פסוק א:ויבוא אלי. בא אלי קבוצת אנשים מזקני ישראל:
פסוק א:וישבו לפני. התעכבו לפני:
פסוק ג:העלו וגו׳. ר״ל מחשבות לבם לעבודת כוכבים ונגד פניהם נתנו מכשול עון העבודת כוכבים כאומר לא במחשבה לבד כי עושים גם בפועל:
פסוק ג:האדרש. וכי מהראוי שאהיה נדרש להם למלא משאלותם בתמיה:
פסוק ד:דבר אותם. דבר עמהם:
פסוק ד:ובא אל הנביא. לשאול ממנו דבר ה׳:
פסוק ד:נעניתי לו. אקבל מענהו אשר לו להשיב עליו עם כי בא לשאול במחשבות רוב גלוליו:
פסוק ה:למען תפוש. ר״ל לא אשיב למלאות שאלתו רק למען לאחוז אותם בלבותם להקריב אלי אשר כולם פרשו מעלי במחשבות גלוליהם כי בראותם שאקבל מענם ואשיבם ידעו שיש אלהים בישראל:
פסוק ו:והשיבו. את נשיכם ובניכם:
פסוק ו:השיבו פניכם. לבל תסתכלו בהם וכאומר אם כן יעשו אז אשיב על מענם למלאותם:
פסוק ז:לדרש לו בי. לדרוש את הנביא בדברי:
פסוק ז:נענה לו בי. אקבל המענה אשר לו להשיב עליו בעבור כבוד שמו:
פסוק ח:ונתתי פני. רצה לומר אולם לא למלאות שאלתו כי אדרבה עוד אתן פני באיש ההוא ואתן אותו לשממה להיות למופת לבני מרי שלא יהיו כמותו לדרש בדבר ה׳ במחשבת עבודת כוכבים:
פסוק ח:ולמשלים. מן השממון שיבוא עליו יקחו משל להדמות אליה שוממות אחרות:
פסוק ח:כי אני ה׳. נאמן לשלם גמול:
פסוק ט:והנביא כי יפתה. הנדרש יהיה נפתה מלבו וידבר דברו מנפשו להשיב אל השואל שימלא שאלתו:
פסוק ט:אני. כמו האני ותחסר ה״א התימא וכמוהו רבים ור״ל האם אני ה׳ פתיתי את הנביא לדבר שקר בתמיה הלא הבחירה חפשית ולכן אטה ידי עליו להכותו ואשמידו מתוך עמי ישראל:
פסוק י:ונשאו עונם. הם יסבלו גמול עוונם זה כזה:
פסוק י:כעון הדורש. כגמול עון הדורש בדבר ה׳ במחשבת עבודת כוכבים כן יהיה גמול עון הנביא המשקר:
פסוק יא:למען לא יתעו וכו׳. כשיראו שאני משלם גמול:
פסוק יא:והיו לי לעם. אז יהיו נקראים עמי:
פסוק יא:לאלהים. להצילם ולהושיעם:
פסוק יג:למעל מעל. ר״ל אם החטא יהיה לכחש בי ולשקר בי:
פסוק יג:ונטיתי. אז אטה ידי עליה להכותה ואשבור לה משען לחם ולתוספת ביאור אמר והשלחתי בה רעב והכרתי כי ימותו ברעב:
פסוק יד:והיו. ואף אם יהיו בארץ ההיא שלשת האנשים הצדיקים האלה והם נח דניאל ואיוב:
פסוק יד:המה בצדקתם. ר״ל שורת הדין הוא שהם יצילו את עצמם בצדקת׳ לבל יכרתו ברעב אבל אין שורת הדין מחייבת להגן על כולם, (וזכר אלו השלשה לפי שנח לבד נשאר מן המבול ולא הגין על כל בני דורו ודניאל לא הגין על כל בני עמו כי הוא לבד היה בגדולה בבבל ואיוב לא הגין אף על בני ביתו כי כולם נאבדו ונשאר הוא לבדו לכן אמר אף אם יהיו שלשתם יחד אין שורת דין מחייבת להגן על אחרים):
פסוק טו:לו חיה רעה. ר״ל אם גמול העון יהיה אשר אעביר בארץ קבוצות חיות טורפות לשכל עמה ותהיה שממה מבלי עובר בה מפחד החיות:
פסוק טז:שלשת. רצה לומר אף אם בתוכה ימצאו שלשת האנשים האלה האמורים למעלה:
פסוק טז:חי אני. הריני נשבע חי אני אם שורת הדין מחייבת שיצילו בזכותם בין בנים בין בנות רק המה לבדם ינצלו:
פסוק יז:או חרב. אם גמול העון יהיה אשר אביא על הארץ אחוזי חרב:
פסוק יז:ואמרתי וגו׳. כפל הדבר לחזק:
פסוק יח:לא יצילו. ר״ל אין שורת הדין מחייבת להציל בזכותם בנים ובנות:
פסוק יט:או דבר. אם גמול העון יהיה אשר אשלח דבר על הארץ:
פסוק יט:בדם. להפסיד אותו כי מהות הדבר הוא שנפסד הדם מהאויר המופסד:
פסוק כ:אם בן וגו׳. ר״ל אם שורת הדין מחייבת להציל בזכותם בין בן בין בת:
פסוק כא:כי כה אמר אד׳. אשר כן אמר ה׳ אשר כל שכן הדבר שהנה אשלח על ירושלים בגמול עוונם את ארבעת שפטי הרעים להכריתם שכ״ש הוא שאין שורת הדין מחייבת שיהיה מי מהם ניצל בזכות הצדיקים:
פסוק כב:והנה נותרה בה. ר״ל עכ״ז בחסדי תשאר בה פליטה והם הבנים והבנות המוצאים מירושלים ללכת בגולה:
פסוק כב:הנם יוצאים אליכם. אל מול בני הגולה יאמר הנה הם יוצאים מירושלים לבוא אליכם בבלה:
פסוק כב:את דרכם. אשר לא טובים:
פסוק כב:ונחמתם. יהיה לכם תנחומין על מה שהתאבלתם על הרעה אשר הבאתי על ירושלים כי בהבאים תראו שהיו ראויים לאבדון:
פסוק כב:את כל. ר״ל על כל מיני הרעות שהבאתי עליהם על כולם יהיה לכם תנחומין:
פסוק כג:ונחמו אתכם. הבאים הנה ינחמו אתכם על הרעה כי תראו את דרכם הרעים וכפל הדבר לתוספת ביאור:
פסוק כג:וידעתם. אז תדעו אשר לא בחנם עשיתי את כל הרעה שעשיתי בה כ״א בגמול העון:
