א אֶל־חִכְּךָ֣ שֹׁפָ֔ר כַּנֶּ֖שֶׁר עַל־בֵּ֣ית יְהוָ֑ה יַ֚עַן עָבְר֣וּ בְרִיתִ֔י וְעַל־תּוֹרָתִ֖י פָּשָֽׁעוּ׃ ב לִ֖י יִזְעָ֑קוּ אֱלֹהַ֥י יְֽדַעֲנ֖וּךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ ג זָנַ֥ח יִשְׂרָאֵ֖ל ט֑וֹב אוֹיֵ֖ב יִרְדְּֽפוֹ׃ ד הֵ֤ם הִמְלִיכוּ֙ וְלֹ֣א מִמֶּ֔נִּי הֵשִׂ֖ירוּ וְלֹ֣א יָדָ֑עְתִּי כַּסְפָּ֣ם וּזְהָבָ֗ם עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֲצַבִּ֔ים לְמַ֖עַן יִכָּרֵֽת׃ ה זָנַח֙ עֶגְלֵ֣ךְ שֹֽׁמְר֔וֹן חָרָ֥ה אַפִּ֖י בָּ֑ם עַד־מָתַ֕י לֹ֥א יוּכְל֖וּ נִקָּיֹֽן׃ ו כִּ֤י מִיִּשְׂרָאֵל֙ וְה֔וּא חָרָ֣שׁ עָשָׂ֔הוּ וְלֹ֥א אֱלֹהִ֖ים ה֑וּא כִּֽי־שְׁבָבִ֣ים יִֽהְיֶ֔ה עֵ֖גֶל שֹׁמְרֽוֹן׃ ז כִּ֛י ר֥וּחַ יִזְרָ֖עוּ וְסוּפָ֣תָה יִקְצֹ֑רוּ קָמָ֣ה אֵֽין־ל֗וֹ צֶ֚מַח בְּלִ֣י יַֽעֲשֶׂה־קֶּ֔מַח אוּלַ֣י יַֽעֲשֶׂ֔ה זָרִ֖ים יִבְלָעֻֽהוּ׃ ח נִבְלַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל עַתָּה֙ הָי֣וּ בַגּוֹיִ֔ם כִּכְלִ֖י אֵֽין־חֵ֥פֶץ בּֽוֹ׃ ט כִּֽי־הֵ֙מָּה֙ עָל֣וּ אַשּׁ֔וּר פֶּ֖רֶא בּוֹדֵ֣ד ל֑וֹ אֶפְרַ֖יִם הִתְנ֥וּ אֲהָבִֽים י גַּ֛ם כִּֽי־יִתְנ֥וּ בַגּוֹיִ֖ם עַתָּ֣ה אֲקַבְּצֵ֑ם וַיָּחֵ֣לּוּ מְּעָ֔ט מִמַּשָּׂ֖א מֶ֥לֶךְ שָׂרִֽים׃ יא כִּֽי־הִרְבָּ֥ה אֶפְרַ֛יִם מִזְבְּחֹ֖ת לַחֲטֹ֑א הָיוּ־ל֥וֹ מִזְבְּח֖וֹת לַחֲטֹֽא׃ יב אכתוב־(אֶ֨כְתָּב־)ל֔וֹ רבו (רֻבֵּ֖י) תּֽוֹרָתִ֑י כְּמוֹ־זָ֖ר נֶחְשָֽׁבוּ׃ יג זִבְחֵ֣י הַבְהָבַ֗י יִזְבְּח֤וּ בָשָׂר֙ וַיֹּאכֵ֔לוּ יְהוָ֖ה לֹ֣א רָצָ֑ם עַתָּ֞ה יִזְכֹּ֤ר עֲוֺנָם֙ וְיִפְקֹ֣ד חַטֹּאותָ֔ם הֵ֖מָּה מִצְרַ֥יִם יָשֽׁוּבוּ׃ יד וַיִּשְׁכַּ֨ח יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־עֹשֵׂ֗הוּ וַיִּ֙בֶן֙ הֵֽיכָל֔וֹת וִֽיהוּדָ֕ה הִרְבָּ֖ה עָרִ֣ים בְּצֻר֑וֹת וְשִׁלַּחְתִּי־אֵ֣שׁ בְּעָרָ֔יו וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנֹתֶֽיהָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
אל חכך שופר. שכינה אומרת לנביא השמע קול חכך וקרא כשופר ואומר עופו ומהרו האויבים כאשר ידאה הנשר ובא אל בית ה' אל חכך שופר כאילו השופר נתון אל חכך:
פסוק ב:
לי יזעקו. כשתבוא עליהם הרעה:
פסוק ב:
אלהי ידענוך. הלא עמך אנחנו וסרסוהו ודרשוהו לי יזעקו ישר' אלהי ידענוך ואני לא אשמע להם כי
פסוק ג:
זנח ישראל טוב. לפיכך אויב ירדפו:
פסוק ד:
השירו. עשו שרים ד"א הסירו את זה ממלוכ' והמליכו את זה ובספר המסור' מוכיח כן שחברו במסורה כתבין שי"ן וקריין סמ"ך ופתרונו סמ"ך:
פסוק ד:
למען יכרת. למען כי היה להם זהב לרוב וגרמו להם שיכרת העושר מהם:
פסוק ה:
זנח. הקב"ה אתכם בני שומרון בעון עגלים שבבית אל שמלכי שומרון עובדים שם:
פסוק ה:
עד מתי לא יוכלו. להפנות לבם להנקות מאותו טינוף:
פסוק ו:
כי מישראל והוא. מכספם וזהבם של כל אחד ואחד הוא גבוי והחרש עשהו והוי"ו של והוא נופל ויש הרבה וי"ו דומין לו (יחזקאל מו) בצאתו וגבאיו ולא ירפאו אף כאן כי מישראל הזמנתו והכנתו והוא נעשה ויש לישב הוי"ו הזאת כן כי מישראל והוא אף העגל הזה מאתם בא כמות העגל הראשון:
פסוק ו:
שבבים. לנסרי לווחין ולשון ארמית הוא שיבא מכשורא (סנהדרין ז):
פסוק ז:
קמה אין לו. לזרע שלהם כלו' לא יצליחו במעשיהם:
פסוק ז:
אולי יעשה. אף אם יעשה קמח:
פסוק ז:
זרים יבלעוהו. אף אם יצליחו בנכסיהם סופו ליפול ביד זרים:
פסוק ט:
פרא בודד לו. נעשו כפרא שהולך בודד לעצמו שואף רוח ממקום למקום לנוד:
פסוק ט:
התנו אהבים. י"ת לשון תנים כמו ערוד זה שהולך במדברות שאפו רוח כתנים לקנות להם אוהבים נואפי' זרים התנו אידגרוניו"ט בלע"ז ויש לפרש לשון אתנן:
פסוק י:
גם כי יתנו בגוים. אע"פ שעשו זאת שהתנו אהבים בעכו"ם:
פסוק י:
עתה אקבצם. בבא עת גאולתם לא אעכבנה:
פסוק י:
ויחלו מעט ממשא מלך שרים. ויכנעו מעט בגלות' בבבל מיראת משא מלך שרים מעול האומות שהיו בתוכם:
פסוק יא:
כי הרבה אפרים. לפיכך אחילנו ממשא מלך שרים:
פסוק יב:
אכתוב לו. אני תמיד מוכיחו על ידי נביאי וכותב לו רובי תורתי והם כמו זר נחשבו:
פסוק יג:
זבחי הבהבי. זבחי עולתי שהם מהבהבים לפני באש שעל מזבחי:
פסוק יג:
יזבחו בשר ויאכלו. למה לי שמביאים אותם יזבחו להיות להם בשר למאכלם ויאכלום כי אינני רוצה אותם: