פסוק ב:שים פניך. החזר פניך בדרך דרום כי הנביא היה בבבל מצפון ירושלים ואמר לו להחזיר פניו מול ירושלים שהיא מדרומה:
פסוק ב:והטף. דבר נגד ירושלים שהיא בדרומה:
פסוק ב:אל יער השדה נגב. על ירושלים יאמר והמשילה ליער השדה על כי שיש בה אנשים רבים מתחלפים במעלה כדרך היער שיש בו עצים רבים מתחלפים בקומה ובחשיבות וכפל הדבר במ״ש כדרך הנבואה:
פסוק ג:הנני מצית. הנה אני הוא המבעיר בך האש והיא תשרוף בך כל עץ לח וכל עץ יבש ולא תכבה להבת האש וכל פני הבריות היושבים בפאת הנגב מול צפון יהיו נשרפים בלהבת האש ר״ל גם הצדיקים יכלו עם הרשעים כמו שהעץ הלח נשרף בצירוף עץ היבש והאויב יאבד כל העובדי כוכבים היושבים מנגב לבבל העומדת בצפון העולם:
פסוק ד:וראו כל בשר. בעבור חוזק התבערה ידעו כולם שמה׳ נעשה ולא במקרה ולכן לא תכבה עד תשרוף הכל:
פסוק ה:המה. בני עמי אומרים עלי הלא הוא מדבר במשל ונוכל א״כ להפך המשל לפי דעתינו ולטובה:
פסוק ז:אל ירושלים. כאומר ע״כ אדבר עמך נבואה ברורה כמות שהיא:
פסוק ז:אל מקדשים. יאמר על האולם וההיכל ובית קדש הקדשים:
פסוק ח:הנני אליך. הנה אני אלחם עמך:
פסוק ט:יען. בעבור שאכרות ממך צדיק ורשע ועשיתי בך נקמה גדולה ושמחו עליכם אויביכם ועזרו לרעה לכן ילקו גם כל העובדי כוכבים היושבים מנגב בבל העומדת בצפון:
פסוק י:כי אני ה׳ הוצאתי. ולא באה במקרה:
פסוק י:לא תשוב עוד. עד הכרית כל בשר היושבים מנגב בבל וכאומר משא״כ אם היתה באה במקרה כי המקרה לא תתמיד כ״כ:
פסוק יא:האנח. עשה אנחה כאדם המצטער:
פסוק יא:בשברון מתנים. ר״ל אנחה גדולה וכאלו נשברו המתנים ונפלו מכובד האנחה:
פסוק יא:ובמרירות. ר״ל במרירות לב תאנח לעיני ישראל:
פסוק יב:אל שמועה. בעבור השמועה הבאה אלינו מירושלי׳ מחורבנה ולכן נמס כל הלבבו׳ ורפו ידי האנשי׳ ורוח כל אדם כהתה והושפל׳ וברכי כל האנשי׳ ינועו מרתת הבהלה כמו המים שנעים ואינם נחים:
פסוק יב:הנה באה. ר״ל הנה היא קרובה כאלו כבר באה ונהיתה:
פסוק יד:חרב חרב. על חרב נ״נ יאמר וכפל המלה כדרך המקונן וכן מעי מעי (ירמיה ד):
פסוק יד:גם מרוטה. לטש אותה להסיר החלודה:
פסוק טו:למען טבוח וכו׳. החדוד היה למען תהי׳ חריפ׳ לטבוח בה והמריט׳ היתה למען יהיה לה ברק להבהיל האנשים:
פסוק טו:או נשיש. או שמא תאמרו נשיש על החרב ההיא כי לא עלינו תבוא כ״א על אויבינו:
פסוק טו:שבט בני. כאומר לא כן הוא אך דעו שהחרב תבוא לכרות שבט בני ר״ל אוכלסי ישראל והוא מקרא קצר:
פסוק טו:מואסת כל עץ. עתה תמאס כל עץ ולא תכרות אותם ר״ל לא תלך עתה על העובדי כוכבים להכריתם ולפי שהמשיל את ירושלים ליער אמר לשון שבט וכינה גם העובדי כוכבים בשם עץ:
פסוק טז:ויתן אותה למרטה. האויב נתן את החרב לצחצח אותה למען תהיה ראויה לאוחזה ביד:
פסוק טז:היא הוחדה חרב. ר״ל החרב ההיא חדדו אותה ומרטו אותה למען תת אותה ביד נ״נ ההורג לשיוכל להרבות הרוגים ולהבהיל אנשים:
פסוק יז:זעק והילל. זעק בקול ועשה יללה כי החרב ההיא תהיה בעמי ואף היא תהיה בכל נביאי ישראל הם השרים והמושלי׳:
פסוק יז:מגורי אל חרב. אנשי׳ מאוספי׳ בחרב היו עם עמי להכו׳ בהם ולכן הכה בכף על הירך דרך צער ואבל:
פסוק יח:כי בוחן. כי החרב ההיא נתחזקה בדבר החדוד והזוהר ולמה נתחזקה כ״כ אם גם תמאס לכרות שבט בני הם אוכלסי ישראל וכמו שמואסת כל עץ הם אוכלסי העובדי כוכבים א״כ לא יהיה צורך כלל אל החרב ולמה א״כ נתחזקה:
פסוק יט:והך כף אל כף. דרך צער ואבל:
פסוק יט:ותכפל. אמור בנבואה אשר חרב השלישית תהיה כפולה ומרובה משתי החרבות שעברו ר״ל גלות צדקיהו תהיה קשה מגלות יהויקים ויהויכין:
פסוק יט:חרב חללים הוא. החרב ההיא תפיל חללים רבים וגם תפיל חלל הגדול ועל המלך צדקיהו יאמר כי גם הוא נלקח בשבי וישב במאסר אבל בשתי הגליות הראשונות עם כי נשבו המלכים לא הרבו להכות בעם:
פסוק יט:החודרת להם. ר״ל החרב ההיא שמורה בחדר מיוחד לבוא עליהם:
פסוק כ:למען למוג לב. הביאה תהיה למען המס לב האנשים ולהרבות המכשולים ועל כל שערי עריהם אתן טבחת חרב כי בכל עריהם יהרגו בחרב:
פסוק כ:עשויה לברק. החרב עשויה לטושה למען היות לה זוהר להבהיל אנשים והיא מעופפת בבגד לבל יסור החדוד להיות נכונה לטבוח בה:
פסוק כא:התאחדי. כאלו אל החרב יאמר אתה החרב היוצאת מבבל לך באחד מן הדרכים או פנה עצמך אל הימין ר״ל ליהודה היושב בימין או תשימי עצמך אל השמאל ר״ל לרבת בני עמון היושב בשמאל:
פסוק כא:אנה פניך מועדות. ומזומנות ללכת:
פסוק כב:וגם אני וגו׳. כאומר אבל כמו שצויתי לך הנבא והך כף אל כף כן גם אני אכה כפי על כפי כי ידעתי שעל יהודה תלך החרב ובזה תנוח חמתי מאשר קצפתי עליהם:
פסוק כב:אני ה׳ דברתי. וכן יהיה:
פסוק כד:שים לך. עשה לך שני דרכים לבוא באחד מהם חרב מלך בבל:
פסוק כד:מארץ אחד. הוא בבל:
פסוק כד:ויד ברא. ברור מקום מיוחד על הדרכים ההם ובהתחלת דרך היוצא מן העיר שם ברור ר״ל את המקום הזה ברור:
פסוק כה:דרך תשים. דרך אחד תהיה לבוא בה החרב אל רבת בני עמון:
פסוק כה:ואת יהודה. ר״ל וגם תשים דרך אל יהודה היושב בירושלים הבצורה וחושב להשגב בה:
פסוק כו:כי עמד וגו׳. ר״ל הדבר הזה בא לרמז אשר מלך בבל עמד בצאתו מארצו על הדרך והוא המקום אשר יתפרשו משם הדרכים אילך ואילך הנחשבות לפנות אל מול המקום ההוא:
פסוק כו:בראש. בהתחלת שני הדרכים המתפרשים:
פסוק כו:לקסם קסם. העמידה שם היתה למען לקסם קסם לדעת אנה ילך ויצליח:
פסוק כו:קלקל בחצים. לטש וזכך ברזל החצים עד שהיה מזהיר ביותר והרואה יוכל לראות בו כמו במראה ודרך בעלי הקוסמים היה לראות בו ולקסום:
פסוק כו:שאל בתרפים. עשויים המה בצורת אדם ומגידים עתידות ע״י כישוף:
פסוק כו:ראה בכבד. כי יש בו בהירות בעת שמוציאים אותו מגוף בעל חי והרואה יוכל לראות בו ודרך בעלי הקסם היה לקסום בו:
פסוק כז:בימינו היה הקסם ירושלים. הקסם היה מגיד ללכת בימינו אל ירושלים:
פסוק כז:לשום כרים. להעמיד אילים מנגחים מול החומות לשברם ולכתתם:
פסוק כז:לפתוח פה ברצח. לזרז את העם שירצחו את בני העיר:
פסוק כז:להרים קול בתרועה. להבהיל את העם:
פסוק כז:על שערים. לשבר השערים:
פסוק כז:לשפוך וגו׳. הם ענייני מלחמה:
פסוק כח:והיה להם. לישראל בעיניהם כקסם שוא ר״ל מה שעלה בקסמיו לעלות לירושלים היה בעיניהם שוא כי חשבו שלא יוכל לכבשה כאלו הכשדים נשבעו להם שבועות רבות שלא יכבשו אותה:
פסוק כח:והוא מזכיר עון. אבל כ״א מאנשי ירושלים היה מזכיר את העון לפני המקום בעשותו פעם בפעם להיות סבה שיהיה נתפש ביד האויב:
פסוק כט:יען הזכרכם. עוונכם, בעבור שאתם מזכירים עונותיכם הראשונות במה שאתם מגלים פשעיכם החדשות לעשותם בפרסום:
פסוק כט:להראות. למען יהיו נראים חטאתיכם אשר מאז בסבת כל עונותיכם החדשות וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כט:יען הזכרכם. בעבור שאתם מזכירים עונותיכם לכן תתפשו בכף מלך בבל:
פסוק ל:ואתה חלל רשע. אתה רשע המחולל מן הקדושה ועל צדקיהו יאמר:
פסוק ל:בא יומו. שקעה שמשו והצלחתו בעת עשותו העון המשלים את הקץ וממלא את הסאה:
פסוק לא:הסיר המצנפת. אתה צדקיהו הסר המצנפת והרם את העטרה מעל ראשך כי לא תמלוך עוד ולא תמשול בישראל:
פסוק לא:זאת לא זאת. ר״ל הרעה הזאת אשר באה ליהויקים וליהויכין לא היה כזאת הרעה הבאה עליך כי כשגלה יהויקים מלך בנו יהויכין וכשגלה יהויכין מלך צדקיהו אחי אביו ממשפחתו אבל אחר שגלה צדקיהו לא נשאר מי מולך ומושל ממשפחתו:
פסוק לא:השפלה. יהויכין שכבר גלה והושפל אותו אגביה כי מזרעו יצא זרובבל מלך המשיח:
פסוק לא:והגבוה. צדקיהו שהוא מולך עתה במעלה ורוממות אותו אשפיל כי יגלה מארצו ולא ימלוך מי מזרעו:
פסוק לב:עוה עוה עוה אשימנה. את המלכות ההיא אעשה מעוות ומעוקם ועל צדקיהו יאמר וכפל המלה שלש פעמים לומר שעד עולם לא ימלוך מי מזרעו:
פסוק לב:גם זאת לא היה. ר״ל גם ההגבהה הזאת שיהיה ליהויכין שיצא מזרעו זרובבל לא יהיה הגבהה שלימה עד בוא מזרעו מלך המשיח ולו אתן הגבהה שלימה:
פסוק לג:ואל חרפתם. על חרפתם אשר חרפו את ישראל במה שהלך נבוכדנאצר על ירושלים מפני הקסם:
פסוק לג:חרב חרב. כפל המלה לחוזק:
פסוק לג:פתוחה. שלופה היא מתערה לטבח כאומר הנה גם עליך תעבור:
פסוק לג:מרוטה להכיל. עוד היא מלוטשת להחזיק ולסבול הרג רב ולמען הרבות בריקה וזוהרה להבהיל אנשים:
פסוק לד:בחזות. בעבור כי חוזי הכוכבים חזו לך שוא ובעבור כי הקוסמים קסמו לך כזב לאמר שלא תשיגם חרב מלך בבל לכן צוה ה׳ לתת אותך עם צוארי של חללי רשעי ישראל להיות דומה להם אשר שקעה שמשם והצלחתם בעת עשותם את העון המשלים את הקץ וממלא את הסאה:
פסוק לה:השב אל תערה. וכי אשיב החרב אל תערה לבל תהרוג עוד באמת לא יהיה כן כ״א במקום אשר נבראת בארץ מגוריך שם אשפוט אותך בחרב מלך בבל:
פסוק לו:ושפכתי. שם אשפוך עליך זעמי:
פסוק לו:באש עברתי. באש הבערה שאביא עליך אפיח בה להבעירה ולהלהיבה ר״ל בכל פעם תגבר העברה והזעם:
פסוק לו:אנשים בוערים. יודעים להבעיר את האש:
פסוק לו:חרשי משחית. אומנים בקיאים במלאכת ההשחתה:
פסוק לז:לאש. שיבעירו הכשדים:
פסוק לז:בתוך הארץ. יהיה נבלע בארץ לבל יהיה נראה לעינים ולכן לא תהיה מוזכרת ממי לקחתי נקמתך:
פסוק לז:כי אני ה׳ דברתי. לכן כן יהיה:
