א גֶּ֤פֶן בּוֹקֵק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל פְּרִ֖י יְשַׁוֶּה־לּ֑וֹ כְּרֹ֣ב לְפִרְי֗וֹ הִרְבָּה֙ לַֽמִּזְבְּח֔וֹת כְּט֣וֹב לְאַרְצ֔וֹ הֵיטִ֖יבוּ מַצֵּבֽוֹת׃ ב חָלַ֥ק לִבָּ֖ם עַתָּ֣ה יֶאְשָׁ֑מוּ ה֚וּא יַעֲרֹ֣ף מִזְבְּחוֹתָ֔ם יְשֹׁדֵ֖ד מַצֵּבוֹתָֽם׃ ג כִּ֤י עַתָּה֙ יֹֽאמְר֔וּ אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ לָ֑נוּ כִּ֣י לֹ֤א יָרֵ֙אנוּ֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְהַמֶּ֖לֶךְ מַה־יַּֽעֲשֶׂה־לָּֽנוּ׃ ד דִּבְּר֣וּ דְבָרִ֔ים אָל֥וֹת שָׁ֖וְא כָּרֹ֣ת בְּרִ֑ית וּפָרַ֤ח כָּרֹאשׁ֙ מִשְׁפָּ֔ט עַ֖ל תַּלְמֵ֥י שָׂדָֽי׃ ה לְעֶגְלוֹת֙ בֵּ֣ית אָ֔וֶן יָג֖וּרוּ שְׁכַ֣ן שֹֽׁמְר֑וֹן כִּי־אָבַ֨ל עָלָ֜יו עַמּ֗וֹ וּכְמָרָיו֙ עָלָ֣יו יָגִ֔ילוּ עַל־כְּבוֹד֖וֹ כִּֽי־גָלָ֥ה מִמֶּֽנּוּ׃ ו גַּם־אוֹתוֹ֙ לְאַשּׁ֣וּר יוּבָ֔ל מִנְחָ֖ה לְמֶ֣לֶךְ יָרֵ֑ב בָּשְׁנָה֙ אֶפְרַ֣יִם יִקָּ֔ח וְיֵב֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעֲצָתֽוֹ׃ ז נִדְמֶ֥ה שֹׁמְר֖וֹן מַלְכָּ֑הּ כְּקֶ֖צֶף עַל־פְּנֵי־מָֽיִם׃ ח וְנִשְׁמְד֞וּ בָּמ֣וֹת אָ֗וֶן חַטַּאת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל ק֣וֹץ וְדַרְדַּ֔ר יַעֲלֶ֖ה עַל־מִזְבְּחוֹתָ֑ם וְאָמְר֤וּ לֶֽהָרִים֙ כַּסּ֔וּנוּ וְלַגְּבָע֖וֹת נִפְל֥וּ עָלֵֽינוּ׃ ט מִימֵי֙ הַגִּבְעָ֔ה חָטָ֖אתָ יִשְׂרָאֵ֑ל שָׁ֣ם עָמָ֔דוּ לֹֽא־תַשִּׂיגֵ֧ם בַּגִּבְעָ֛ה מִלְחָמָ֖ה עַל־בְּנֵ֥י עַֽלְוָֽה׃ י בְּאַוָּתִ֖י וְאֶסֳּרֵ֑ם וְאֻסְּפ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ עַמִּ֔ים בְּאָסְרָ֖ם לִשְׁתֵּ֥י עינתם (עוֹנֹתָֽם׃) יא וְאֶפְרַ֜יִם עֶגְלָ֤ה מְלֻמָּדָה֙ אֹהַ֣בְתִּי לָד֔וּשׁ וַאֲנִ֣י עָבַ֔רְתִּי עַל־ט֖וּב צַוָּארָ֑הּ אַרְכִּ֤יב אֶפְרַ֙יִם֙ יַחֲר֣וֹשׁ יְהוּדָ֔ה יְשַׂדֶּד־ל֖וֹ יַעֲקֹֽב׃ יב זִרְע֨וּ לָכֶ֤ם לִצְדָקָה֙ קִצְר֣וּ לְפִי־חֶ֔סֶד נִ֥ירוּ לָכֶ֖ם נִ֑יר וְעֵת֙ לִדְר֣וֹשׁ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־יָב֕וֹא וְיֹרֶ֥ה צֶ֖דֶק לָכֶֽם׃ יג חֲרַשְׁתֶּם־רֶ֛שַׁע עַוְלָ֥תָה קְצַרְתֶּ֖ם אֲכַלְתֶּ֣ם פְּרִי־כָ֑חַשׁ כִּֽי־בָטַ֥חְתָּ בְדַרְכְּךָ֖ בְּרֹ֥ב גִּבּוֹרֶֽיךָ׃ יד וְקָ֣אם שָׁאוֹן֮ בְּעַמֶּךָ֒ וְכָל־מִבְצָרֶ֣יךָ יוּשַּׁ֔ד כְּשֹׁ֧ד שַֽׁלְמַ֛ן בֵּ֥ית אַֽרְבֵ֖אל בְּי֣וֹם מִלְחָמָ֑ה אֵ֥ם עַל־בָּנִ֖ים רֻטָּֽשָׁה׃ טו כָּ֗כָה עָשָׂ֤ה לָכֶם֙ בֵּֽית־אֵ֔ל מִפְּנֵ֖י רָעַ֣ת רָֽעַתְכֶ֑ם בַּשַּׁ֕חַר נִדְמֹ֥ה נִדְמָ֖ה מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
בראשיתם דמו ישראל לענבים במדבר, ואולם עתה גֶּפֶן בּוֹקֵק, רקובה, ריקנית מפֵּרות ויבשה, יִשְׂרָאֵל, אבל פְּרִי יְשַׁוֶּה־לּוֹ. ישראל מדמים לעצמם כאילו הם יכולים להניב פרי רב וראוי. כְּרֹב לְפִרְיוֹ, בימים שעדיין פריו היה רב, ישראל הִרְבָּה לבנות מִּזְבְּחוֹת לעבודה זרה. כְּטוֹב לְאַרְצוֹ, בימי הטובה של הארץ – הֵטִיבוּ מַצֵּבוֹת, הם ניצלו טובה זו לבניית מצבות לעבודה זרה.
פסוק ב:
חָלַק, נפרד לִבָּם מאלוקים, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ, ייענשו. הוּא – האויב שאביא עליהם יַעֲרֹף, יקצוץ ויחתוך את מִזְבְּחוֹתָם ויְשֹׁדֵד, ישבור את מַצֵּבוֹתָם.
פסוק ג:
כִּי עַתָּה בשנותיה האחרונות של ממלכת שומרון, כנראה לאחר ימי ירבעם השני, כאשר הממלכה נתונה למתקפה באופן קבוע, יֹאמְרוּ: אֵין מֶלֶךְ לָנוּ. כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת־ה', וְהַמֶּלֶךְ מַה־יַּעֲשֶׂה־לָּנוּ. בחברה שאין בה יראת ה', איש הישר בעיניו יעשה, וגם למלכים אין תוקף רב.
פסוק ד:
דִּבְּרוּ דְבָרִים לא טובים, אָלוֹת שָׁוְא, שבועות שקר, כָּרֹת בְּרִית כוזבת וּפָרַח כָּרֹאשׁ, רוש, צמח מר, רעיל מִשְׁפָּט, עונשם. הפורענות שתבוא עליהם תשגשג כמו צמח רעיל המתפשט עַל תַּלְמֵי שָׂדָי, השדה, ומזיק לכל חלקה טובה.
פסוק ה:
לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן, בגלל עגל הזהב שהיה בבית-אל, יָגוּרוּ, יפחדו שְׁכַן, שוכני שֹׁמְרוֹן, כִּי עגל הזהב לא יישאר במקומו ואָבַל, יתאבלו עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו, כהניו שעד כה עָלָיו יָגִילוּ, שמחו בו. כל אלה יתאבלו עַל־כְּבוֹדוֹ כִּי־גָלָה מִמֶּנּוּ, כשהממלכה תנחל מפלה, שוד וביזה.
פסוק ו:
גַּם־אוֹתוֹ – העגל עצמו שהיה עשוי זהב לְאַשּׁוּר יוּבָל עם שאר השלל בתור מִנְחָה לְמֶלֶךְ יָרֵב, כינוי למלך אשור. את בָּשְׁנָה, הבושת של אֶפְרַיִם יִקָּח, וְנוכח ביזת העגל והחרבת מרכז הפולחן שלו יֵבוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מֵעֲצָתוֹ, מהתייעצויותיהם או מיזמתם של אבותיהם לבנותו.
פסוק ז:
נִדְמֶה, כלתה ונכרתה שֹׁמְרוֹן, מַלְכָּהּ חסר ממשות ותוקף כְּקֶצֶף עַל־פְּנֵי־מָיִם.
פסוק ח:
וְנִשְׁמְדוּ בָּמוֹת אָוֶן, עבודה זרה, חַטַּאת יִשְׂרָאֵל. קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה, יצמח עַל־מִזְבְּחוֹתָם. וְאָמְרוּ לֶהָרִים מחמת הבושה או מפני האימה שהכול מתמוטט ועליהם לחפש מסתור: כַּסּוּנוּ, וְלַגְּבָעוֹת אמרו: נִפְלוּ עָלֵינוּ כדי שלא נֵרָאה, או כדי להגן עלינו.
פסוק ט:
חשבון החטאים של ישראל לא התחיל מזמן מלכות שומרון. עוד מִימֵי הַגִּבְעָה, אונס הפילגש בגבעה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל. שָׁם, באותו מצב עָמָדוּ, נעצרו, ולא שינו את דרכם מאז. ובכל זאת הם מתפתים לחשוב שלֹא־תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל, נגד בְּנֵי עַלְוָה, עוולה, רשעים.
פסוק י:
בְּאַוָּתִי, לפי רצוני וְאֶסֳּרֵם, אייסר אותם, וְאֻסְּפוּ, יתאספו עֲלֵיהֶם עַמִּים בְּאָסְרָם, בבואם לאסור אותם ולקשרם לחרוש לִשְׁתֵּי עוֹנוֹתָם, חבלי העול; עוונותיהם; מענם, ערוגתם; מעניותיהם, כלומר תלמיהם; עיניהם, כדרך שנותנים את סמלוני העול ליד עיני הבהמה. הדימוי מתייחס כנראה לשני עגלי הזהב שהועמדו בדן ובבית-אל.
פסוק יא:
וְאֶפְרַיִם דומה לעֶגְלָה מְלֻמָּדָה, שהוכשרה לעבודה, אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ, הדשה ברצון. וַאֲנִי עָבַרְתִּי, העברתי ידי עַל־טוּב צַוָּארָהּ, ליטפתי אותה על צווארה הטוב הנושא בעול, כדי לאשר את עבודתה הנאה. אַרְכִּיב, הגבהתי, או: גרמתי שיחרוש, אֶפְרַיִם, יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה, יְשַׂדֶּד, תיקן את השדה לוֹ יַעֲקֹב. ניסיון העבר מלמד שאתם יכולים ללכת בדרך הנכונה ולעבוד כראוי, ולכן קראתי אליכם:
פסוק יב:
זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, השפיעו צדקה בעולם, וקִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד, ואז תיהנו מפֵּרות החסד שעשיתם. נִירוּ, חרשו לָכֶם נִיר, חריש, או: תלם. ומשתעשו כך יגיע העֵת לִדְרוֹשׁ ולחפש אֶת־ה' עַד שיָבוֹא, יתגלה ה' וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם, כאיכר המכין את השדה, זורעו ומתפלל לירידת הגשם.
פסוק יג:
היה ראוי שתלכו בדרך הראויה, אבל נהגתם אחרת: במקום לזרוע צדקה חֲרַשְׁתֶּם־רֶשַׁע, ועל כן במקום לקצור חסד עַוְלָתָה, עוולה, חברה לא מוסרית קְצַרְתֶּם; אֲכַלְתֶּם פְּרִי־כָחַשׁ, כזב. תוצר מעשיכם הוא שקר, כִּי־בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ. סברתם שמכוח מדינתכם וצבאכם תחזיקו מעמד, ולפיכך אינכם זקוקים לעזרת ה'.
פסוק יד:
וְקָאם, יקום, יבוא שָׁאוֹן, רעש אויבים בְּעַמֶּיךָ, וְכָל־מִבְצָרֶיךָ יוּשָּׁד, יושחת כְּשֹׁד שַׁלְמַן, אולי הוא שלמנאסר מלך אשור שעשה שפטים קשים בבֵּית אַרְבֵאל, שבגליל או בעבר הירדן. ואפשר ששלמן הוא דמות נשכחת שהייתה ידועה בשעתה כמי שהייתה מעורבת בשוד אכזרי בְּיוֹם מִלְחָמָה. באותו אירוע אֵם עַל־בָּנִים רֻטָּשָׁה, נחתכה ונהרגה, או: נעזבה, כיוון שהגברים נהרגו.
פסוק טו:
כָּכָה עָשָׂה, גרם לָכֶם העגל שבבֵית־אֵל מִפְּנֵי רָעַת רָעַתְכֶם, רעתכם הרבה. בַּשַּׁחַר, כשהתמונה תתבהר, בראשית המלחמה או: פתאום יתברר שנִדְמֹה נִדְמָה, נעלם ונהרג מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.