א אֶל־חִכְּךָ֣ שֹׁפָ֔ר כַּנֶּ֖שֶׁר עַל־בֵּ֣ית יְהוָ֑ה יַ֚עַן עָבְר֣וּ בְרִיתִ֔י וְעַל־תּוֹרָתִ֖י פָּשָֽׁעוּ׃ ב לִ֖י יִזְעָ֑קוּ אֱלֹהַ֥י יְֽדַעֲנ֖וּךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ ג זָנַ֥ח יִשְׂרָאֵ֖ל ט֑וֹב אוֹיֵ֖ב יִרְדְּֽפוֹ׃ ד הֵ֤ם הִמְלִיכוּ֙ וְלֹ֣א מִמֶּ֔נִּי הֵשִׂ֖ירוּ וְלֹ֣א יָדָ֑עְתִּי כַּסְפָּ֣ם וּזְהָבָ֗ם עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֲצַבִּ֔ים לְמַ֖עַן יִכָּרֵֽת׃ ה זָנַח֙ עֶגְלֵ֣ךְ שֹֽׁמְר֔וֹן חָרָ֥ה אַפִּ֖י בָּ֑ם עַד־מָתַ֕י לֹ֥א יוּכְל֖וּ נִקָּיֹֽן׃ ו כִּ֤י מִיִּשְׂרָאֵל֙ וְה֔וּא חָרָ֣שׁ עָשָׂ֔הוּ וְלֹ֥א אֱלֹהִ֖ים ה֑וּא כִּֽי־שְׁבָבִ֣ים יִֽהְיֶ֔ה עֵ֖גֶל שֹׁמְרֽוֹן׃ ז כִּ֛י ר֥וּחַ יִזְרָ֖עוּ וְסוּפָ֣תָה יִקְצֹ֑רוּ קָמָ֣ה אֵֽין־ל֗וֹ צֶ֚מַח בְּלִ֣י יַֽעֲשֶׂה־קֶּ֔מַח אוּלַ֣י יַֽעֲשֶׂ֔ה זָרִ֖ים יִבְלָעֻֽהוּ׃ ח נִבְלַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל עַתָּה֙ הָי֣וּ בַגּוֹיִ֔ם כִּכְלִ֖י אֵֽין־חֵ֥פֶץ בּֽוֹ׃ ט כִּֽי־הֵ֙מָּה֙ עָל֣וּ אַשּׁ֔וּר פֶּ֖רֶא בּוֹדֵ֣ד ל֑וֹ אֶפְרַ֖יִם הִתְנ֥וּ אֲהָבִֽים י גַּ֛ם כִּֽי־יִתְנ֥וּ בַגּוֹיִ֖ם עַתָּ֣ה אֲקַבְּצֵ֑ם וַיָּחֵ֣לּוּ מְּעָ֔ט מִמַּשָּׂ֖א מֶ֥לֶךְ שָׂרִֽים׃ יא כִּֽי־הִרְבָּ֥ה אֶפְרַ֛יִם מִזְבְּחֹ֖ת לַחֲטֹ֑א הָיוּ־ל֥וֹ מִזְבְּח֖וֹת לַחֲטֹֽא׃ יב אכתוב־(אֶ֨כְתָּב־)ל֔וֹ רבו (רֻבֵּ֖י) תּֽוֹרָתִ֑י כְּמוֹ־זָ֖ר נֶחְשָֽׁבוּ׃ יג זִבְחֵ֣י הַבְהָבַ֗י יִזְבְּח֤וּ בָשָׂר֙ וַיֹּאכֵ֔לוּ יְהוָ֖ה לֹ֣א רָצָ֑ם עַתָּ֞ה יִזְכֹּ֤ר עֲוֺנָם֙ וְיִפְקֹ֣ד חַטֹּאותָ֔ם הֵ֖מָּה מִצְרַ֥יִם יָשֽׁוּבוּ׃ יד וַיִּשְׁכַּ֨ח יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־עֹשֵׂ֗הוּ וַיִּ֙בֶן֙ הֵֽיכָל֔וֹת וִֽיהוּדָ֕ה הִרְבָּ֖ה עָרִ֣ים בְּצֻר֑וֹת וְשִׁלַּחְתִּי־אֵ֣שׁ בְּעָרָ֔יו וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנֹתֶֽיהָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
אל חכך שופר. כמו שאמר למעלה תקעו שופר בגבעה, וכשמדבר אל העם ידבר פעם בלשון יחיד פעם בלשון רבים, אמר שים אל חכך שופר כי הנה האויב שידאה כנשר על בית ה', כלומר יבא על כל הארץ וגם על בית ה' להחריבו יען עברו בריתי והם נטשוהו תחלה גם אני אטשנו ואניחנו ביד זרים, וסמך שופר אל החך והשופר יניחנו אל הפה לפי שהקול עובר דרך החך אחר שיצא מהגרון וי"ת נביא בחיכך אכלי וגו':
פסוק ב:
לי יזעקו. היה להם לישראל לצעוק אלי בעת צרתם לאמר:
פסוק ב:
אלהי ידענוך. כלומר ידענו שאין מושיע בלתך וישראל המאוחר דינו להיות מוקדם אחר לי יזעקו וכמוהו רבים במקרא המאוחר מוקדם כמו מקום שם קבר יחד אנכי עד אעבור והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו:
פסוק ג:
זנח ישראל טוב. והוא האל יתברך שאין טוב זולתו בלי מגרעת לפיכך אויב ירדפו ובא הכנוי עם הוי"ו לבדה כמו וזה שמו אשר יקראו:
פסוק ד:
הם המליכו. המליכו ירבעם ולא שאלו את פי ואע"פ שמלכות ירבעם מהאל יתברך היתה כמו שאמר לו אחיה השילוני הם בעת שהמליכוהו לא שאלו את פי ה' ואחיה הנביא לא אמר להם להמליכו אלא אמר לירבעם מה שיהיה לו, ועוד כיון שראו שמנעם מלעלות לירושלים לפני ה' ועשה להם העגלים היה להם להסירו מהמלוכה כי אחיה הנביא בתנאי אמר לו דבר המלוכה אם תעשה הישר בעיני השם וכן מלכי ישראל האחרים לא היו ממליכים אותם על פי ה' זולתי יהוא בן נמשי:
פסוק ד:
השירו ולא ידעתי. שמו שרים ומנהיגים עליהם ולא מדעתי כי הם היו מכשילים אותם וסומכים ידי מרעים:
פסוק ד:
כספם וזהבם. כמו שאמר בראש הספר וכסף הרבתי לה וזהב עשו לבעל:
פסוק ד:
למען יכרת. למען יכרת שמם ויגלו מארצם או יכרת הכסף והזהב מהם מדה כנגד מדה הם שמוהו לעכו"ם יכרת מהם:
פסוק ה:
זנח עגלך שמרון. אע"פ שהעגל לא היה בשמרון כי אם בבית אל לפי שראש הממלכה למלכי ישראל היה שמרון מאחאב ואילך והמלכים הם היו המחזיקים בעבודת העגלים כמו שאמר בכל אחד מהם וילך בחטאת ירבעם לא סר מחטאת ירבעם לפיכך סמך העגל אל שמרון וכן אמר שובבים יהיה עגל שמרון ופי' זנח הרחיק כמו זנח ה' מזבחו אמר את שמרון הרחיק אותך עגלך כלומר שבעבורו רחקת מארצך ור"ל שמרון אנשי שמרון או יהיה זנח פעל עומד ופי' רחק כמו ותזנח משלום נפשי אמר את שמרון רחק עגלך ממך כי גלה כי מלך אשור כשלכד שמרון וערי ישראל שבר את העגלים ולקח הזהב:
פסוק ה:
חרה אפי בם. בשני העגלים או פי' בם בישראל העובדים אותם:
פסוק ה:
עד מתי לא יוכלו נקיון. עד מתי לא יוכלו להיות נקיים מזה העון כלומר עד מתי יאריך הזמן שלא יוכלו להיות נקיים:
פסוק ו:
כי מישראל. זה העגל מישראל היה כלומר לא למדו עבודה זו מהעכו"ם כמו שאר עכו"ם שלמדו מהם אלא מישראל עצמם יצא מן העגל שעשו במדבר כמו שפירשנו בספר מלכים:
פסוק ו:
והוא חרש עשהו. והוא העגל אמר אל תחשבו כי אלהים הוא ויש בו כח כי חרש עשהו ואיך יהיה למעשה יכולת על העושה אותו:
פסוק ו:
כי שבבים יהיה עגל שמרון. עתה תראו אם יש בו יכולת להציל העובדים אותו כי אפילו את עצמו לא יוכל להציל:
פסוק ו:
כי שבבים. כמו שברים כלומר שישברו אותו וישאו אותו לפועלת הזהב לא לתועלת שיש בו בעודו בצורת עגל:
פסוק ו:
שבבים. כמו שברים וחתיכות כמו שיבא מכשורא בדברי רז"ל וכן אמרו וישב משה את דברי העם אל ה' דברים שמשבבין לבו של אדם כלומר שמשברין ויונתן תירגם ארי לנסרי לוחין:
פסוק ז:
כי רוח יזרעו. כלומר לשוא טרחו בעבודה זו כאלו אדם זורע רוח שאין בו ממש שלא יקצור אלא רוח או פחות ממנו כלומר לא תשיגנו הנאה של כלום אלא נזק והסופה קשה מהרוח בסתם כי הסופה כמו הסערה כמו שאמר בסופה ובסערה דרכו ותי"ו וסופתה כתי"ו ישועתה והכפל לחזק הענין:
פסוק ז:
קמה אין לו. לפי שהמשיל את מעשיהם לזורע רוח הוסיף עוד על הענין ואמר קמה אין לו אמר לא יבא לעת שיהיה קמה וקמה תקרא התבואה כשעומדת לקצר שיקוו הזורעים הנאה ממנה בקרוב אחר הקצירה שיעשו אותה קמח וגם הם לא יהיה זמן שיקוו תועלת ממעשיהם ואמר עוד צמח בלי יעשה קמח כלומר אפילו יצמח הזרע אחר הזריעה והמשל שיצליחו מעט במעשיהם אחר שהחלו לעשות הרע ולא יעמוד אותו הטוב ולא יבא לידי הנאה שלמה כמו הצמח שיבא לידי קצירה וטחינה:
פסוק ז:
אולי יעשה זרים יבלעוהו. שמא יעשה פעם א' שיבא לידי קמח כלומר שיצליחו בנכסיהם עד שיגיע להם מעט הנאה בתחילה יבאו זרים ויבלעוהו ולא תשלם להם ההנאה:
פסוק ח:
נבלע. שיבלעוהו העכו"ם ואכלו כל טובו:
פסוק ח:
עתה היו בגוים. בעיני הגוים שילכו לבקש עזר מהם והם נבזים בעיניהם וחשבום הגוים ככלי אין חפץ בו שמשליכין אותו כמו שאמר למעלה זו לעגם בארץ מצרים או פירוש היו בגוים שהלכו בגלות:
פסוק ט:
כי המה עלו אשור. אמר עלו ואם היא ירידה מא"י לאשור כי פי' עלו נסתלקו מארצם והלכו לאשור כמו ועלה מן הארץ או אם תאמר כי עלה מן הארץ רוצה בו עליה ממש כלומר לארץ אשר באו משם והיא ארץ כנען הנה כמוהו לשון סלוק והפסק כמו יצועי עלה כעלות גדיש בעתו בחצי ימי אל תעלני, והגאון רב סעדיה פירש עלו כמו באו שתרגם באו עלו ואפשר לפרש עלו אשור עליה ממש והוא כשבא פול מלך אשור לארץ ישראל בימי מנחם בן גדי ויתן לו מנחם אלף ככר כסף ועלה מנחם אליו למקום שהיה בו פול כי בארץ ישראל עצמה יש מקום גבוה מחבירו כמו ירושלים שהוא גבוה מכל ארץ ישראל:
פסוק ט:
פרא בודד לו. אמר הנה הוא כמו הפרא שהולך יחידי שואף רוח במדבר כן הוא הולך בעצת נפשו לבקש עזר הנה והנה ממצרים ומאשור וכן תירגם יונתן גלו לאתור על דהליכו ברעות נפשיהון כערוד מרוד:
פסוק ט:
אפרים התנו אהבים. לשון תנאי כמו אתנה המה לי אתנן זונה אמר כי אפרים התנו אהבים עם מצרים ואשור היו נותנים להם שוחד להיות בבריתם ובאהבתם ויונתן תירגם אתמסירו ביד וגו':
פסוק י:
גם כי יתנו. יתנו גם הוא ענין תנאי כמו התנו אלא שזה מן הקל וזה מן הכבד אמר מה תועלת להם כי התנו בגוים כי עתה בקרוב אקבץ הגוים עליהם להגלותם אלא שמתחלה יתלוננו ויתרעמו ממשא מלך שרים כמו שכתוב בספר מלכים שהיו נותנים מלכי האומות עליהם עונש מס וזהו מעט כנגד הגלות:
פסוק י:
ויחלו מעט. ענין תחלה:
פסוק י:
מלך שרים. חסר וי"ו השמוש והוא כמו מלך ושרים וכן שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם רבים ופי' שרים שרי האומות ויונתן תירגם אף אם ישוון וגו':
פסוק יא:
כי הרבה מזבחות. שניהם בשוא הבי"ת ובאו כן על דרך הסמיכות ואפשר שחסר הנסמך מזבחות העגלים או העצבים וזולתם ממיני עכו"ם שמצאנוהו בשו"א עם הידיעה, הרבה למזבחות. ואמר הרבה על אשר עשו אבותם כמו אחאב שהוסיף הבעל והאשרה ומה לו להרבות ולהוסיף כי כבר היו לו אלא שהוסיף על חטאו ויונתן תירגם לחטא הראשון למחטיא והשני לתקלא ויפה פירש:
פסוק יב:
אכתוב לו. כתוב בוי"ו וקרי בלא וי"ו בקמץ חטף התי"ו מפני סמיכותו למלה זעירא:
פסוק יב:
רבו. כתיב בוי"ו וקרי ביו"ד בצרי הבי"ת, ופי' הכתוב המצות שרבו בתורתי, ופי' הקרי גדולות ונכבדות מתורתי כתבתי לו והנה הם נחשבים לו כמו זר שלא יפנו אליהם, כמו בימי יאשיהו שהיה להם דבר חדש ספר התורה כשמצאוהו:
פסוק יב:
אכתוב. כמו כתבתי ואמר אכתוב כאלו אני כותב אותם להם בכל יום ויום שהנביאים שאני שולח להם יזהירום על דברי התורה ויזכירום להם ולא שוה להם:
פסוק יב:
רבי. מן על כל רב ביתו שפי' גדול ונכבד ויונתן תירגם כתבית להון סגיאות וגו':
פסוק יג:
זבחי הבהבי. אמר תחלה שהרבו מזבחות לעכו"ם ועתה אומר כי מה שיזבחו בבית המקדש אינו לרצון כי אינם שבים מחטאם ואין זביחתם אלא לאכילתם כמו השלמים שהיו אוכלים הבעלים ופי' הבהבי מתנותי והוא כפל העי"ן והלמ"ד מן יהב כלומר המתנות שהם חושבים שנותנים לי. ויונתן תירגם דבחין דמגבן מן אוניס וי"מ הבהבי ענין צליית הבשר מן שקפלה ולא הבהבה מהבהבין באור בדברי רז"ל, ורש"י פירש אותם זבחים שמהבהבין לפני במזבח מה לי שמביאים אותם לפני יזבחו אותם לעצמם ויאכלום כי אינני רוצה אותם וטוב היה פירושו לולי שקריאתו לפירושו וי"ו ויאכלו בשו"א ואינה אלא בפתח:
פסוק יג:
עתה יזכור. עתה בקרוב יזכור עונם כשישובו מצרים עם יוחנן בן קרח ויעברו על דברי אז אפקוד עונם יותר על אשר פקדתי בחרבן הארץ ובגלותם כמו שאמר בירמיהו ותמו כל בארץ מצרים יפלו בחרב וברעב יתמו מקטן ועד גדול בחרב וברעב ימותו:
פסוק יד:
וישכח ישראל את עושהו. כמו הוא עשך כלומר גדלך וכן אשר עשה את משה ואת אהרן, אמר כי ישראל שכח מי שגדל אותו והרבה אותו ויבן היכלות לעבוד בהם עכו"ם וכן תירגם יונתן ובנא היכלא לטעותא ויתכן לפרש ויבן היכלות להשגב בהם מפני האויב כמו שאמר ויהודה הרבה ערים בצורות כלומר שכחו אל מושיעם ובטחו בהיכליהם ומבצריהם ולא יועילום כי אני אשלח אש בעריו כלומר שיבא עליהם האויב ברצוני שישרוף עריו וארמנותיו באש כמו שכתוב וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בית גדול שרף באש. וכן עשה בערי יהודה וכן אמר בנבואת ישעיה עריכם שרופות אש או יהיה פי' האש החרבן שיהיה גדול כאלו הערים והארמונות שרופות באש: