א אֶל־חִכְּךָ֣ שֹׁפָ֔ר כַּנֶּ֖שֶׁר עַל־בֵּ֣ית יְהוָ֑ה יַ֚עַן עָבְר֣וּ בְרִיתִ֔י וְעַל־תּוֹרָתִ֖י פָּשָֽׁעוּ׃ ב לִ֖י יִזְעָ֑קוּ אֱלֹהַ֥י יְֽדַעֲנ֖וּךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ ג זָנַ֥ח יִשְׂרָאֵ֖ל ט֑וֹב אוֹיֵ֖ב יִרְדְּֽפוֹ׃ ד הֵ֤ם הִמְלִיכוּ֙ וְלֹ֣א מִמֶּ֔נִּי הֵשִׂ֖ירוּ וְלֹ֣א יָדָ֑עְתִּי כַּסְפָּ֣ם וּזְהָבָ֗ם עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֲצַבִּ֔ים לְמַ֖עַן יִכָּרֵֽת׃ ה זָנַח֙ עֶגְלֵ֣ךְ שֹֽׁמְר֔וֹן חָרָ֥ה אַפִּ֖י בָּ֑ם עַד־מָתַ֕י לֹ֥א יוּכְל֖וּ נִקָּיֹֽן׃ ו כִּ֤י מִיִּשְׂרָאֵל֙ וְה֔וּא חָרָ֣שׁ עָשָׂ֔הוּ וְלֹ֥א אֱלֹהִ֖ים ה֑וּא כִּֽי־שְׁבָבִ֣ים יִֽהְיֶ֔ה עֵ֖גֶל שֹׁמְרֽוֹן׃ ז כִּ֛י ר֥וּחַ יִזְרָ֖עוּ וְסוּפָ֣תָה יִקְצֹ֑רוּ קָמָ֣ה אֵֽין־ל֗וֹ צֶ֚מַח בְּלִ֣י יַֽעֲשֶׂה־קֶּ֔מַח אוּלַ֣י יַֽעֲשֶׂ֔ה זָרִ֖ים יִבְלָעֻֽהוּ׃ ח נִבְלַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל עַתָּה֙ הָי֣וּ בַגּוֹיִ֔ם כִּכְלִ֖י אֵֽין־חֵ֥פֶץ בּֽוֹ׃ ט כִּֽי־הֵ֙מָּה֙ עָל֣וּ אַשּׁ֔וּר פֶּ֖רֶא בּוֹדֵ֣ד ל֑וֹ אֶפְרַ֖יִם הִתְנ֥וּ אֲהָבִֽים י גַּ֛ם כִּֽי־יִתְנ֥וּ בַגּוֹיִ֖ם עַתָּ֣ה אֲקַבְּצֵ֑ם וַיָּחֵ֣לּוּ מְּעָ֔ט מִמַּשָּׂ֖א מֶ֥לֶךְ שָׂרִֽים׃ יא כִּֽי־הִרְבָּ֥ה אֶפְרַ֛יִם מִזְבְּחֹ֖ת לַחֲטֹ֑א הָיוּ־ל֥וֹ מִזְבְּח֖וֹת לַחֲטֹֽא׃ יב אכתוב־(אֶ֨כְתָּב־)ל֔וֹ רבו (רֻבֵּ֖י) תּֽוֹרָתִ֑י כְּמוֹ־זָ֖ר נֶחְשָֽׁבוּ׃ יג זִבְחֵ֣י הַבְהָבַ֗י יִזְבְּח֤וּ בָשָׂר֙ וַיֹּאכֵ֔לוּ יְהוָ֖ה לֹ֣א רָצָ֑ם עַתָּ֞ה יִזְכֹּ֤ר עֲוֺנָם֙ וְיִפְקֹ֣ד חַטֹּאותָ֔ם הֵ֖מָּה מִצְרַ֥יִם יָשֽׁוּבוּ׃ יד וַיִּשְׁכַּ֨ח יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־עֹשֵׂ֗הוּ וַיִּ֙בֶן֙ הֵֽיכָל֔וֹת וִֽיהוּדָ֕ה הִרְבָּ֖ה עָרִ֣ים בְּצֻר֑וֹת וְשִׁלַּחְתִּי־אֵ֣שׁ בְּעָרָ֔יו וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנֹתֶֽיהָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
ה' פונה אל הנביא: תן אֶל־חִכְּךָ, פיך שֹׁפָר כדי לתקוע בו ולהתריע מפני האויב העומד להגיע במהירות ובעצמה כַּנֶּשֶׁר עַל־בֵּית ה' ועל בית ישראל יַעַן, כי עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ.
פסוק ב:
לִי, אלי יִזְעָקוּ. "אֱלֹהַי, יְדַעֲנוּךָ, אתה הוא מושיענו" – יצעקו אלי יִשְׂרָאֵל.
פסוק ג:
אך לא אשמע להם, שכן זָנַח יִשְׂרָאֵל את דרך הטוֹב, ועל כן אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ.
פסוק ד:
הֵם הִמְלִיכוּ מלכים – וְאולם לֹא מִמֶּנִּי, ברשותי או מרצוני. רובם הגדול של מלכי ישראל הומלכו על פי רצון תומכיהם ולא במצוות נביא. הם הֵשִׂירוּ, מינו שרים – וְלֹא יָדָעְתִּי, בלי התחשבות בי, ואף אני אדיש אליהם, שכן מכַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים, פסילים, לְמַעַן יִכָּרֵת הכסף והזהב, וממונם יאבד בהבלים.
פסוק ה:
זָנַח אותך עֶגְלֵךְ, שֹׁמְרוֹן, במקום להושיעך, כפי שקיוו עובדיו. חָרָה אַפִּי בָּם, כעסתי עליהם, שהרי עַד־מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן, לנקות את עצמם מן החטאים הללו?!
פסוק ו:
כִּי מִיִּשְׂרָאֵל בא העגל הזה, ולא בהוראה אלוקית, וְהוּא – ואת העגל חָרָשׁ עָשָׂהוּ, וְלֹא אֱלֹהִים הוּא, כִּי בסופו של דבר שְׁבָבִים, שברים וחתיכות יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן. הפולחן האלילי של ממלכת ישראל ייהרס.
פסוק ז:
כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְלכן סוּפָתָה – סוּפה, שהיא פורעת וקשה יותר מרוח יִקְצֹרוּ. קָמָה, תבואה בשלה אֵין־לוֹ – לעם ישראל, שֶׁכן הוא כצֶמַח שדוף בְּלִי יַעֲשֶׂה, שאי אפשר להפיק ממנו קֶּמַח. אוּלַי יַעֲשֶׂה, גם אילו עשה קמח – זָרִים יִבְלָעֻהוּ. אין לישראל כל תוחלת.
פסוק ח:
נִבְלַע, מתבולל ומתמוסס יִשְׂרָאֵל בין הגויים. עַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ.
פסוק ט:
כִּי־הֵמָּה – ישראל עָלוּ אל אַשּׁוּר, כדי לכונן אתם קשרים דיפלומטיים. ואולם הם נהגו כמו פֶּרֶא, חמור בר בּוֹדֵד לוֹ, שאין לו מטבעו בני ברית, ובאופן לא שקול הרשו לעצמם לעתים ליצור קשרים מקבילים עם אשור ועם מצרים למרות המתיחות ששררה ביניהן. בבוגדנותם אֶפְרַיִם הִתְנוּ אֲהָבִים, שילמו אתנן ושוחד הן למצרים והן לאשור.
פסוק י:
גַּם כִּי־יִתְנוּ את האתנן בַגּוֹיִם, עַתָּה אֲקַבְּצֵם – את הגויים לבוא אל ישראל להגלותם. וַיָּחֵלּוּ, התחילו להתלונן מְּעָט מִכובד המַּשָּׂא של מֶלֶךְ מצרים והשָׂרִים.
פסוק יא:
כִּי הִרְבָּה אֶפְרַיִם להקים לעצמו מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא בהם בעבודה זרה – אכן הָיוּ־לוֹ מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא. לא היו אלה מזבחות המכפרים על חטאים אלא מזבחות שהם עצמם חטא, ואפילו זיכרון לא נותר מהם.
פסוק יב:
גם אם אֶכְתָּב־לוֹ את רֻבֵּי תּוֹרָתִי, מה יועיל לו ספר ובו כתובים דברי תורה רבים – הלוא כְּמוֹ דבר זָר שאין בו חפץ נֶחְשָׁבוּ דברי.
פסוק יג:
את זִבְחֵי הַבְהָבַי, הקרבנות שנועדו להבהב ולהישרף באש כעולות, הם יִזְבְּחוּ לשם בָשָׂר וַיֹּאכֵלוּ. ולכן ה' לֹא רָצָם. עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֹנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם, והֵמָּה גם למִצְרַיִם יָשׁוּבוּ לחזר אחריהם.
פסוק יד:
וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת־עֹשֵׂהוּ, וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת. לאנשי יהודה לא היה כסף כה רב, אבל הם ניסו לבנות דבר-מה מועיל: וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת. ממלכת יהודה לא תינצל מגורלו של אפרים, וְשִׁלַּחְתִּי־אֵשׁ בְּעָרָיו של יהודה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ של כל אחת מעריו. מה שבנתה יהודה היה חסר תועלת; הכול ילך לאבדון.