן יפרח עליהם משפט גמול כמו עשב הראש המר הפורח מהר על תלמי שדה:
פסוק ה:לעגלות. בעבור עגלות בית און שנלקחו בשבי יפחדו השוכנים בשומרון באמרם אם לא הגינו על עצמן איך יגינו עלינו:
פסוק ה:כי אבל עליו. על העגל יתאבלו עמו שהאמינו בו וגם הכומרים שהיו שמחים עליו הנה עתה יתאבלו על כבודו כי גלה ממנו כי כשלוקח בשבי איה כבודו:
פסוק ו:גם אותו. כמו שיובא העם בשבי כן יובא גם העגל בשבי לאשור להיות למנחה אל המלך:
פסוק ו:בשנה. אז יקבל אפרים בושת על מה שעבדו ללא אלוה:
פסוק ו:ויבוש וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ו:מעצתו. שייעצו לעשות העגלים:
פסוק ז:נדמה שומרון מלכה. המלך אשר בשומרון נדמה הוא כקצף הם האבעבועות שעל פני המים שעולה למעלה ויתמיד זמן מועט כן המלך לא יתמיד במלכותו כ״א מעט זמן:
פסוק ח:ונשמדו. ואז ישמדו הבמות שבבית און שהם היו חטאת ישראל:
פסוק ח:קוץ ודרדר. כי לא יבוא מי שם ויהיו שממה:
פסוק ח:ואמרו להרים כסונו. למען לא יראה מי בבשתם:
פסוק ט:מימי הגבעה. ר״ל עון זה היה בידם מימי פלגש בגבעה כי גם אז היה בידם פסל מיכה:
פסוק ט:שם עמדו. במעלה זה עמדו אז:
פסוק ט:לא תשיגם. לכן לא תשיג אותם בגבעה נצחון מלחמה כשנלחמו על בני עולה הם בני בנימין שחזקו ידי עוברי עבירה:
פסוק י:באותי ואסרם. ברצוני ליסרם וכן אייסרם באמת:
פסוק י:ואספו. עובדי כוכבים רבים יתאספו לבוא עליהם למלחמה:
פסוק י:באסרם. בעת אאסיר אותם לשתי מענות המחרישה לחרוש שתיהן יחד לא כדרך החורשים אחת אחת ר״ל כשאביא עליהם רעה כפולה ומרובה:
פסוק יא:ואפרים. הנה אפרים הוא כעגלה שמרגילין אותה לעבודתה למשוך בעול ולחרוש והיא אוהבת לדוש למען תאכל מן הדיש ר״ל אני למדתים התורה והמצות והם חפצים בקבול השכר מבלי עשות המעשה:
פסוק יא:ואני עברתי. העברתי ידי:
פסוק יא:על טוב צוארה. ר״ל חפשתי צוארה וראיתי שהיא טובה ושמנה וראוייה לשום העול עליה ר״ל ראיתי שראוי הוא לקבל עליו עול התורה ומצוה ארכיב אפרים. לכן הרכבתי עול התורה על אפרים וגם יהודה יחרוש ר״ל יעסוק במצות:
פסוק יא:ישדד לו יעקב. כל ישראל בכללו יכתת הרגבים לכסות הזרעים בעבורו למען יאכל פריה ר״ל יקיימו המצות לטובתן למען יקבלו שכר:
פסוק יב:זרעו לכם לצדקה. לטובתכם זרעו את הצדקה למען תקצרו תבואתה לפי החסד שאני עושה ר״ל עשו צדקה ותקבלו גמול בחסדי כי גמול מעשה הטוב גם הוא לחסד תחשב וכמ״ש מי הקדימני ואשלם (איוב מ״א:ג׳):
פסוק יב:נירו לכם ניר. ר״ל הסירו מלבבכם דעות נפסדות וכוזבות כמו שהחורש יחרוש שדהו להמית שרשי העשבים הרעים לבל יכחישו את הזרע הנזרע:
פסוק יב:ועת לדרוש. וקבעו עתים לדרוש את ה׳ לא באקראי:
פסוק יב:עד יבא. ר״ל כן עשו עד אשר יבא המקום ב״ה וישליך לכם צדק מן השמים כי לא יקופח שכרכם:
פסוק יג:חרשתם רשע. ר״ל הנה לא כן עשיתם כי חרשתם רשע וגו׳ ר״ל חשבתם לעשות רשע וכן עשיתם אותה וככה היה הגמול:
פסוק יג:פרי כחש. גמול מעשה השקר:
פסוק יג:בדרכך. במה שהיית הולך למצרים ולאשור לבקש עזרה הנה בזה בטחת ברוב גבוריך ולזה לא חששת על אזהרותי:
פסוק יד:וקאם. לכן יקום בעמך קול שאון מלחמה וכל מבצריך יושד ע״י שודדי׳:
פסוק יד:כשד וגו׳. באותן הימי׳ היה א׳ נקר׳ שלמן ונלח׳ על בית ארבאל ושדד אותם ובקע האם סמוך לבנים לעיניהם ואמר שכמו כן יושדדו גם המה:
פסוק טו:ככה. הדבר הזה עשה לכם בית אל מפני דעת העגל העומדת בה שהיא רעתכם אשר הורגלתם בה מאז כי עוד במדבר עשיתם את העגל:
פסוק טו:בשחר. ר״ל בתחלת מלכות הושע בן אלה בשנת שש למלכו נכרת מלכותו בכריתה כי אז אסרו מלך אשור כמ״ש במ״ב: