פסוק א:הנבואה הארבעה עשר גם היא כוללת ומקפת נבואות רבות ובזמנים מתחלפים אבל להיות הדרוש אחד ומתיחס בעניניו כללתי אותם בנבואה אחת. תחילתה ויהי דבר ה' אלי לאמור בן אדם דבר אל בני עמך ואמרת אליהם ארץ כי אביא עליה חרב וגומר עד ויהי דבר ה' אלי לאמור בן אדם הנבא על רועי ישראל. ויש בה ח' פרשיות. הא', ויהי דבר ה' וגומר בן אדם דבר אל בני עמך. הב', ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל. הג', ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל. הד', ואתה בן אדם אמור אל בני עמך צדקת הצדיק. הה', ויהי בשתי עשרה שנה וגומר בא אלי הפליט. הו', ויהי דבר ה' וגומר בן אדם יושבי חרבות. הז', לכן אמור אליהם כה אמר ה' אלקים על הדם תאכלו. הח', ואתה בן אדם בני עמך הנדברים בך. ויש לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה בפרשת ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל, והיא כי מה צורך היה בהודעה הזאת במקום הזה והנביא כבר הזהיר את העם בדבר ה' וכאשר נאמרה הנבואה הזאת אין ספק שכבר נחרבה ירושלם ולכן אמר בסמוך ומיד אחריה שבא הפליט לאמר הוכתה העיר ואם כבר נעשה החרבן מה צורך היה עוד בצופה, כל שכן שהמשל והענין הזה בעצמו כבר נאמר בתחילת הספר בנבואה השנית שזכרתי שנאמר ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת וגו' באומרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו וגומר רשע הוא בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע ולא שב וגומר הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת ושאר עניני הפרשה הזאת כולם באו שמה ומה צורך בהכפל הזה:
פסוק א:השאלה השנית בפרשת ואתה בן אדם אמור אל בני עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו וגו', והיא כי כל מה שנזכר בפרשה הזאת מהצדיק ששב מצדקתו וחטא שצדקותיו לא תזכרנה ובעול אשר עשה בו ימות וכן הרשע ששב מחטאו ועשה משפט וצדקה כל חטאתיו לא תזכרנה חיה יחיה כל זה ובזה האופן בעצמו כבר נזכר למעלה בנבואה השביעית שזכרתי בפרשת אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה באומרו והרשע כי ישוב מכל חטאתו וגומר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגומר ושם נאמר ואמרתם לא יתכן דרך ה' הדרכי לא יתכנו בית ישראל הלא דרכיכם לא יתכן לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם וגומר כי לא אחפוץ במות המת וכזה בעצמו נאמר כאן ומה הצורך והתועלת בהכפל נבואה אחת בסגנון אחד על פי נביא אחד:
פסוק א:השאלה השלישית בהכפל הדברים עצמם בזאת הנבואה עצמה, כי אחרי שאמר שצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו וביאר הענין באר היטב אמר עוד ואומרו בני עמך לא יתכן דרך ה' וגומר וחזר לומר פעם אחרת בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומתו בהם ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה והוא כפל מבואר בפרשה עצמה:
פסוק א:השאלה הרביעית באומרו ויהי בשתי עשרה שנה בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט וגומר כי הנה העיר הוכתה בחדש החמישי שהוא חדש אב בתשיעי ובעשירי בו, ואיך יתכן שלא שמעו בבבל ראש מלכות נבוכד נצר הצלחתו ונצחונו עד החדש העשירי מהשנה האחרת שהוא זמן חמשה חדשים בקירוב כי הנה מירושלם עד בבל ילכו צירים רצים בחדש ימים ובפחות מזה להגיד בשורה טובה לכשדיים כזאת ואיך נתעכבה חמשה חדשים:
פסוק א:השאלה החמישית בכפל שבא בפתיחת פי הנביא בבוא הפליט כי הנה אמר ויד ה' היתה אלי בערב לפני בוא הפליט ויפתח את פי עד בוא אלי בבקר וחזר לומר שנית ויפתח פי ולא נאלמתי עוד והיה אומרו ויפתח פי שנית כפל מבואר:
פסוק א:השאלה השישית באומרו בן אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמור אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה, וכתבו המפרשים שאמר יושבי חרבות על בני יהודה שהיו במלכות צדקיהו כי היה רוב ארץ ישראל חרבה בימי צדקיהו והם היו אומרים אחד היה אברהם ויירש את הארץ כל שכן שאנחנו בהיותנו רבים נירש אותה ולא נצא ממנו בגלות, ואינו נכון כי הם היו שומעים דברי הנביאים שהיו מיעדים בחרבן ירושלם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו ואיך יאמרו שלהיותם רבים ירשו את הארץ בהיותם רעים וחטאים לה' מאד ולמה יקרא אל בני יהודה יושבי חרבות וכבר אמר ירמיהו שהיתה ירושלם העיר רבתי עם בעת חרבנה ורוב העם שמת ושגלה שמה מורה שהיתה רבתי עם לא חרבה והנני מפרש הפסוקי' באופן יותרו השאלות האלה כולם:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת שכללה נבואות רבות וספורים מתחלפים מפני היחס שיש ביניהם היא שכאשר נחרבה ירושלם קודם בוא הפליט להגיד הדבר ליחזקאל בערב יום בואו הודיעו ה' שהוא היה בתוך עמו כצופה שאשר יראה יגיד להזהיר את העם, ואמר לו זה כדי שלא יאמר יחזקאל בלבו בשמעו שהוכתה העיר יגעתי באנחתי ובנבואתי ומנוחה לא מצאתי כי לא הועילו דברי ואזהרותי למלט את העיר, לכן אמר לו השם שהוא היה צופה לבית ישראל ואם לא היה מגיד להם הנגזר עליהם היו הם מתים ונחרבים בעונם והיה השם מבקש דמם מיד הנביא שלא הזהירם, ועתה כיון שהזהיר אותם אם הם לא שבו מדרכם הרעה מתו בעונם והנביא את נפשו הציל ודי בזה אליו מהתועלת, ואם יאמר מה תועלת היה באותה אזהרה ביאר לו שהוא יתברך לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה ולכן היה מזהירם כדי שישובו בתשובה לפי שכמו שצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו כן רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, וכדי שישובו בתשובה היתה האזהרה להם נאותה ומועילה, ואחרי שהודיעו כל זה כמכין לפניו הדרך לשמועה שישמע מיד בא אליו הפליט מירושלם להגיד לו שהוכתה העיר ולכן קודם בוא הפליט בערב פתח הנביא את פיו ויגד הנבואה שעברה מהצופה והצדיק והרשע, ואחרי בואו פתח פיו להוכיח את העם אשר נשארו אחרי חרבן ירושלם בערי יהודה אם עם גדליה בן אחיקם ואם עם יוחנן בן קרח ועם שרים אחרים שהיו חושבים שאותם הנשארים שמה ירשו את הארץ עם היותם מועטים כי יותר מעט היה אברהם לבדו וירש את הארץ, והנביא משיבם שאין הדבר תלוי ברוב העם או במיעוטו אלא ברשעתו או בצדקתו ולכן בהיותם עובדי ע"ז שופכי דמים ומגלי עריות לא יירשו את הארץ אבל תשומם הארץ מהם, ולפי שאנשים מבני הגולה שבבבל היו באים לנביא לדרוש את השם מאתו בסתר גילה השם לנביא שלא יאמין בהם כי ישמעו את דבריו ולא יעשו אותם ויהיו דברי הנביא בפיהם כשיר עגבים דברי לעג וליצנות אבל בבוא הרעה כאשר הוכתה העיר אז ידעו כי נביא היה בתוכם: וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
פסוק א:ויהי דבר ה' אלי לאמור בן אדם דבר אל בני עמך וגומר עד ויהי בשתי עשרה שנה. דעתי הוא שהנבואה הזאת נאמרה ליחזקאל הנביא בערב היום שבא אליו הפליט להודיעו שהוכתה העיר, ועליה יאמר אחר זה ויד ה' היה אלי בערב לפני בוא הפליט, והיה ענין הנבואה הזאת וצורכה שחשש השם שמא יאמר הנביא וגם בני עמו בשמעם חרבן ירושלם וחרבן עמה מה הועילו נבואות הנביא ומה הועילו דבריו והזהרותיו אחרי שהיה הכל בגזירה ועליה אין להשיב, וכבר מפני זה בתחילת הספר לפי שהנביא היה נשמט מלהנבא אמר לו השם צופה נתתיך לבית ישראל והגיד לו התועלת שהיה אפשר שימשך מדבריו והזהרתו אם לעם שישובו בתשובה ויכפר להם כל הפשעים שעשו ואם לנביא עצמו שבהזהרתו אותם את נפשו הציל אף על פי שהם לא ישובו ואם לא יזהירם דמם מידו יבקש, ושם נאמר לו כל זה לתת לו לב להנבא ולא ישמט ממנו, אמנם כאן נאמר לו זה עצמו לנחמו ולדבר על לבו שלא יתעצב ולא יתקוטט בעצמו על כל מה שניבא אליהם כיון שלא שמעו ולא הטו את אזנם (ב) כי הנה מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא והארץ כשיביא עליה ההשגחה האלקית חרב הנה עם הארץ גם שיהיו חסרי ונעדרי הידיעה יקחו איש אחד מקציהם רוצה לומר מהקצינים שבהם ונתנו אותו לצופה (ג) כדי שבראותו חרב האויבים באה על הארץ יתקע בשופר ויזהיר את העם ואין על הצופה מוטל אלא ההזהרה, (ד) אמנם השומע שלא יזהר בשמעו קול השופר דמו בו יהיה ואין על הצופה אשם, (ה) אבל אם הוא רוצה לומר השומע נזהר נפשו מלט מהחרב הבאה בסבת הצופה שהזהירו, (ו) ולכן הצופה שראה חרב האויבים באה ולא תקע בשופר באופן שהעם לא נזהר ותבא חרב האויב ותקח נפש מהעיר אין ספק שהנפש ההוא בעונו נלקח כי אם היה צדיק היה חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, אבל עכ"ז שהוא בעונו נלקח דמו מיד הצופה אדרוש לפי שהיה לו להזהיר העם כיון ששמוהו לצופה ובטחו בו, וכן אמרו חכמים ז"ל (שבת לב, א) כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח) ראוי היה זה ליפול אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.
פסוק ז:וביאר ענין המשל בנביא באומרו ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעתה מפי דבר כצופה רואה את החרב באה על הארץ והזהרת אותם ממני רוצה לומר הנה אלקיכם נקם יבוא גורו לכם מפני חרב כי הוא הנמשל בתקיעת השופר, וכן אמר ישעיהו (ישעיה נח, א) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך, (ח) ואם אתה יחזקאל באומרי לך בנבואה על הרשע שמות ימות אילו לא דברת להזהיר רשע מדרכו אין ספק שהרשע ההוא בעונו ימות אבל תהיה עליך האשמה שלא הזהרתו ודמו מידך אבקש, (ט) מה תאמר שלא הועיל אזהרתך הנה כאשר אתה הזהרת את הרשע מדרכו לשוב ממנה והוא לא שב מדרכו הוא בעונו ימות כי לא מת מפני אזהרתך, ואתה את נפשך הצלת ותועלת גדול היה בהזהרתך ואם לא הועילה להם הועילה לך שאת נפשך הצלת, (י) כל שכן שגם אליהם הועילה אזהרתך וזהו אומרו אל בית ישראל כן אמרתם רוצה לומר אמת אמרתם כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז, ז) שפשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמת אמרתם אחרי שהודיתם בפשע ובעונש הראוי לבא עליכם, (יא) אבל אמור אליהם שאין הגזרה חרותה כי לא אחפוץ במות הרשע אף על פי שהוא רשע וראוי שימות כי אם בשוב רשע מדרכו באופן שיחיה ולכן שובו שובו מדרכיכם הרעים ואל תמותו בית ישראל.
פסוק יב:ואם תאמרו מה נעשה לפשעים ולעונות שכבר עשינו הנה להשיב ע"ז אתה בן אדם אמור אל בני עמך הלא ידעתם וכמה פעמים אמרתי לכם שצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו כ"א נתחרט מצדקותיו ועשה פשע כל צדקותיו לא תזכרנה, כן רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו הרי לכם שהרשע פעם ימות ופעם לא ימות כי הרשע ביום שובו לא ימות מפני רשעו הקודם והרשע א"כ לא ימיתהו אמנם הצדיק לא יוכל לחיות ברשע ביום חטאתו וימשך מזה שהרשע ימית את הצדיק ביום חטאתו ויחיה את הרשע ביום תשובתו, (יג) ואם תאמרו איך תשתנה הגזירה שניתנה על הצדיק לחיות ביום צדקתו ועל הרשע למות בשובם מדרכם דעו נא וראו כי גזרותי כולם תנאית ולכן באמרי לצדיק חיו יחיה והוא בבוטחו על צדקותיו חזר מהם ועשה עול הנה תשתנה הגזרה וכל צדקותיו לא תזכרנה ובעולו אשר עשה בה ימות כי היתה הגזרה תנאית בהיותו צדיק לא כשישתנה לרשע, (יד) וכן באמרי ובגזרי לרשע שימות ושב מחטאתו ועשה משפט וצדק' (טו) חיה יחיה ולא ימות, (טז) לפי שכל חטאתיו אשר עשה לא תזכרנה לו אבל כיון שמשפט וצדקה עשה חיה יחיה ולא ימות כי כבר אינו רשע והגזרה שימות היתה תנאית בהיותו רשע. הנה הותרו שתי השאלות הראשונו' שמה שנזכר מהצופה בתחילת הספר היה להניעו ולאמצו לנבואה, ומה שנזכר כאן מהצופה היה לנחמו על אשר לא הועילה נבואתו ואזהרותיו, ומה שזכר כאן מצדקת הצדיק ומרשעת הרשע היה להשיב על מחשבותיהם לענין התשובה, וחדש כאן על מה שנזכר שם דבור באמרי לצדיק חיה יחיה וכן באמרי לרשע מות ימות להגיד שהגזרות האלקיות חוזרות ואינן מעכבות התשובה וזה לא נזכר בשאר הפרשיות של מעלה והוא על דרך מה שאמר ירמיהו (ירמיה יח, ז - ט) רגע אדבר ורגע אדבר.
פסוק יז:ואמנם אומרו אחר זה ואמרו בני עמך לא יתכן דרך השם הוא על דרך מה שנאמר בפרשה השביעית שלא היה נכון וישר דרך השם במות הצדיק שעשה עול ולא תזכרנה צדקותו וכן ברשע, והשיבם והם דרכם לא יתכן רוצה לומר ואם הדבר כן שדרכי אינו נכון יתחייב שדרכם לא יתכן לפי שבזה הדרך עצמו הוא בית דין שלהן בארץ מזכין ועונשין, (יח) כי הנה בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול אין ספק שבדינא זוטא היה משפט בני אדם שהצדיק ההוא ימות בעבור העול שעשה ולא יפטרו אותו מהעול בעבור צדקותיו שעשה בימים הראשונים, כאילו תאמר שהצדיק שעשה צדקות הרבה ואחר כך הרג את הנפש שאין ספק שיהרגו אותו בני אדם וכן הוא בב"ד של מעלה, וזהו אומרו ועשה עול ומת בהם ומלת בהם אינו חוזר לעול כי הוא יחיד אבל הוא חוזר אל בני עמו שאמר והמה דרכם לא יתכן ועל זה אמר ומת בהם רוצה לומר שימות ביניהם בבית דין שלהם בעבור העול שעשה, (יט) וכן בשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה שאין ספק שבני אדם בבית דין שלהם לא יחושו את הרשע אשר עשה בימים הראשונים אבל ישפטו אותו באשר הוא שם רוצה לומר במה שעשה אז משפט וצדקה ולכן עליהם הוא יחיה, (כ) וכיון שבזה הענין דינא דרקיעא כדינא דארעא איך אם כן תאמרו לא יתכן דרך ה' כי הוא לכל איש כדרכיו ישפוט וכן כדרכיכם אשפוט אתכם בית ישראל וכמו שאתם דנים ושופטים את בני אדם כן אני שופט אתכם הנה התבאר שאין כפל דברים בכתובים האלה אבל שהם טענה על דבריהם, ואין ספק שכבר נאמר זה למעלה בנבואה השביעית כמו שזכרתי האמנם נשנה כאן זה המאמר כדי להשיב על טענת אנשי הדור עם מה שכבר נאמר לנביא בנבואתו, והותרה בזה השאלה השלישית:
פסוק כא:ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו וגומר עד סוף הנבואה ופרשת בן אדם הנבא על רועי ישראל. ממה שראוי שתתעורר בזה הוא אומרו כאן לגלותנו כי פעמים רבות זכר יחזקאל הנבואות שבאו לו בתחילת השנים ולא נאמר באחת מהם לגלותנו אם בתחילת הספר ויהי בשלושים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואם אחר כך ויהי בשנה הששית בששי בחמשה לחדש ולא נאמר לגלותנו ואם אחר כך ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשור לחדש באו אנשים מבני יהודה ולא נאמר לגלותנו, ואם אחר כך ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתוב לך את שם היום ולא נאמר לגלותנו, ואם אחר כך ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש על צור ולא נאמר לגלותנו, ואם אחר כך בשנה העשירית בעשירי בשנים עשר לחדש על פרעה ולא נאמר לגלותנו, ואם אחר כך ויהי באחת עשרה שנה בשלישי באחד לחדש ולא נאמר לגלותנו, ואם אחר כך ויהי בשתי עשרה שנה בשנים עשר חדש באחד לחדש ולא נאמר לגלותנו, ואם אחר כך ויהי בשתי עשרה שנה בחמשה עשר לחדש ולא נאמר לגלותנו, ואם אחר כך ויהי בשתי עשרה שנה בחדש עשר לחדש ולא נאמר לגלותנו, ואחר שכן מנהג הנביא למה במקום הזה אחר שאמר ויהי בשתי עשרה שנה שהיא השנה של אחר החרבן וזכר החדש והימים באומרו בעשירי בחמשה לחדש למה הוצרך לאמר עוד לגלותנו. ולכן אחשוב אני שלא אמר הנביא לגלותנו על השנה שאם היה כן היה לו לסומכו לענין השנה ולומר ויהי בשתי עשרה שנה לגלותנו כמו שיאמר אחר זה בעשרים וה' שנה לגלותנו בראש השנה, אמנם מאשר לא אמר לגלותנו אלא אחר זכרון החדש נראה לפרש שאומרו לגלותנו ענינו שהיה החדש ההוא עשירי לא לחדשי השנה המתחילין מניסן אלא שהיה זה החדש העשירי למנין החדש שבו היה גלות יהויכין ואותם שהיו עמו בבבל, ובעבור ששינה בזה סדר זכרון החדשים משאר המנינים שנזכרו עד כאן לכן לבאר הענין אמר לגלותנו שלא היה החדש ההוא העשירי למנין יציאת מצרים כי אם למנין גלותם, ונראה שיהויכין גלה בחדש כסלו ולכן היה החדש העשירי אחריו הוא אלול ובחמשה לחדש אלול בא הפליט מירושלם לבבל לאמר הוכתה העיר, הנה אם כן היה זה בשתי עשרה שנה למלכות צדקיהו לפי ששנות המלכים מתחילין מניסן כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה בפרק קמא דראש השנה (ראש השנה ב, א), והיה החדש העשירי למנין חדשי גלות יהויכין ובא אם כן הפליט מירושלם לבבל בכ"ה ימים בקירוב. והותרה בזה השאלה הרביעית כי אין מספר החדשים כמספר השנים להתחלת מנינם יען השנים נמנו מניסן כשנות המלכים כולם והחדשים נמנו כולם לגלותם.
פסוק כב:וזכר שיד ה' והיא מדרגת נבואתו היתה לנביא בערב לפני בוא הפליט והיא הנבואה שנזכרה למעלה מהצופה, ולפי שהרגי' הנביא בצרכה וענינה שהיה לנחמו על החרבן לכן אמר ויפתח את פי עד בוא אלי בבקר כי צעק אל ה' כל הלילה, האמנם אחרי שבא הפליט בבקר פתח הקדוש ברוך הוא את פיו והראהו נבואות אלהיות מקיבוץ הגליות ותחיית המתים ושאר הדברים העתידים שיזכור אחר זה הנה, אם כן אמר ב' פעמי' ויפתח את פי אחת כנגד מה שניבא עד בוא הפליט בבקר ואחת כנגד מה שניבא אחרי בואו מהנבואות שיזכור עד סוף הספר, ולכן אמר ולא נאלמתי עוד לפי שעד כה להיותם נבואות רעות וקשות היה הנביא כובש קצת נבואותיו לבלתי הגידם אבל אחרי שידע מחרבן ירושלם פער פיו לבלי חק ודיבר כל מה שראה בגאול', והותרה בזה השאלה החמישית:
פסוק כב:והנה באתהו ראשונה נבואת (כד) בן אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל ולא נאמרה על בני יהודה קודם החרבן כמו שחשבו המפרשים אבל נאמרה על היהודים האומללים שאחרי חרבן ירושלם נשארו מפוזרים בערי יהודה הנחרבות מהם תחת גדליהו בן אחיקם ומהם תחת יוחנן בן קרח ושאר שרי יהודה, ועליהם אמר יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים אחד היה אברהם ויירש את הארץ רוצה לומר שהיה בדעתם שהם אשר לא הלכו בגולה יירשו את כל ארץ יהודה וכאילו היו אומרים אע"פ שנשארנו מעט מהרבה כיון שהקב"ה הותיר לנו שריד באמת לנו נתנה הארץ למורשה וחפץ השם בנו לרשת את הארץ ולא ימנע מזה בעבור מיעוטנו כי אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואין מעצור ביד השם להושיע ברב או במעט, והותרה בזה השאלה הששית.
פסוק כה:והש"י השיבם על הדם תאכלו בהפך מה שצותה תורה לא תאכלו על הדם (ויקרא יט, כו) והיה זה להיותו מין מע"ז שהיו זובחים את זבחיהם לשדים והיו אוכלים סביב הדם ואומרים שהשדים יאכלו את הדם והם יאכלו את הבשר ויהיו כולם אוכלים על שולחן אחד להתחברם יחד באהבה רבה וכמו שזכר הרב המורה, ולכן אמרה תורה לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו, ומלבד שאתם אוכלים על הדם עיניכם תשאו אל גלוליכם רוצה לומר להשתחוות להם ולעבדם בהפך מה שצותה תורה אל תפנו אל האלילים (שם ד), ודם תשפכו והוא דם הנקיים שהיו הורגים בארץ ואיך א"כ הארץ תרשו כי אם אתם עשיתם ככנעני שקאה הארץ אותו איך תחשבו שאתם תירשו את הארץ ואתם עושים התועבות שהם היו עושים שמפני זה נסחו רשעים ממנה, (כו) עמדתם על חרביכם להרוג נפש עשיתם תועבה החמס והגזל וגם בניאוף איש אשת רעהו טמאתם והארץ תירשו בתמיה זה באמת לא יתכן, (כז) נשבע ה' בימינו חי אני אם לא אשר בחרבות בחרב יפולו רוצה לומר היושבים בערים הנחרבות עוד יפלו בחרב כחללי ירושלם, ואשר על פני השדה שהם החללים לחיה נתתים לאכלה ואשר במצדות ובמערות טמונים מפחד אויב בדבר ימותו שם, (כח) באופן שתהיה הארץ שממה ומשמה ונשבת גאון עוזה רוצה לומר הגאה וגאון שהיה לה מתקפה וגבורתה ישבות ויחדל ושממו הרי ישראל ששם היו הגנות והפרדסים מאין עובר, (כט) ובזה יכירו וידעו שמה' היה זה להם על כל תועבותיהם:
פסוק כה:ולפי שקצת מהיהודים שהיו בבבל היו באים אל הנביא לדעת מאתו עתידות ומראים עצמם חסידים ומדברים בסתר מפחד הכשדיים לכן הודיע השם לנביא שכל זה מהם היה און ותרמית וזהו אומרו (ל) בני עמך הנדברים בך כי מרוב השתדלותם בדבור שם הפועל נפעל וכן מה נדברנו עליך (מלאכי ג, יג) אז נדברו יראי ה' (שם טז), וכתבו המפרשים שלשון דבור כשהוא קשור עם בי"ת הוא לענין גנאי כמו ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א) תשב באחיך תדבר (תהלים נ, כ), ויהיה ענין הנדברים בך שאיש אל רעהו היו מדברים בסתר אצל הקירות רוצה לומר סמוכים לכותל שלא ישמע אדם ובפתחי הבתים כי כשיבוא אדם מחוץ לדבר לבעל הבית דבר סתר יכה בדלת ויבא הבעל אל פתח הבית ואז שם ידברו סתריהם, וכן אלה דברו אחד אל אחד איש אל אחיו לאמר בואו נא ושמעו מפי הנביא מה הדבר היוצא מאת ה' על החרבן והגלות הזה וחד הוא כמו אחד אלא שהוא בחסרון אל"ף, (לא) והנה האנשים הנדברים ההמה יבואו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ופירש הרד"ק כמבוא עם החפצים לשמוע וחרדים על דבר השם וכן תרגם יונתן כמיתי גוברין תלמידים ולפי שהעיקר חסר מן הספר כמבוא עם רוצה לומר החפצים לשמוע וחרדים על דבר השם נראה לפרשו ויבואו אליך כמבוא עם שלא יבואו שנים שלשה לדרוש את השם אבל יבאו ויתקבצו המון רב כאילו הם עם אחד וזהו כמבוא עם, וישבו לפניך כאילו הם עמי רוצה לומר חסידים וטובים אבל אודיעך שהם ישמעו את דבריך ואותם הדברים והמצות שתצוה אותם לא יעשום כי עגבים בפיהם המה עושים ועגבים הוא מלשון לעג ודברי צחיות כאילו כוונתם לשמוע דבריך ולהלעיג אחר כך מהם כי עגבים וליצניות בפיהם המה עושים תמיד ואחרי בצעם וחמדתם לבם הולך שהוא הלצון כמו שאמר ולצים לצון חמדו להם (משלי א, כב), (לב) ולכן אף ע"פ שאתה נביא הנה יהיו דבריך להם כשיר עגבים רוצה לומר כשירי החושק בהיותו יפה קול ומטיב נגן כן ישמעו דבריך להתעשע ולהתעלס בהם אבל אינם עושים אותם לפי שלא היו מאמינים בנבואה, (לג) אמנם ובבואה שיראו שנתקיימה הנבואה ויצאה לפועל אז יתמהו ויאמרו הנה באה רוצה לומר נבואת הנביא וידעו כי נביא היה בתוכם ולא היו דבריו דברי שחוק להלעיג עליהן:
