פסוק א:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק ב:בֶּן־אָדָם, לאחר הדברים לגויים, עכשיו דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־עַמְּךָ, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: אֶרֶץ, כִּי־אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב, מלחמה, וְלָקְחוּ עַם־הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם, מקצות העם, אולי: מהאנשים הבולטים שבהם, מהקצינים, וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה, להשקיף מעל חומת העיר ולהתריע על סכנה קרבה.
פסוק ג:וְרָאָה אֶת־הַחֶרֶב בָּאָה, מגיעה עַל־הָאָרֶץ, וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר תרועת אזעקה וְהִזְהִיר אֶת־הָעָם,
פסוק ד:וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר להימלט מהאויב, וַתָּבוֹא החֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ, המיתה אותו – דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה, הוא עצמו אשם בהריגתו.
פסוק ה:אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר – דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה, וְהוּא, הרי אם היה נִזְהָר – נַפְשׁוֹ מִלֵּט.
פסוק ו:וְהַצֹּפֶה כִּי־יִרְאֶה אֶת־הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא־תָקַע בַּשּׁוֹפָר, מרשלנות או משיקולים פוליטיים ואחרים, ובשל כך הָעָם לֹא־נִזְהָר, וַתָּבוֹא החֶרֶב, וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ – הוּא, ההרוג, בַּעֲוֹנוֹ, בגלל חטאיו נִלְקָח, וְעם זאת דָמוֹ מִיַּד־הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ. הסיבות למותו של אדם במלחמה עניינן בחשבון שבינו ובין ה', ועם זאת אין הצופה נפטר מאחריות, שכן מעל בשליחותו.
פסוק ז:וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל, זהו תפקידך כנביא, וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, אזהרה וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי, עליך להודיע לעם שה' עתיד לעשות כך וכך,
פסוק ח:בְּאָמְרִי לָרָשָׁע: רָשָׁע מוֹת תָּמוּת בחטאיך, וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ המסוכנת – הוּא הרָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְאולם דָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ, בתוקף תפקידך כצופה לבית ישראל, היית צריך להזהירו.
פסוק ט:וְאַתָּה כִּי, אם הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה ומילאת את תפקידך, וְלֹא־שָׁב מִדַּרְכּוֹ – הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. הנביא הוא האיש העומד על החומה ומקבל את הידיעות, והוא זה שצריך למסור אותן. אין הוא יכול להכריח אנשים לשנות ממנהגם אבל הוא צריך להזהיר אותם.
פסוק י:וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, אֱמֹר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל: כֵּן, כך אֲמַרְתֶּם, לֵאמֹר, במלים האלו: "כִּי־פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ, עוונות העם בעבר ובהווה מוטלות עָלֵינוּ, וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים, נרקבים וכלים, וְאֵיךְ נִחְיֶה, איזה עתיד יש לנו כשאנחנו גוררים על שכמנו גם את חטאי אבותינו וחטאינו?"
פסוק יא:אֱמֹר אֲלֵיהֶם: חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, אִם־אֶחְפֹּץ, איני רוצה בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם, אלא בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה. שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ, בֵּית יִשְׂרָאֵל. דרך החטא אינה גזרת הגורל, וכל אדם יכול לשנות את דרכו. האחריות מוטלת על האדם בכל זמן לסור מרע ולבחור בטוב.
פסוק יב:וְאַתָּה בֶן־אָדָם, אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־עַמְּךָ: צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ, אם הצדיק יהפוך לפושע, צדקתו בכל השנים לא תציל אותו, והוא ייענש. ולעומת זאת רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא־יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ, כשהרשע ישוב מדרכו הרעה, היותו רשע בעבר לא תיזקף לחובתו, ופשעיו יימחלו. ושוב – וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ, בזכות צדקתו בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ.
פסוק יג:האדם נידון על פי נוהגו בהווה, שכן בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה, וְהוּא־בָטַח עַל־צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל – כָּל־צִדְקֹתָו שבעבר לֹא תִזָּכַרְנָה, וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר־עָשָׂה בּוֹ יָמוּת.
פסוק יד:וּמנגד, בְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת, וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה,
פסוק טו:חֲבֹל, את המשכון שלקח שלא כדין, כגון שמישכן בגדו של עני, יָשִׁיב, השיב הרָשָׁע לבעליו, ואת הגְּזֵלָה יְשַׁלֵּם, ובכלל, בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל – חָיוֹ יִחְיֶה, לֹא יָמוּת.
פסוק טז:כָּל־חַטֹּאתָו אֲשֶׁר חָטָא בעבר לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ כעת, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה ולכן חָיוֹ יִחְיֶה.
פסוק יז:וְאם אָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ: "לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה', הנהגת ה' בעניין זה אינה מתקבלת על הדעת; איך ייתכן שאדם שעד כה היה ידוע כל ימיו במעשיו הטובים יואשם עכשיו כשהולך בדרך החטא?!" עונה ה': וְהֵמָּה, דַּרְכָּם של השואלים לֹא־יִתָּכֵן.
פסוק יח:בְּשׁוּב־צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ, וְעָשָׂה עָוֶל – וּמֵת בָּהֶם, בשל עוונותיו,
פסוק יט:וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם – הוּא יִחְיֶה. אין לאדם נחלה קבועה בטוב או ברע. אדם טוב עלול להפוך דרכו ומעשיו, ובכך משנה גם את גורלו.
פסוק כ:ולכן גם אם אֲמַרְתֶּם: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה', בכל זאת, אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל.
פסוק כא:וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בָּעֲשִׂרִי בחודש טבת בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, לְגָלוּתֵנוּ, גלות יהויכין, בָּא־אֵלַי הַפָּלִיט, הנמלט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: "הֻכְּתָה הָעִיר". מאז שירושלים הוכתה, בחודש החמישי – אב, עברו לפחות חמישה חודשים עד שהודיע עליו הפליט לגולי בבל. הדרך מירושלים לבבל היא אלפי קילומטרים, וההליכה הממושכת אולי הייתה קשה יותר עקב המצב המלחמתי. ברור שמלך בבל ידע על החדשות לפני הגולים, אבל הוא לא דאג לפרסמן, או שהן הגיעו אל הגולים כשמועות בלתי מבוססות. הפליט לעומת זאת היה עד ראייה להתרחשויות, והידיעה שבפיו היא ממקור ראשון.
פסוק כב:וְיַד־ה', רוח נבואה הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב, לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט, וַיִּפְתַּח אֶת־פִּי, ועַד־בּוֹא אֵלַי הפליט בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד. עד כה היה נכפה על יחזקאל שלא לדבר מלבד דברי נבואה מסוימים. בנבואה קודמת נאמר לו שביום שיוודע לו שנבואתו על חורבן ירושלים התקיימה ה' יפתח את פיו והוא יוכל לדבר ללא הגבלה. למעשה עוד בלילה שלפני הגעת הפליט נפתח הסגר על פי יחזקאל, ובהגיע הפליט כבר ידע הנביא שדבריו מאמתים את נבואותיו בעניין חורבן ירושלים.
פסוק כג:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק כד:בֶּן־אָדָם, יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה, אנשי יהודה שנשארו חיים עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת־הָאָרֶץ, ה' הנחיל לו את כל ארץ ישראל וַאֲנַחְנוּ, שהיינו ועודנו תושבי יהודה רַבִּים – בוודאי לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה. העובדה שאנו נשארנו בחיים מלמדת שה' בעזרנו, ואנחנו אפוא בעלי זכויות בנכסי הנספים במלחמה.
פסוק כה:לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם, כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: עַל־הַדָּם תֹּאכֵלוּ. כחלק ממנהגי האלילות שלכם אתם אוכלים את בשר הבהמה בדמה. זה היה טקס שבו היו עומדים בשלולית דם ומזמינים את רוחות המתים, השדים וכיוצא בהם לבוא ולהשתתף בפולחן. וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם, אתם חומדים את עבודתכם הזרה, וְדָם נקיים תִּשְׁפֹּכוּ, וְכי עם כל זאת את הָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?! האם נראה לכם שאתם זכאים לרשת את הארץ עם כל העוונות הללו?!
פסוק כו:עֲמַדְתֶּם עַל־חַרְבְּכֶם, ביססתם את חייכם על אלימות, עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם, אתם רוצחים ומופקרים בענייני מין וְאת הָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!
פסוק כז:כז כֹּה־תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים בשבועה: חַי־אָנִי אִם־לֹא, ודאי אלו אֲשֶׁר נשארו בֶּחֳרָבוֹת – בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וַאֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה – לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ, וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת, מגדלים שבהרים וּבַמְּעָרוֹת – בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ. בניגוד לתפיסתם, אלו ששרדו אינם טובים מאחיהם שנהרגו. גורלם של הטוענים על הארץ יהיה כגורל אחיהם.
פסוק כח:וְנָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ לשְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה, חרֵבה ועזובה, וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ, תתבטל עצמתה ותפארתה, וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר.
פסוק כט:וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה', בְּתִתִּי אֶת־הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה, עַל, בגלל כָּל־תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ.
פסוק ל:כאן מובא סיכום המתמקד בנביא ובמקומו. וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, בְּנֵי עַמְּךָ הַנִּדְבָּרִים בְּךָ, המדברים עליך בשכונת היהודים אֵצֶל הַקִּירוֹת וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים, וְדִבֶּר־חַד, אחד אֶת־אַחַד, אִישׁ אֶת־אָחִיו, לֵאמֹר: בֹּאוּ־נָא וְשִׁמְעוּ מָה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מֵאֵת ה'. בפינות הרחוב עוברת שמועה מפה לאוזן שהנביא עומד למסור את דבר ה'.
פסוק לא:וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא־עָם, כמו שבאים להתכנסות ציבורית, וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי וְשָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרֶיךָ, וְאף על פי כן אוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ, הם לא יישמעו להם, כִּי־עֲגָבִים, חשק ושחוק בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים ואַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ. מה שמעניין אותם הוא העיסוק בענייני מין או כסף, ולאו דווקא באופן חוקי. האסיפה אצל הנביא נובעת אפוא מתוך רצון בבידור או כעניין רכילותי –
פסוק לב:וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים, יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן, דבריך עשויים להיות לנאספים לעונג באופן הצטלצלותם וביפי הביטוי ותו לא, וְשָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרֶיךָ, וְאולם עֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם. הבאים אינם רואים את עצמם מחויבים לקיום תוכנם של דבריך. הם נוהגים כמו שבאים להופעה.
פסוק לג:אבל – וּבְבֹאָהּ, שמועת החורבן, והִנֵּה היא בָאָה, אז – וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם. אנשים ישנו את התייחסותם אליך באופן מהותי. כל זמן שהנביא דיבר על חורבן ירושלים, על שעתיד לקרות למלך יהודה ועל חורבנות אחרים, הם ראו את אמירותיו כבלתי מחייבות, וכריטואל קבוע שאנשים שואלים והנביא מדבר שחורות. אחרי בוא הפליט, תהיה הכרה בתוקפה של נבואת יחזקאל.
