פסוק א:וַיָּבוֹא, ויבואו אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל שבגולה וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי. כאמור, ליחזקאל היה מעמד חשוב בעם.
פסוק ב:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר׃
פסוק ג:בֶּן־אָדָם, הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה היושבים לפניך, הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל־לִבָּם, וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם. הם דבקים בעבודה זרה, והיא תופסת את לבם ומוחם. הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם?! האם עלי להתייחס אליהם ולענות להם?!
פסוק ד:לָכֵן דַּבֶּר־אוֹתָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֶת־גִּלּוּלָיו אֶל־לִבּוֹ, וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו, וּבָא אֶל־הַנָּבִיא בתקווה שהנביא אינו מכיר את מחשבותיו – אֲנִי ה' נַעֲנֵיתִי, אענה, או: אתעסק ואוכיח לוֹ בעודו בָא בְּרֹב גִּלּוּלָיו. כפי שנראה מן ההמשך, ה' יענה לו בדברים מייסרים.
פסוק ה:איני מתעלם ממנו – כפי שאולי היה ראוי – לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם, במחשבותיהם הרעות שהם מנסים להסתיר, אֲשֶׁר נָזֹרוּ, התרחקו מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם. אני מתריע וחושף את צפונות לבם כדי להודיע להם שאין ביכולתם להיסתר ממשפט ה'.
פסוק ו:לָכֵן אֱמֹר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: שׁוּבוּ אל ה' וְהָשִׁיבוּ, העבירו את עצמכם מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם, וּמֵעַל כָּל־תּוֹעֲבֹתֵיכֶם, עבודת האלילים שאתם שטופים בה, הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם.
פסוק ז:כִּי אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר־יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל, וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי, יתרחק ממני, וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל־לִבּוֹ, וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו, וּבָא אֶל־הַנָּבִיא לִדְרָשׁ־לוֹ בִי, חוטאים אלה אינם נמנעים מלבוא אל הנביא, על אף מעשיהם ומחשבות העוון שבלבם, כי נוסף על אמונתם באליליהם הם מעוניינים לשמוע באמצעות הנביא גם את דברי ה'. אֲנִי ה' נַעֲנֶה־לּוֹ בִּי, בעצמי אענה לו –
פסוק ח:וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא, אפנה להענישו, וַהֲשִׂמוֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים, אשים אותו לדגם ולסיפורים. כלומר, הקורות אותו יהיו דוגמה שתמחיש לאחרים את הפורענויות הבאות על אנשים מסוגו. וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי. וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'. הנביא אמנם פונה כאן לכל ישראל, אבל דבריו מכוונים תחילה למכובדים היושבים לפניו. הוא מדבר אליהם בזעם רב, מפני שהם, בלבם, שייכים לעולם של אמונות זרות, ובאים אל הנביא כדי לגוון את עולמם או לשם השגת מידע. מדברי יחזקאל הם שומעים שאם אכן ה' ידבר אליהם, יהיה זה רק חלק מעונשם החמור.
פסוק ט:ומצד שני, הַנָּבִיא כִי־יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר, כשבאים אנשים אל הנביא, נותנים לו כבוד גדול ומבקשים שידבר אליהם, הוא עלול להתפתות ולומר דבר שאינו ראוי, כדי לזכות בתשומת לב או בטובות חומריות, שהרי גם לנביא יש חולשות – אֲנִי ה' פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא, אפשרתי לו ללכת בדרך שהוא בחר בה, וְנָטִיתִי אֶת־יָדִי החזקה עָלָיו, וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל.
פסוק י:וְנָשְׂאוּ כולם באחריות עֲוֹנָם – כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ את הנביא ולבו פונה אל אחרים, כַּעֲוֹן הַנָּבִיא המתפתה לומר לשומעיו דברים שאינם ראויים יִהְיֶה. עונש שניהם שווה.
פסוק יא:לְמַעַן לֹא־יִתְעוּ עוֹד בֵּית־יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי, וְלֹא־יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָל־פִּשְׁעֵיהֶם, וְהָיוּ־לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. העונשים החמורים נועדו להסיר את החטא מלבות בני ישראל, ולהביא לנאמנותם לי. על הבאים אל הנביא לשמוע נבואתו להביא בחשבון שנבואה זו היא דבר ה', התובע מהם לקיים את דברו ומזהיר שאם לא יעשו כן – יאבדו.
פסוק יב:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר׃ הנבואה דנה תחילה במתרחש בעולם:
פסוק יג:בֶּן־אָדָם, אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא־לִי לִמְעָל־מַעַל, להתכחש אלי, וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ, וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה־לָחֶם, את משענת המזון שלה, וְהִשְׁלַחְתִּי־בָהּ רָעָב, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה.
פסוק יד:וְגם אם הָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ, שהם מופת לרבים: נֹחַ, דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב. כל אחד מהצדיקים המפורסמים האלה שרד כיחיד בשל צדקתו. לוּ הם חיו בארץ שנדונה לפורענות ברעב, הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ את נַפְשָׁם בלבד. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
פסוק טו:לוּ־חַיָּה רָעָה, מתקפת חיות טורפות אַעֲבִיר בָּאָרֶץ, וְשִׁכְּלָתָּה, החיות יטרפו את בני הארץ, וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה,
פסוק טז:שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אילו היו בְּתוֹכָהּ – חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, אִם־בָּנִים וְאִם־בָּנוֹת יַצִּילוּ, צדקת האבות לא תציל את זרעם. הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ, וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה.
פסוק יז:אוֹ אם חֶרֶב, מלחמה אָבִיא עַל־הָאָרֶץ הַהִיא, וְאָמַרְתִּי, גזרתי, או התרעתי מראש: חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה,
פסוק יח:וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ – חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת, כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ. אֱלוֹהִים, לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת, כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ.
פסוק יט:אוֹ מגפת דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל־הָאָרֶץ הַהִיא, וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם, בהרג לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה, שכן מחלת הדבר פוגעת הן בבני אדם, הן בבהמות.
פסוק כ:וְנֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ – חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, אִם־בֵּן אִם־בַּת יַצִּילוּ, אך הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם. אם באה פורענות, היא פוגעת בכול ואיש אינו חסין מפניה בגלל קשרי דם. גם הגדולים בצדיקי העולם, שצדקתם עומדת לעד וזכויותיהם רבות מספור, יכולים להציל רק את נפשם ולא אחרים.
פסוק כא:כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: אַף כִּי, על אחת כמה וכמה כאשר את אַרְבַּעַת שְׁפָטַי, עונשי הָרָעִים, חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר, שִׁלַּחְתִּי אֶל־יְרוּשָׁלִַם, לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. אם בכל פורענות בפני עצמה, לא יינצלו אלא הצדיקים הגמורים, כל שכן במקרה של ירושלים, שבה אשלח את כל ארבע הפורעניות יחד – אמורים כל תושביה הרשעים להיכחד.
פסוק כב:ובכל זאת הִנֵּה נוֹתְרָה־בָּהּ פְּלֵטָה, הַמּוּצָאִים מהעיר, בָּנִים וּבָנוֹת, הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם, ישרדו פליטים צעירים שיוכלו לשאת את קשיי הדרך מירושלים לבבל, וכשיגיעו לבבל – וּרְאִיתֶם אֶת־דַּרְכָּם וְאֶת־עֲלִילוֹתָם, מהם תלמדו על מה ולמה נענשה ירושלים. כשתבינו זאת, תצדיקו את הדין וְנִחַמְתֶּם, תקבלו תנחומים, יירגע יגונכם עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל־יְרוּשָׁלִַם, אֵת כָּל־אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ,
פסוק כג:וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם, אותם ניצולים יגרמו לכם נחמה, כִּי־תִרְאוּ אֶת־דַּרְכָּם וְאֶת־עֲלִילוֹתָם, וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל־אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי בָהּ, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
