פסוק א:ועל. מלת הסבה, כמו יען, כי הפשיעה נקשר תמיד עם ב':
פסוק ב:ישראל. הוא נושא המאמר, שכן דרך החוזה הזה (כנ"ל ד' י"ח):
פסוק ד:השירו. חד מן מלין דכתיבין שי"ן וקרי סמ"ך ונמסר במסורה:
פסוק ד:יכרת. מוסב על המלך שהמליכו, או מוסב למטה למען יכרת מי שזנח עגלך:
פסוק ו:עגל שומרון. הוא נושא כל המאמר, וכן דרך החוזה הזה במליצותיו להעמיד את הנושא בסוף (כנ"ל ד' י"ח), ופי' כי עגל שומרון הוא מישראל, והוא ישראל חרש (אשר) עשהו, וכינוי יהיה מוסב על ישראל, ישראל יהיו שבבים, ר"ל בנים שבבים ופראים במעשיהם:
פסוק ז:סופתה. גדול מרוח כמ"ש בכ"מ. ומלת לו על הקציר שיקצרו:
פסוק ז:בל יעשה. נעלם מלת אשר, צמח אשר בל יעשה קמח, יבלעוהו, מפני הספק שיש בלבם אולי יעשה:
פסוק ט:התנו. מלשון אתנן (כנ"ל ב' י"ד). וכן גם כי יתנו בגוים, ושם אהבים ברבים בא על אהבת המשכב, אילת אהבים, נתעלסה באהבים:
פסוק י:ויחלו. מענין חיל וחלחלה, אם היו חלים ופוחדים ממשא של הנביא, כמו משא דבר ה', ושם מלך שרים הוא נושא המאמר, אם מלך ושרים יחלו ממשא דבר ה' (שכן דרך מליצת החוזה הזה להעמיד נושא המאמר לבסוף כנ"ל פסוק ו'). וא"ו ויחלו הוא וא"ו התנאי:
פסוק יג:הבהבי. מענין להב, ונפל הלמ"ד כמו קח לקח, וכן לעלוקה שתי בנות הב הב, וכפל עי"ן ולמ"ד הפעל כמו אדמדם ירקרק ודומיהן, ר"ל העולות הנתונים ללהב אש:
פסוק יג:יזכר עונם יפקד חטאתם התבאר בירמיה (י"ד ט'):
פסוק יד:בעריו. בכל עיר ועיר, לכן אמר ארמנותיה של כל עיר: