פסוק ב:כי אביא. אמר אביא לפי שהכל בא בגזירת המקום:
פסוק ב:חרב. ר״ל אנשי חרב:
פסוק ב:ונתנו אותו. ימנו אותו להיות צופה לראות אם קרבה לבוא העירה:
פסוק ג:וראה. וכאשר ראה שכבר באה ותקע אז בשופר להיות לסימן והזהיר בזה את העם להיות נשמרים מן החרב:
פסוק ד:ולא נזהר. לא קבל האזהרה להיות נשמר ובעבור זה לקחו החרב והרגו:
פסוק ד:דמו בראשו. ר״ל עון מיתתו על עצמו אבל אין להאשים את הצופה כי הוא עשה את שלו:
פסוק ה:את קול השופר שמע. כי הלא שמע קול השופר המזהיר והוא לא קבל האזהרה ולא נשמר לכן עון מיתתו עליו:
פסוק ה:והוא. אבל אם היה הוא נזהר באזהרת השופר והיה נשמר הנה מלט נפשו וכאומר הואיל והיה בידו למלט נפשו ולא מלט לכן מקבל עונש על מה שהפקיר נפשו:
פסוק ו:והצופה. אבל הצופה אשר יראה את החרב באה ולא תקע בשופר להזהיר את העם וא״כ לא היה העם נזהר להיות נשמר:
פסוק ו:הוא בעוונו נלקח. ר״ל עם כי בודאי הומת בגמול עוונו כ״א לא היה בו עון לא היה כח ביד החרב ללקותו עכ״ז אדרוש דמו מיד הצופה לענוש אותו על אשר לא הזהיר ובאה התקלה על ידו הואיל ובטחו עליו והוא מנע האזהרה:
פסוק ז:צופה נתתיך. נתתי אותך להיות כצופה לישראל וכאשר תשמע מפי הפורעניות המיועדת לבא תזהיר אותם בשמי:
פסוק ח:באמרי. ר״ל לכן באמרי על הרשע אתה רשע הנה מות תמות ואתה לא דברת את זאת להזהיר את הרשע לשוב מדרכו עם כי הרשע ההוא ימות בעוונו מ״מ אבקש דמו מידך כי אולי היה נזהר אם הזהרתו:
פסוק ט:ואתה. אבל אם אתה הזהרת את הרשע להיות נזהר מדרכו לשוב ממנה והוא לא שב מדרכו:
פסוק ט:הוא בעוונו ימות. כאומר וכי מפני אזהרתך מת הלא בעונו ימות ואם כן אין דבר רע בא מן האזהרה אבל בא ממנה דבר טוב כי אתה הצלת נפשך על ידה כי אם לא הזהרתו היה עליך עונש על ההמנעה כי אולי היה נזהר אם הזהרתו:
פסוק י:כן אמרתם. זאת אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו הם עלינו ר״ל באמת עשינו פשעים וחטאות:
פסוק י:ובם. ובגמולם אנו נמקים בצרות ולא על חנם ואיך אפשר שנחיה ר״ל להיות נצולים מן ההמקה כי לא האמינו שהתשובה מועלת וכאלו אמרו בזה הואיל וכן הוא נתמיד בפשעים וכאשר אבדנו אבדנו:
פסוק יא:חי אני. הריני נשבע אם חפצי במיתת הרשע כי חפצי שישוב מדרכו הרעה למען יחיה ר״ל אין כוונתי בהבאת העונש להתנקם בו כאלו הייתי חפץ במיתתו אלא הכוונה היא לעוררו לשוב מדרכו הרעה למען יחיה ולכן שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בהמנעכם מן ההשבה:
פסוק יב:צדקת הצדיק. הצדקה שעשה הצדיק מאז לא תציל אותו מן העונש הראוי לבוא עליו ביום פשעו כ״א ענוש יענש:
פסוק יב:ורשעת הרשע. וכן רשעת הרשע שעשה מאז לא יהיה לו למכשול להמנע ממנו הטובה הראוי לבוא עליו ביום שובו מרשעו:
פסוק יב:וצדיק. אבל הצדיק לא יוכל לחיות בעבור דבר הרשע ביום שיחטא ר״ל דבר הרשע מאבד ממנו החיים ביום חטאתו עם שאין מאבד חיי הרשע ביום שובו וכאומר עם כי שניהן עשו רשע ופשע עכ״ז מזה מאבד החיים ומזה אין מאבד כי הכל תלוי בזמן ההוה:
פסוק יג:באמרי לצדיק. ר״ל לכן באמרי על הצדיק שיחיה והוא בטח על הצדקה שעשה וישוב לעשות עול בחשבו שהמקום יכפר לו על העול בעבור שעשה הצדקה מימים רבים:
פסוק יג:כל צדקותיו. הנה כל הצדקות שעשה מאז לא תזכרנה לו להגן עליו מן המיתה אבל ימות בגמול העול אשר עשה:
פסוק יד:ובאמרי לרשע. ובאמרי על הרשע מות תמות והוא שב מחטאתו ולא עשהו מעתה ועוד עשה את הטוב:
פסוק טו:חבול ישיב רשע. הרשע הזה כשחבל בחובו שלמת רעהו השיב לו כבוא השמש ושלם את הגזלה אשר גזל מאת רעהו ומעתה הלך בחוקות התורה המביאים את החיים לבל עשות עוד את העול:
פסוק טו:חיו יחיה. הנה הרשע הזה יחיה ולא ימות כפי הגזירה:
פסוק טז:אשר חטא. מאז עד לא שב:
פסוק טז:לא תזכרנה לו. להיות מת על ידם:
פסוק טז:משפט. הואיל ועתה עשה משפט וצדקה לכן יחיה:
פסוק יז:ואמרו בני עמך. ואם יאמרו לא יתכן דרך משפט ה׳ במה ששופט את האדם לפי מעשיו האחרונים כי יחשבו לומר שמהראוי הוא לחשוב הראשונים עם האחרונים אלו מול אלו ולפיהן יהיה המשפט:
פסוק יז:והמה. באמת החושבים כן דרכם לא יתכן:
פסוק יח:בשוב צדיק. כי כשישוב צדיק מצדקתו ועשה עול הלא הוא מת בעת עשותו אותם ולטובה תחשב לו שלא יוסיף לחטוא:
פסוק יט:עליהם. הלא הוא יחיה בעבורם להוסיף משפט וצדקה כאשר החל:
פסוק כ:ואמרתם. איך תאמרו לא יתכן דרך ה׳ וכאומר הלא השכל מחייב דרך משפטי ולכן אשפוט גם אתכם כל איש כפי הדרך שהוא עתה בו וכאומר לזאת שובו מדרכיכם הרעים ומוסב הוא לתחילת הענין שאמרו ישראל כי פשעינו וכו׳ ואיך נחיה:
פסוק כא:בשתי עשרה שנה. מוסב על לגלותינו ר״ל י״ב שנה לגלות יהויכין שאז גלה יחזקאל עמהם:
פסוק כא:בעשירי. בחדש העשירי ובחדש החמישי שלפניו היה החורבן ונתחדשה השנה בחדש השביעי כי חשבון שנות העולם הוא מתשרי ומנין החדשים המה מניסן:
פסוק כא:הפליט מירושלים. הנמלט מן ההרוגים בא אלי לאמר לי שהוכתה העיר ר״ל שכבשוה והכו אנשיה:
פסוק כב:ויד ה׳. רוח הנבואה באה אלי בהערב שלפני היום ההוא:
פסוק כב:ויפתח את פי וכו׳. ר״ל עד הזמן שבא אלי הפליט בבוקר דבר בי הנבואה לומר שמעתה אוכל לפתוח פי להוכיחם אף מלבי על כי מעתה ישמעו לי ר״ל עד הבוקר דבר בי הנבואה שיפתח פי:
פסוק כב:ויפתח פי. ר״ל וכן היה כי מאז נפתח פי ולא נאלמתי עוד כי בבוא הפליט ראו שהאמת עמדי ונפתח פי וכמ״ש ביום ההוא יפתח פיך את הפליט וכו׳ (לעיל כד):
פסוק כד:יושבי החרבות האלה. וחוזר ומפרש על אדמת ישראל ויאמר על מתי מעט הנשארים בארץ אחד החורבן:
פסוק כד:אחד היה אברהם. הלא אברהם היה יחידי עכ״ז נתנה לו א״י למורשה ואנחנו הנשארים פה הלא לרבים נחשב למולו וכל הארץ נתנה לנו למורשה כי חשבו הואיל ונשארו בה יירשו את הארץ למשול בה כמאז וכאלו יאמרו אף אם אנו מתי מספר הלא אברהם היה אחד וירש את הכל:
פסוק כה:על הדם תאכלו. זהו מין עכו״ם שהיו זובחים לשדים ואכלו סביבות הדם בסמוך לה ואמרו שהשדים אוכלים את הדם והם הבשר וכאלו מסובי׳ בשולחן אחד בהתחברות ואהב׳ רבה והתורה הזהירה עליו כמ״ש לא תאכלו על הדם (ויקרא י״ט:כ״ו):
פסוק כה:ועינכם תשאו. פונים אתם אל גלוליכם לעבדם עבודת אלהות:
פסוק כה:ודם תשפוכו. שפכתם דם נקי:
פסוק כה:והארץ תירשו. בתמיה וכי בעשות מעשים כאלה תירשו את הארץ וכאומר וכי טובים אתם מאותם שמתו ונשבו ומה לכם להדמות אל אברה׳:
פסוק כו:עמדתם על חרבכם. בכל עת עמדתם חגורים בחרבכם להיות נכונים להרוג נפשות:
פסוק כו:עשיתן תועבה. משכב איסור:
פסוק כו:טמאתם. במשכב הזנות:
פסוק כז:אם לא. הוא ענין שבועה כמו אם לא כאשר דברתם (במדבר י״ד:כ״ח):
פסוק כז:אשר בחרבות. היושבים בערים הנחרבות עוד יפלו בחרב והשוכנים על פני השדה יפלו שמה וחית השדה תאכלם והנסתרים במצדות ובמערות ימותו בדבר:
פסוק כח:שממה. כי לא ישאר מי מכם:
פסוק כח:ונשבת. יבוטל הגאון והגאוה שהיה לה מאיתן תקפה:
פסוק כח:מאין עובר. מבלי ימצא שם מי עובר:
פסוק כט:כי אני ה׳. הנאמן לשלם גמול:
פסוק כט:על כל תועבות׳. בעבור כל תועבות׳:
פסוק ל:הנדברים בך. ר״ל דברי ליצנות ולעג:
פסוק ל:אצל הקירות. כן דרך המספרים דבר סתר לעמוד סמוך אל הקירות מקום שאין אנשים עוברים בו לעמוד בפתח הבתים כי יבוא האחד בפתח חבירו והוא יוצא אליו אל הפתח ושמה מספרים דברים נסתרים:
פסוק ל:איש את אחיו. ר״ל מגלים מסתורים זה לזה כאחים אהובים:
פסוק ל:בואו נא. דרך לעג יאמרו בואו עתה ושמעו מפי הנביא מהו הדבר היוצא מאת ה׳:
פסוק לא:ויבואו אליך. והמה באים אליך כמבוא עם ר״ל באסיפה אחת והמה מתעכבים לפניך כאלו הם עמי וחרדים על דברי והמה שומעים את דבריך אבל לא יעשו אותה:
פסוק לא:כי עגבים וגו׳. רק המה עושים בפיהם את דבריך לדברי לעג והתול ולבם הולך אחר חמדתם הוא הלצון אשר חמדו ואין מחשבתם לקבל דבריך ולעשותם:
פסוק לב:והנך להם. הנה דברי נבואתך בעיניהם כשיר הלעג בצחות המליצה כשבעל השיר יש לו קול יפה ומנגן בטוב בהכרעת הנעימה שתרבה החשק לשמוע אבל אין מה לעשו׳ כי אין בו לא צוואה ולא אזהרה:
פסוק לב:ושמעו. כן הם שומעים את דברך שמיעת האוזן לבד:
פסוק לב:ועושים אינם אותם. הוא כמו הפוך ואינם עושים אותם:
פסוק לג:ובבואה. וכאשר תבוא העונש שאתה מייעד על המנעת עשות מאמריך:
פסוק לג:הנה באה. ר״ל אז יתמהו ויאמרו הנה באה נבואת הנביא ואז ידעו שהיה נביא בתוכם ודבר ה׳ היה בפיו ולא היו דבריו דברי שחוק להלעיג עליהן:
