פסוק א:הנבואה התשיעית תחילתה ויהי דבר השם אלי לאמר בן אדם שים פניך דרך תימנה וכו' עד בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו. ויש בה י"ב פרשיות. האחד, בן אדם פניך דרך תימנה. הב', בן אדם שים פניך אל ירושלם. הג', ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים. הד', בן אדם הנבא ואמרת. הה', ואתה בן אדם הנבא והך כף אל כף. הו', ואתה בן אדם שים לך שנים דרכים. הז', לכן כה אמר ה' האלקים יען הזכרכם. הח', ואתה חלל רשע. הט', ואתה בן אדם הנבא ואמר' וגו' אל בני עמון. הי', ואתה בן אדם התשפוט אל עיר הדמים. הי"א, בן אדם היו לי בית ישראל לסיג. הי"ב, בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה. וראיתי לשאול ו' השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה ביעדו על ירושלם והכרתי ממך צדיק ורשע, כי איך יתכן שהדין האלקי יספה צדיק עם רשע וכבר אמר אברהם ע"ז חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע (בראשית יח, כה), ויקשה ג"כ אומרו מיד יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר כי יראה שהסבה והמסובב בפסוק הזה כולו דבר אחד כי הסבה הוא יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע והמסובב בכתוב הוא לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר ומהו כל בשר כי אם הצדיק והרשע שזכר כל שכן שיציאת החרב מתערה הוא סבת להכרית צדיק עם רשע לא מסובב ממנו:
פסוק א:השאלה השנית באומרו האנח בשברון מתנים וגומר והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב, והנה לא זכר מה שמועה היא אשר עליה יאנח ומה תועלת במשל אם לא ביאר הנמשל:
פסוק א:השאלה השלישית באומרו חרב חרב הוחדה וגם מרוטה למען טבוח טבח הוחדה למען היה לה ברק מורטה או נשיש שבט בני מואסת כל עץ, כי הנה מאמר חרב הוחדה הוא משל להריג' העתידה להיות בירושלם אבל היותר מהוטה מה ענינו בכאן ולמה אמר על זה וגם מרוטה ברבוי, וגם ומה ענין אומרו או נשיש שבט בני מואסת כל עץ כי נשיש לשון רבים ושבט בני יחיד לזכר ומואסת יחידה לנקבה והפסוק הזה יראה שאין לו קישור ולא סדר כלל:
פסוק א:השאלה הרביעית באומרו כי בחן ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה כי הנה הפסוק הזה גם כן יקשה ענינו בפסוק שלמעלה בשאלה ומלת מואסת לא ידענו למי יחזור ומהו לא יהיה ובפירוש הפסוקים אזכור דעות המפרשים בהם:
פסוק א:השאלה החמישית באומרו הנבא והך כף אל כף ותכפל חרב שלישיתה, והיא כי הנה למעלה בכתוב לא נזכר חרב כי אם ב' פעמים חרב חרב הוחדה וגם מרוטה ומה היא אם כן החרב השלישית שעליה אמר ותכפל חרב שלישיתה:
פסוק א:השאלה השישית באומרו חרב חלל הגדול החודרת להם ומהו החלל הגדול ומה ענין אומרו למען למוג לב והרבה המכשולים על כל שעריהם נתתי אבחת חרב אח עשויה לברק מעוטה לטבח שיש כמה מהזריות בפסוק הזה, והנני מפרש הפסוקים האלה באופן יותרו השאלות האלה כולם:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת להגיד שצוה השם לנביא שיעשה ויאמר מעשים המשליים להודיע בהם חרבן ירושלם והראשון מהם היה שיצית אש ביער ותאכל כל עץ לח ויבש רוצה לומר בחור וזקן לא תכבה שלהבת שלה, ובאה אחרי זאת נבואה אחרת בביאור מי היה היער ואמר שהוא ירושלם שיכרית ממנה צדיק ורשע שהנה תשאה שממה ולא ישבו בה לא רשעים ולא צדיקים, ולכן צוהו שיאנח בשברון ובמרירות על השמועה אשר באה והיא אשר הגיד לו בדבור הנמשך לזה שחרב נבוכד נצר הוחדה וגם מרוטה להרוג בני אדם ולהפחיד את הכל ושעל כן יצעק וייליל הנביא כי אותה חרב של נבוכד נצר שבאה שלש פעמים על ירושלם בפעם הזאת השלישית תהיה כפולה ברעתה כי תהיה חרב חללים רבים ובה יפול המלך שהוא החלל הגדול, ולפי שבצאת נבכוד נצר מבבל היה מסופק אצלו אם ילך על ירושלם או על רבת בני עמון לכן צוה הנביא שיעשה מעשה המשליי משני דרכים לרמוז לזה ושעמד נבוכד נצר על אם הדרך וקסמים בידו לידע אנה ילך ובימינו היה הקסם על ירושלם, ולכן צוה למלך שירים המצנפת ויסיר העטרה כי בא קצו, ולפי שבני עמון שמחו במפלת ישראל הודיע השם לנביא שאחרי חרבן ירושלם תחרב גם כן רבת בני עמון האמנם היה ראשונה חרבן ירושלם מפני כובד חטאתיה כי היתה עיר הדמים מלאה גלולים ונשיאיה ומלכיה בכחם וזרועם שפכו דמים הקלו בכבוד אב ואם לגר ליתום ולאלמנה גזלו בזו הקדשים וחללו השבתות באו על כל העריות וכל שאר העונות עשו מאנו הכלם, ומפני זה לא יעמוד לבם ולא תחזקנה ידיהם בצרותיהם, ולפי שלא יאמרו שהיו ביניהם צדיקים להגין על העיר אמר שכולם היו סיגים כבדיל וכעופרת ולכן יתיכם בתוך ירושלם כהתכת הסיגים בכור על האש, וביאר הנמשל בזה בספור רשעתם אם מהנביאים ואם מהכהנים ואם מהנשיאים ואם מעם הארץ מבלי היות בהם איש גודר פרץ ולכן נתן דרכם בראשם וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
פסוק א:ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם שים פניך דרך תימנה עד בן אדם שים לך שנים דרכים. צוה השם לנביא שינבא על ירושלם מהצרות והרעות העתידות לבא עליה והנה באו על זה אל יחזקאל הנביא נבואות רבות רצופות זו אחר זו, ולהיות ענין כולנה אחד קבצתי אותם יחד בנבואה הזאת והיה התחלפות הנבואות ורבוי הדבורים מפני שהיו המשלים מתחלפים אף על פי שהיו כולם ענין אחד, והנה יתבאר זה מאשר בנבואה הראשונה צוהו שים פניך דרך תימנה והטף אל דרום והנבא אל יער השדה נגב והנבואה הזאת על ירושלם נאמרה ושאר הנבואות שאחריה עליה נאמרו גם כן, (ב) ומפני שהיה הנביא בבבל שהיה צפונית לירושלם כמו שאמר מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד) היתה ירושלם דרומה של בבל ולכן צוהו שישים פניו דרך תימנה שהוא לצד ירושלם והטף אל דרום רוצה לומר דבר נגד ירושלם שהיא דרומית לבבל ומלת והטף היא מלשון אל תטיפו יטיפון, וכן קרא ירושלם יער השדה נגב בדרך משל כי כמו שביער ימצאו עצים רבים ומתחלפים ככה בירושלם היו חכמים נביאים סנהדרין ואנשי מעשה, (ג) ולכן אמר על ירושלם שכנה בכל הכנויים ההמה הנני מצית בך אש רוצה לומר הנני מדליק ומעביר בך אש שתאכל כל עץ לח וכל עץ יבש, והמתרגם פירש כל גבר עתיר וכל גבר מסכן רוצה לומר כל עשיר וכל עני שבירושלם, והרב ר' דוד קמחי פירש כל עץ לח וכל עץ יבש כל צדיק וכל רשע, ולהפליג גודל האש אמר לא תכבה להבת שלהבת ושניהם אחד להבת ושלהבת אבל כפל המלה לחיזוק, ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה רוצה לומר שהאש יהיה גדול וישרף הלח והיבש שהוא רמז לחרב האויבים שיהרגו בירושלים כקטון כגדול כי עץ הלח יאמר על הנערים ועל הבחורים ועץ היבש הוא משל לזקנים שכולם תאכל חרב, ועל אותם שלא יפלו בחרב אמר ונצרבו בה כל פנים ומלת ונצרבו היא מלשון צרבת השחין ועל שפתיו כאש צרבת שהוא ענין שחרות מהשריפה, והמשל הוא ששחרו פניהם אף על פי שלא ישרפו, והנמשל הוא שילכו בגלות אם לא ימותו בחרב ושיהיה כל זה מנגב צפונה רוצה לומר מהרעה שיבא מצפונה שהיא בבל על הנגב שהיא ירושלם. ואפשר לפרש ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה על שאר האומות שתאכל האש את ירושלם וישחירו כל פנים מסביבותיה לפי שמלך בבל אחרי שכבש את ירושלם כבש כל שאר הממלכות כמו שכתוב בספר ירמיהו וכן אמר אחר זה תצא חרבי מתערה אל כל בשר, (ד) ולכן אמר כאן וראו כל בשר כי אני ה' בערתיה לא תכבה רוצה לומר יכירו וידעו כל יושבי תבל כי מאתו היתה הרעה הזאת על ירושלם, וכן אמר רב הטבחים לירמיהו (ירמיה מ, ב - ג) ה' אלקיך דבר את כל הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לו ולא שמעתם בקולו והיה הדבר הזה.
פסוק ה:והנה הנביא אמר לשם אהה ה' אלקים הם אומרים לי הלא ממשל משלים הוא רוצה לומר אל תשלחני אליהם לדבר בדרך משל כי המה אומרים אלי שאין בפי דברי נבוא' אלא שאני מעצמי ממשל משלים ואינם מנבואתך, וכן יאמרו עתה באומרי דרך תימנה ודרום ויער השדה נגב לפי שלא זכרתי ירושלם בביאור שהם משלים שאני ממשיל מעצמי, (ו) ומפני זה באתהו נבואה שנית (ז) בביאור על ירושלם שים פניך אל ירושלם והטף על מקדשים כי מפני שהיו בבית המקדש אולם והיכל ודביר אמר מקדשים בלשון רבים, ויותר נכון לפרש מקדשים על מקדש בית ראשון ומקדש בית שני שנחרבו שניהם וצוה אם כן שינבא כנגד ירושלם ושינבא על בית המקדש ועל אדמת ישראל בכלל, (ח) ולכן ביאר ואמר ואמרת אל אדמת ישראל כה אמר ה' אלקים הנני אליך והוצאתי את חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע ואין הכונה בזה שיהרג בחרבות צדיק ורשע כל אשר בירושלם אבל רצה לומר שתשומם ירושלם מכל יושביה ושלא ישאר בה לא צדיק ולא רשע כי הכל יכרתו בירושלם אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי, והנה יאשיהו היה צדיק גמור ומפני צדקתו נכרת מירושלם כדי שלא יראה ברעה ונכלל באומרו והכרתי ממך צדיק, וכן אמרה לו חולדה הנביאה (דברי הימים ב' לד, כח) הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה.
פסוק ט:ואמנם אומרו יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי ענינו ויען אשר הכרתי מירושלם צדיק ורשע שתשאר העיר שממה אין ראוי שאחוס עוד על שאר הארצות אבל תצא חרבי מתערה על כל בשר, והענין שכמו שנבכד נצר כבש את ירושלם כן יכבוש כל שאר הארצות כי היה נבכוד נצר חרבו של הקדוש ברוך הוא ולכך אמר שיוציאה מתערה רוצה לומר שיצא מבבל שהיא תערה להחריב את כל הארץ, והמפרשים כתבו שאמר צדיק ורשע לפי שהצדיקים ניספים בעון הרשעים וכן אמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים (תהלים עט, ב). והגאון רב סעדיה פירש שצדיק ורשע שניהם עובדים עבודה זרה היו אבל אחד היה צדיק לבעל לפי שעובדו תמיד ובכל לב והאחר היה רשע לבעל שאינו עובדו תמיד וכראוי לו, ושניהם היו רשעים אצל הקדוש ברוך הוא, ומה שפירשתי הוא הנכון שהצדיקים נכרתו מירושלם כדי שלא יראו בחורבנה אבל הרשעים נכרתו מחרב האויבים וברעב והדבר וכאילו אמר ובעבור שהכרתי ממך צדיק ורשע ועשיתי נקמה גדולה בך ושמחו עליכם אויביכם ועזרו לרעה לכן ילקו כולם כמו שלקיתם אתם וזהו לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר שהם שאר האומות אשר בארץ מנגב צפון רוצה לומר מן ירושלם שהוא הנגב עד בבל שהוא צפון כלם ילקו וילכו שמה, (י) באופן שלא לבד ישראל אבל גם שאר האומות ידעו כי אני ה' הוצאתי חרבי מתערה לא תשוב עוד רוצה לומר שבגזרתי נכבשו ושממו כל האומות שהוא הנרמז ביציאת החרב מתערה לא תשוב עוד אליה עד אשר תכרות אותם, והותרה בזה השאלה הראשונה.
פסוק יא:ולהורות גודל הרעה צוה השם לנביא שיאנח בשברון מתנים כי הנאנח על צרה גדולה הוא כאילו נשברו מתניו שלא יכול לעמוד ויפול מכובד האנחה ובמרירות תאנח לעיניהם, (יב) כדי שישאלוך על מה אתה נאנח ואז תשיב ותאמר אליהם אל שמועה כי באו ר"ל כל אנחתי היא על השמועה הבאה לנו בבבל מירושלם שבעבורה נמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח מלשון רוח כהה וכל ברכים תלכנה מים שיזועו וינועו מרוב בהלה, והשמועה ההיא הנה באה ונהיתה כלומר הנה היא קרובה כאילו היא כבר באה ונהיתה, (יג) ומפני שלא ביאר כאן מה היא השמועה שזכר שעליה יאנח לכן בא לו דבור אחר (יד) באומרו חרב חרב הוחדה וגם מרוטה רוצה לומר חרב נבכוד נצר הוחדה וגם מרוטה להרוג עולל ויונק איש ואשה מירושלם, והותרה בזה השאלה השנית. ואמרו הוחדה וגם מרוטה רצה בו שהחרב שלא יכרתו בה ימים רבים יכהה הברזל כי תוסר ממנה חדודה ולכן לא תוכל לכרות היטב ולא במהרה וגם שתהיה מחודדת הנה בהיותה בתערה זמן רב לא פנים קלקלה ולכן לא תפחד מראיתה לרואים אותה מפני שגברה בה החלודה ולא תבריק, אמנם חרב נבוכד נצר הוחדה ולכן תכרות היטיב ובמהירות רב וגם מרוטה רוצה לומר שמלבד החדוד עברה מעליה החלודה באופן שתברק ותפחיד בני אדם כי כן חרב נבוכד נצר ויכלתו תהרוג עם רב ותפחיד כל האומות (טו) וזהו שביאר ואמר למען טבוח טבח הוחדה כלומר להרוג בני אדם, ואמנם מרוטה היתה למען היה לה ברק כלהט החרב המתהפכת המפחדת בני אדם. ואומרו או נשיש שבט בני מואסת כל עץ פירש הרב רבי דוד קמחי או שמא תאמרו שנשיש ונשמח לזאת החרב לפי שלא יצאה לנו אלא לאויבינו לא נוכל לשמוח לזה כי לכרות שבט בני יצאה ומואסת כל עץ לכרות עתה אלא שבט בני זה ואינו מתישב כפי המלות.
פסוק יא:ויותר נכון לפרש שהגבורים אנשי השם ישאו כלמה רבה כשיכו אותם בשבט עץ כאליו הם עובדי אדמה פחותים או בעלי מלאכה ויבחרו יותר מפני כבוד' שיכו אותם בחרב משיכום בשבט, כי החרב הוא מה שיאות לאנשי החיל הרודים בעם וההכאה בשבט הוא ממה שיאות לעבדים העושים במלאכה, וע"ז אמר אחרי שצוהו שיאנח על החרב הבא על ישראל או נשיש רוצה לומר או אולי שאין ראוי להתעצב ולהאנח על החרב הזאת אבל שנשיש בו לפי ששבט בני רוצה לומר משפחתו וכבוד זרעו היא מואסת כל עץ כי הם מואסים שיכו אותם בעץ וישישו וישמחו בהכות אותם בחרב, ולפי ששבט הוא מענין מלכות וממשלה כמו שאמר לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט, י) לכן אמר בלשון נקבה שבט בני מואסת כל עץ רוצה לומר מלכות וממשלת בני ישראל מפני גאותה מואסת כל עץ ולכן תגיל ותשמח עם החרב וכל זה הוא דבור הלציי כמלעיג עליהם, (טז) ומפני שהחרב כאשר ירצו לדעת אם היא בחדודה יבחנוה בתפשם בה בכף כי כאשר יחתוך העור שעל הכף היא מחודדת כראוי לכן אמר ויתן אותה למורטה לתפוש בכף, וכתב רבי דוד קמחי שלמורטה הוא מקור בתוספת הא כמו לקרבה אל המלאכה (שמות לו, ב) וענינו ויתן אותה למורט לתפוש בכף לראות איך היא כורתת הדברים הדקים ומצא שהיא הוחדה חרב והיא מורטה רוצה לומר שהוחדה ומרוטה כראוי וזהו לתת אותה ביד הורג רוצה לומר שהיה החדוד והמרוט בחרב ההיא כדי לתת אותה ביד הורג שהוא נבוכד נצר שיהרוג בנקלה ובמהירות.
פסוק יז:ומפני החרב ההיא שיצאה על ישראל זעק והיליל אתה בן אדם כי החרב ההיא היתה בעמי לא לבד באנשים הריקים כי גם בכל נשיאי ישראל היתה כי כולם יהיו מגורי אל חרב כי הנה יאשיהו מת בחרב המצריים וכן יהויקים ובני צדקיהו שנשחטו לעיניו כולם היו את עמי מגורי אל חרב רוצה לומר עם עמי ההרוגים במלחמה לכן ספוק על ירך כאדם מקונן, (יח) ואומרו כי בוחן ומה נתקשה על המפרשים פירושו ומה שנראה בענינו הוא שבוחן פעם יאמר בכתוב מגזרת נסיון ובחינה כמו בחנני ה' ונסני (תהלים כו, ב) אבי יבחן איוב (איוב לד, לו), ופעמים יאמר על החוזק והתוקף כמו הבמחנים אם במבצרים (במדבר יג, יט) אבן בוחן עופל ובוחן, ויש לפרש הפסוק הזה בכל אחד מהמובנים האלה אם מענין הנסיון יאמר כי החרב הזאת יצאה לבחון בה בני אדם ומה רוצה לומר בכמה תהיה הבחינה הזאת ואם בית ישראל שזכר בפרשה גם שבט מואסת רוצה לומר כמו שמאסה תורת ה' גם כן היא מואסת השבט שהוא המלכות מלשון לא יסור שבט מיהודה כמו שזכרתי למעלה, לא יהיה נאם ה' רוצה לומר לא יהיה להם מלך עוד כי יהרג צדקיהו ולא ישאר מזרעו מלך על בית ישראל, ואם נפרש בוחן מלשון חוזק יאמר הנה בית ישראל בלתי חוששים לזה דילמא שיהיה זה מפני בוחן וחוזק שיש להם, ומה רוצה לומר ומה מחשבתם בזה אם מפני שבית ישראל מואסת השבט שהוא רמז לעונש האלהי מפני זה לא יהיה ולא יחול בהם הנה היעוד הוא נאם ה' אלקים ויתקיים על כל פנים, ויהיה לפי זה הפירוש מלת כי משמשת בלשון דלמא שהוא אחד משמושיו ובוחן מלשון חוזק ושבט מלשון עונש וכמו ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם (תהלים פט, לג), כאילו אמר דילמא מפני חוזקה של בית ישראל תבזה לכל זה ומה יהיה אם גם השבט והעונש מואסת לא יהיה עליהם מפני שמאסוהו, והפירוש הראשון הוא יותר נכון והותרה בזה השאלה הרביעית:
פסוק יט:ואמר כיון שהחרב הוחדה וגם מרוטה אתה בן אדם הנבא אותה והודיעה לכל והך כף אל כף כמו האיש המקונן, ואומרו ותכפל חרב שלישיתה פירוש המפרשים שמפני שנגזרו על ירושלם רעב ודבר וחרב קרא כולם חרב וקרא את החרב והסיף חרב שלישיתה רוצה לומר חרב שלישית שהיא חרב חללים שתהרוג חללים הרבה והיא חרב חלל הגדול שהוא צדקיהו, ופירשו החודרת להם כמו החורדת רוצה לומר המחרידה להם, ויותר נראה לי לפרש ששלשה חרבות מנבכוד נצר מלך בבל באו על ירושלם אחת היתה על המלך יהויקים ואחת היתה אחר כך על המלך יהויכין ואחת היא האחרונה על המלך צדקיהו והיא אשר קרא כאן חרב שלישיתה לפי שבא פעם שלישית ועליה אמר ותכפל חרב שלישיתה כי מפני שהיתה החרב האחרונה כפולה ומכופלת ברעתה יותר מהראשונות לכן אמר עליה ותכפל חרב שלישיתה, וביאר במה היא הכפל באומרו חרב חללים היא חרב חלל הגדול רוצה לומר שבחרב הראשונה מיהויקים מת המלך אבל לא היו חללים רבים בירושלם וכן בגלות יהויכין לא היו בו חללים, אבל בגלות צדקיהו תכפל החרב לפי שהיא חרב חללים רבים וחרב החלל הגדול שהוא המלך, ואומרו החודרת להם הוא מלשון חדר כפשוטו רוצה לומר שאותה חרב היא נשמרת בחדר לבוא עליהם, (כ) וסיפר מה שיעשה החרב ההוא והוא למען למוג לב והרבה המכשולים רוצה לומר למען שימס לבבם וירבו מכשוליהם כי בבוא חרב נכוכד נצר על הארץ נמוגו לבבם ורבו מכשוליהם, ואומרו על כל שעריהם נתתי אבחת חרב רוצה לומר לא בלבד יהיה זה בירושלם אבל גם על כל שערי יהודה נתתי אבחת חרב, ומלת אבחת היא מלשון בעתה, וי"ת קטולי חרבא עשה אבחת כמו טבחת רוצה לומר שיהיה החרב ההוא לטבוח טבח, ואומרו עוד אח עשוי' לברק יש מפרשי' אח מלשון אוי וכן ת"י, ויש מפרשים אותו מלשון אנחה, ולי נראה שאח הוא כפשוטו מלשון אחוה יספר מענין חרב נבוכד נצר שנעשית כאח או אחות לברק בזוהרה ולטישותה, ואמר אח בלשון זכר עם היות שהאש זכר בלשון נקבה כי כן דרך הכתוב, יאמר שהחרב ההיא נעשית אח ודומה לברק כ"כ היתה מרוטה, ואומרו מעוטה לטבח הוא בלי ספק מלשון עוטה מעיל והענין שהיתה החרב ההיא שמורה מעוטה ומכוסה בשלמה כדי שתהיה מוכנת לטבח ולהריגה ולא יפול בה פגם ויעכבה מפעולתה, (כא) ואחרי שהפליג מפעולת החרב אמר כנגדה התאחדי הימיני השימי השמילי אנה פניך מועדות רוצה לומר את חרב נבוכד נצר היוצאת מבבל אין אנו יודעים אנה תלך התאחדי בדרכך אם לצד הימין הימיני ואם לצד השמאל השמילי ונדעה אנה פניך מועדות ואנה היא הליכתך, ואמר זה מפני שכאשר יצא נבוכד נצר מבבל עם כל חילו לא היו יודעים אנה היה הולך אם על יהודה וירושלם ואם על בני עמון כמו שיתבאר בנבואה שלאחרי זאת, (כב) אבל כמו שאני צויתי לך הנבא והך כף אל כף כן אני אכה כפי אל כפי כמקונן על ירושלם ועל ישראל כי ידעתי שעליהם מועדות פני החרב הזאת, ואז תנוח חמתי מאשר קצפתי על עונותיהם, ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו השתי שאלות האחרונות החמישית והשישית:
פסוק כג:ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם שים לך שנים דרכים עד ואתה בן אדם הנבא ואמרת כה אמר ה' אלקים. לפי שכמו שזכרתי בצאת נבוכד נצר מבבל עם כל חילו לא היו יודעים אנה פניו מועדות לכן צוה השם לנביא (כד) שיעשה לו שנים דרכים והיה זה במראה הנבואה או שיעשה סימן ומשל להם בפעל כענין קח לך לבנה (לעיל ד, א), ואמר מארץ אחד יצאו שניהם רוצה לומר מבבל כאילו שני הדרכים יוצאים משם, ואמר ויד ברא בראש דרך עיר ברא פירוש יד הוא מקום כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה (דברים כג, יג) וברא הוא צווי מענין ברו לכם איש (שמואל א' יז, ח) וכן ובראת לך שם, יאמר בחר לך מקום בסימן והמשל אשר תעשה שיפנו אליו שני הדרכים כי כן יעשה מלך בבל שיעמוד על אם הדרך לראות באיזה מהדרכים ילך וצוהו שהמקום ההוא שיבחר ויברר יהיה בראש דרך עיר רוצה לומר דרך שיהיה מבואו לעיר, ויהיה שיעור הכתוב כן שים לך שנים דרכים בסימן או ציור שתעשה לבוא באחד מהם חרב מלך בבל ותהיה התחלת שני הדרכים ממדינת בבל שממנה יצאו שניהם ועוד תעשה ותבחר יד ומקום ומצויין ובראש דרך עיר תברר אותו, ושני הדרכים ההמה הם סימן (כה) שדרך אחד יהיה לבוא חרב מלך בבל על רבת בני עמון והדרך השני הוא את יהודה וירושלם רוצה לומר אל יהודה וירושלם כמו והראה את הכהן (ויקרא יג, מט) שהוא אל הכהן, ולפי שבני יהוד' היו בוטחים בירושלם שהיתה עיר נשגבה וחזקה לכן אמר כאן בירושלם בצורה, (כו) והודיעו על מה היה המשל הזה והיד שצוהו שיבר' באומרו כי עמד מלך בבל אל אם הדרך רוצה לומר על אם הדרך בראש שני הדרכים לקסם קסם אם יעלה עם חילו על ירושלם או על בני עמון, ופירש הקסם מהו באומרו קלקל בחיצים והוא שמחדדין ומלטשים פני ברזל החץ עד שיהיה בהיר מאד ורואים בו בעלי הקסם כמו שרואים בבהן היד בצפורן לבהירות הצפורן וכן שאל בתרפים וכן ראה בכבד, והתרפים הם צלמים היו רואים בהם עתידות והם היו כלי אומנותו של לבן, וכן היו רואים בכבד מפני שיש לו בהירות ובריקה כמראה בעת שיוציאוהו מגוף הבעל חי, ובשלשלת מיני הקסם האלה ראה נבוכד נצר אם ילך לירושלם שהיתה לצד ימינו או לרבת בני עמון שהיתה לצד שמאלו, (כז) ונפל לו הקסם בירושלם. ופירש הרד"ק בשם אביו קלקל בחצים מענין קלות כלומר שירה החצים והשליכם באויר לראות צד יפלו ושנפלו כנגד ירושלם. ומשם גמר בלבו לשום כרים ופירשו המפרשים שהם שרי החיילות, והרב רבי דוד קמחי בשם אביו פירש כרים כבשים כמו עם חלב כרים ואילים והוא שעושין אילי ברזל לנגח את החומה, לפתות פה ברצח שפת' נבוכדנצר פיו וציוה לעמו שירצחו ויהרגו כל הנמצא בעיר, להרים קול בתרועה שצוה גם כן לחייליו שירימו קול בתרועה להבהיל את העם בתרועה, לשום כרים על שערים שכאשר יסגרו אנשי העיר השערים ישימו כרים עליהם לשברם וכן לשפוך סוללה ולבנות דיק, וכבר פירשתי מהו ענין הסוללה שהם לדעתי כלי ברזל שמשליכין ממנו אבנים באמצעות האש אל תוך העיר והדיק הוא מגדל עץ שעושים נגד העיר לכובשה.
פסוק כח:וסיפר הכתוב מאנשי ירושלם שהיה להם זה כקסם שוא בעינהם רוצה לומר שהיה כל הקסם שעשה נבוכד נצר בעיניהם קסם שוא בחשבם שלא יוכל לכבוש את ירושלם בבוטחם על דברי נביאי השקר שהיו מבטיחים אותם שלא תנתן העיר ביד מלך בבל כאילו היו הכשדיים שבועי שבועות להם רוצה לומר נשבעים בכמה שבועות שלא ירעו להם, וענין השבועה באמת רוצה לומר שנשבע צדקיהו למלך בבל ועבר עליה זה הדבר היה מזכיר עון להתפש ירושלם על ידו, ואפשר לפרש והוא מזכיר עון שהאל יתברך משך את מלך בבל על ירושלם בעבור שהזכיר עון ישראל והביאו כדי שיתפוש ירושלם, (כט) ולזה אמר לכן כה אמר ה' אלקים יען הזכרכם עונכם ר"ל יען אתם עצמיכם מזכירים עונותיכם ומגלים פשעיכם להראות חטאתיכם שזכר בזה כל שלשת סוגי העונות עון ופשע וחטאת, יען הזכרכם לפני במעשים הרעים ההם שעשיתם לכן בכף תתפשו רוצה לומר בכף מלך בבל תהיו נתפשים כיון שלא נכלמתם מעונותיכם ומגלים ומזכירים אותם וכמאמר הנביא ישעיה (ישעיה ג, ט) וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו, (ל) ואתה חלל רשע נשיא ישראל שהוא צדקיהו כי להיותו נואף קראו חלל מלשון אשה זונה וחללה (ויקרא כא, ז) ורשע כפי מעשיך נשיא ומלך ישראל אשר בא יומו והגיע זמנו להסיר ממנו המלוכה בעת עון קץ רוצה לומר בעת שעונך גרם לך הקץ וסוף מלכותך, (לא) כה אמר ה' עליך הסיר מצנפת והרים העטר' והרד"ק כתב שהסר והרים ענין מקור כאילו אמר הסיר המצנפת והרים העטרה מעל ראש המלך, ולי נראה שהוא צווי יאמר אתה חלל רשע נשיא ישראל כה אמר ה' אלהים והוא מצוה אותך הסר המצנפת והרם העטרה רוצה לומר שתסיר המצנפת ותרים העטרה מעל ראשך כי כבר בוטל מלכותך ולא תתעטף כמלך, והמצנפת היה על ראש המלך לכבוד ולתפארת והעטרה היתה על המצנפת, אמנם במסכת גיטין (גיטין ז, א) אמר רב חסדא וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה אלא לומר לך בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם נסלקת המצנפת מראש כ"ג נסתלקה העטרה מראש המלך ולזה הפירוש נטה יונתן ב"ע.
פסוק כח:ולפי שהיה חושב צדקיהו שיעשה לו נבוכד נצר כמו שעשה ליהויכין או ליהויקי' שכאשר הסירם מהמלכות המליך במקום כל אחד מהם אחד מזרעו לכן אמר כנגד צדקיהו זאת לא זאת רוצה לומר זאת הרעה אשר קרא אל יהויכין או אל יהויקים לא תהיה כזאת הבאה עליך כי הנה השפלה שהיה יהויכין שלא מלך אלא שלשה חדשים תבא למעלה ורוממות וזהו אומרו הגבה שהקדוש ברוך הוא יגבהה ומזרעו יצא זרובבל ומלך המשיח ג"כ שעליו נאמר ירום ונשא וגאה מאד (ישעיה נב, יג), והגבוה שהוא צדקיהו השפל, והגבוה והשפל הם מהמקור כמו שכתב הרד"ק, וחז"ל דרשו הפסוק הזה באופן אחר ולא זאת להם לישראל שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל כאשר העמידו צלם בהיכל.
פסוק לב:ואמנם אומרו עוה עוה עוה אשימנה אמר כנגד שלשת המלכים שסילק נבוכד נצר ממלכות יהודה שהם יהויקים ויהויכין וצדקיהו כי כולם היו מעוותים במעשיהם רוצה לומר כל אחד מהם היה עוה עוה ולכן כפולה יהיה מעונשם שעוה אשימנה, ואם תאמר ולמה לא נענשו אחז ומנשה ואמון ושאר המלכים הרשעים על זה השיב גם זאת לא היה עד בוא אשר לו המשפט ונתתיו רוצה לומר גם זאת הרעה והסרת המלכות לא היה עד שבא צדקיהו שלו היה המשפט לאבד מלכותו בהחלט מפני שנתמלאה סאתו ונתתיו לו המשפט, והיותר נכון אצלי שמפני שאמר השפלה הגבה והגבוה השפל ביאר מאן דסמיך ליה והוא הגבוה השפל ואמר עליו עוה עוה עוה אשימנה שהוא צדקיהו ובניו, ואמנם על מה שאמר השפלה הגבה אמר שזה יהיה לימות המשיח כי הנה כמו שבא החרבן והגלות לזמנו ככה תבוא הגאולה ותחזור מלכות בית דוד לזמנה, וזהו אומרו גם זאת לא היה עד בוא אשר לו המשפט שהוא מלך המשיח מהרה יגלה, ויהיה מלת היה עבר במקום עתיד כאלו אמר גם זאת מהשפלה הגבה לא יהיה עד בוא לו המשפט רוצה לומר להיות גבוה ונתתיו לו הגדולה והגבורה והתפארת:
פסוק לג:ואתה בן אדם הנבא ואמר' כה אמר ה' אלקים אל בני עמון וגומר עד סוף הנבואה. ופרשת שתי נשים בנות. בעבור שהיה נבוכדנצר מסופק בצאתו מבבל אם ילך על ירושלם או על רבת בני עמון ומפני הקסם הלך על ירושלם ובני עמון שמחו ונעלצו והיו מחרפים ומגדפים את ישראל, לכן צוה השם לנביא שינבא עליהם שהחרב שהוחדה לישראל עדיין היא פתוחה להם גם כן ואם לא תהיה עתה ועל זה אמר כאן חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה להכיל למען ברק רוצה לומר חרב בבל היא פתוחה שיצאה מתערה והיא לטבח מרוטה ואותה חרב הוחדה ומורטה להכיל רוצה לומר לסבול ולהחזיק הרג רב, וגם כן למען ברק רוצה לומר למען יהיה לה ברק להפחיד בני אדם ויהיה להכיל מלשון ומי יכילנו, והרד"ק בשם אביו פירש להכיל כמו להאכיל וחסר אות האל"ף וכן אזין עד תבונותיכם כמו אאזין לא יהל שם ערבי לא יאהל והאדם האוחז בחרב הוא המאכיל והחרב היא האוכלת ואינו נכון.
פסוק לד:ואמנם אומרו בחזות לך שוא בקסם לך כזב רוצה לומר בעבור שהיו לבני עמון חוזים וקוסמים שהיו חוזים להם שוא וקוסמים להם כזב לאמר שלא תגיעם חרב מלך בבל לכן מפני זה צוה השם לתת אותך רבת בני עמון אל צוארי חללי רשעים רוצה לומר לתתם עמהם והם פושעי ישראל אשר בא יומם והגיע עת רעתם בעת עון קץ רוצה לומר בעת עונם שסבב קצם, (לה) ובדרך תימה אמר השב אל תערה רוצה לומר האשיב את החרב ההיא אל תערה שלא תהרוג עוד באמת לא יהיה כן אבל בהפך שבמקום אשר נבראת בארץ מכורותיך רוצה לומר מגורותיך אשפוט אותך, (לו) ושם אשפוך עליך זעמי ובאש עברתי אפיח עליך, ומלת אפיח הוא מענין נופח באש פחם, ונתתיך ביד אנשים בוערים רוצה לומר מבערים את האש חרשי משחית כלומר חרשים ואומנים בכלי מלאכת השחתה, (לז) לאש תהיה לאכלה שהוא רמז להריגה עצומה שיעשו בהם הכשדיים שקרא בוערים אנשי משחית, ואמנם אמרו דמך יהיה בתוך הארץ וכן אמר למעלה במקום אשר נבראת בארץ מכורותיך אשפוט אותך הוא להגיד שבני עמון לא ילכו בגלות כמו שהלכו בני יהודה שבתוך ארצם ומקומם שם תהיה הריגתם, וזהו דמך יהיה בתוך הארץ באופן שלא תזכרי ר"ל שלא ינקם עוד דמך, והרד"ק פירש דמך יהיה בתוך הארץ הפך ארץ אל תכסי דמי, ומה שפירשתי הוא היותר נכון.
