פסוק א:ואמר הנביא שבכלותו הנבואה הזאת באו אליו אנשים מזקני ישראל והם מגלות יהויכין שהיו בבבל וישבו לפני הנביא כאילו היו רוצים לדרוש את דבר השם והשם גילה מיד לנביא את לבבם, ולפי שלא באו כולם יחד אלא כל אחד בפני עצמו ונקבצו שם לפניו לכן אמר בלשון יחיד ויבוא אלי אנשים, ורש"י פירש שאמר ויבא אלי אנשים לפי שבאו כולם בלב אחד לרעה (ב) ולכן באתהו הנבואה לאמר (ג) האנשים האלה העלו גלוליהם על לבם רוצה לומר האנשים האלה אף על פי שמראים עצמם צדיקים מן השפה ולחוץ הנה הם באמונותיהם העלו גלוליהם על לבם ולא תחשוב שלא ישובו לחטוא בפועל כי הנה מכשול עונם נתנו נכח פניהם רוצה לומר לשוב לעשותם האדרוש אדרש להם, וזה המאמר הוא שאלה לנביא האם נראה לך שראוי שאדרש להם ואשיבם דבר על שאלתם או שאסתיר פני מהם ולא אשיבם דבר, והנכון בעיני שדרישה תאמר בספר הזה על התפילה ולפי שאלה האנשים היו באים להתפלל אל האלקים על עניניהם אמר השם האדרוש אדרש להם רוצה לומר האם אעשה בקשתם באמת לא אתן שאלתם עם היות שאענה לדבריהם, (ד) וזהו שאמר לכן דבר אליהם והודיעם שאף על פי שהם רעים וחטאים בנפשותם הנה לא אמנע מלהשיבם דבר כשישאלו לפני וזהו איש איש מבני ישראל אשר יעלה גלוליו וגומר ובא אל הנביא אני ה' נענתי לו בה רוצה לומר כשיבוא אל הנביא לשאול ממנו דבר אני ה' האל האמתי נענתי לו כלומר אענה לו ואשיבנו על דבריו כדי לגלות צפון לבו אבל לא אדרש לו לתת את שאלתו ולעשות בקשתו, והנה אמר נענתי שהוא מבנין נפעל והאל יתברך הוא הפועל בענותו אל המתפלל אליו והאדם הצועק או המתפלל הוא הנענה כמו שאמר הן אזעק חמס ולא אענה (איוב יט, ז) שהאל יתברך הוא העונה לא נענה, אבל אמר כאן נענתי וכן אמר אחר זה אני ה' נענה לפי שבבוא השואלים ההמה לפני הנביא שורת הדין היה נותן שלא יענם השם מפני גלוליהם אבל מפני שהוא ה' בעל הרחמים נענה בדבר הזה שראוי להשיבו ולהודיעו כוונתו ולזה אמר נענתי נענה רוצה לומר כבשתי מדת הדין שלי ועשיתי לפנים מן השורה ונענתי ונדרשתי להשיבו דבר לאותו שבא ברוב גלוליו, (ה) והיה זה למען תפוש את בני ישראל בלבם שהם מכסים כוונותיהם ואני אתפשם בלבם שאגלה להם גלולי מחשובותיהם, ומלת בה נכתבה בה"א אבל קריאתה וכוונתה הוא כמו באל"ף כלומר לאותו שבא ברב גלוליו, ויונתן תרגם אני ה' נענתי לו אנא ה' משתאיל ליה במימרי דאתי למתבע אולפן מן קדמי וכו', ותרגם למען תופש בדיל לקרבא ית בני ישראל למתן תיובתא בלבהון דסטו מבתר פולחני ואסטאבו בפולחן טעותיהו בליבהון, ורז"ל פירשו למען תפוש את בני ישראל בלבם שבעבוד' זרה מחשבה רעה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כי אותם שהיו בבבל לא היו עובדים ע"ז אחר שגלו אבל לפי שהיו חושבים עליהם עריץ חשבה עליהם כאלו עבדוה.
פסוק א:ומפני שזקני ישראל בראותם שאין הקב"ה משיב על שאלתם לא יחשבו שהיה נסתר ממנו רוע מחשבתם וגלולי לבם (ו) לכן צוה לנביא אמור אל בית ישראל שובו והשיבו מעל גלוליכם (ז) כי הנה תדעו שכל אחד מכם שינזר מאחרי השם ויעל גלוליו על לבו ועם כל זה יבוא אל הנביא לדרוש לו בי אני ה' נענה לו להשיבו בי רוצה לומר בעבור כבודי כי אענה אותו מפני כבוד שמי שלא יאמרו שעזבתי את הארץ, (ח) אבל לא אדרש לו לתת את שאלתו כ"א בהפך שאתן פני וכעסי באיש ההוא והשימותיהו באופן שיהיה לאות ולמשלים לכל בני אדם על דרך היינו משל בגוים והותרה במה שפירשתי בזה השאלה השלישית:
פסוק ט:ואמנם אומרו והנביא כי יפותה כבר ביארתי בספר ירמיהו דעת הגאון רבינו סעדיה בו שפתיתי ענינו ביארתי וגליתי עליו שהוא מפותה, ואחרים פירשו שמפני שהקדוש ברוך הוא לא המית את הנביא ההוא בהתנבאו שקר לכן יוחס אליו אני ה' פתיתי את הנביא ההוא, וה"ר דוד קמחי פירש שפתוי הנביא הוא כענין מי יפתה את אחאב (מלכים א' כב, כ) והוא הערת רוח החפץ כי נביא השקר היה חייב מיתה בדברים שעשה בסתר כמו שמצינו באחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה שהיו מנאפים את נשי רעיהם וכן דברים אחרים רבים היו עושים בסתר, וכדי לגלותם לבני אדם מביא האל יתברך על ידם כשלון להודיע שקריהם ופחזותם, ובבוא להם העונש מהאל יתברך יצדיקו בני אדם עליהם את הדין וזהו אני ה' פתיתי את הנביא ההוא. והספק היותר גדול שאני רואה באלה הפסוקים הוא שהפרשה כולה מדברת בנביא אמת ובא אל הנביא אני ה' נענתי לו ובא אל הנביא לדרוש לו כי אני ה' נענה לו בי, ומה שאמר בסמוך לזה והנביא כי יפותה אם נפרש אותו גם כן על הנביא אמת שיפותה לדבר שקר יקשה מאד אומרו אני ה' פתיתי את הנביא ההוא ונטיתי ידי עליו והשמדתיו, (י) ואמר ונשאו עונם כעון הדורש כעון הנביא והמאמר הזה יורה שהוא הנביא שהיו שואלים ממנו דבר ה', ואם נפרש והנביא כי יפותה על נביא השקר יהיה דבר תימה אני ה' פתיתי את הנביא ההוא כי הנביא מעצמו נפתה לדבר שקר ולא פתהו השם ואם הוא פתהו למה ישמידהו, והנראה לי לפרש והנביא כי יפותה על נביא השקר שדבר מה שלא דברו ה', ועליו אמר בתמיהה אני ה' פתיתי את הנביא ההוא רוצה לומר האם אני פתיתי אותו לדבר שקר לא באמת כי הוא מעצמו נפתה או בני אדם הרשעים פתוהו לא אני ולכן ונטיתי ידי עליו והשמדתיו ונשאו עונם ועונשם אם הדורש אותם ואם הנביא עצמו, (יא) באופן שלא יתעו עוד בית ישראל מאחרי אבל שאני אהיה להם לאלקים:
פסוק יב:ויהי דבר ה' אלי לאמר ארץ כי תחטא וגומר עד סוף הנבואה. ופרשת הודע את ירושלם את תועבותיה בעבור שהנביא ייעד בנבואות שלמעלה על חרבן ירושלם וכליית עמו באה אליו נבואה אחרת, (יג) וענינה בכלל שהיה משורת הדין כאשר הארץ תחטא למעול מעל בה' רוצה לומר באמונות האמתיות באמרם שהבורא יתברך בלתי יכול או בלתי יודע או בלתי משגיח, ויענוש אותם עליהם והוא אומרו ונטיתי ידי עליה פעמים יהיה עונשה שאשבור בה מטה לחם והשלחתי בה רעב באופן שאכרית ממנה אדם ובהמה שכולם ילכו לנפשם מפני זלעפות רעב, (יד) הנה אם היו שלשת האנשים האלה בתוך הארץ ההיא שהם נח ודניאל ואיוב היה מהראוי שלהיותם צדיקים וטובים המה בצדקתם ינצלו את נפשם כי אין ראוי שיספה צדיק עם רשע, (טו) וכן אליו היה העונש חיה רעה שתעבור בארץ ושכלה את אנשיה באופן שתהיה הארץ שממה מבלי עובר, (טז) אילו היו שלשת האנשים האלה בתוך הארץ רוצה לומר נח דניאל ואיוב האם בנים ואם בנות יצילו באמת המה לבדם ינצלו ובשאר ימקו בעונם, (יז-כ) וכזה עצמו זכר בהיות עונש הארץ חרב מהאויבים או דבר שבחמת ה' יכרתו ממנה, שלשת האנשים הצדיקים ההם בצדקתם יצילו נפשם אבל בנים ובנות לא יצילו מהרעה ההיא, וראוי עתה לבאר על זה דברים האחד למה זכר ארבעת שפטיו אלה רוצה לומר הרעב והחיה והחרב והדבר ולא זכר רעות והשחתות אחרות כאילו תאמר מבול וגשם שוטף כמו שהיה בחרבן שראה נח אש וגפרית ורוח זלעפות מאת ה' מן השמים כמו שהיה במהפכת סדום ועמורה, או רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים כמו שהיה בחרבן בני איוב, או השבי והגלות שהיה בימי דניאל. והשנית למה זכר שלשת האנשים האלה נח דניאל ואיוב ולא זכר שאר הצדיקים שראו חרבן עולמם בחייהם כאילו תאמר לוט שראה חרבן סדום וירמיהו שראה חרבן ירושלם, ואם תאמר שלוט הציל את בנותיו הנה גם נח הציל את בניו ונזכר כאן. והשלישית למה בענין הרעב אמר הנה בצדקם יצילו נפשם ולא זכר שם בנים ולא בנות ואמנם בחיה ובחרב ובדבר זכר שהם ינצלו את נפשם ושלא ינצלו בנים ובנות. והרביעית מה היה תכלית הנבואה הזאת כולה כי הנה בענין חרבן ירושלם לא היה כדבר הזה ומי הוא זה ואי זהו מהצדיקים שהם הצילו את נפשם ולא הצילו בנים ובנות. וראיתי מי שפירש בזה שלאחת משלש סבות תזדקק השגחת השם יתברך על הצלת איזה איש או אומה מהפורעניות, והם אם לצרכו ואם לכבודו ואם לצדקתו, כיצד לצרכו אם מלך גדול שם השתדלות עצום בבנין איזו מדינה ואחר כך מרדה בו כי הוא יעביר על מדותיו כדי שלא יתם לריק כחו ויגיעו לבהלה וכמו שאמר משה רבינו עליו השלום (שמות לב, יא) למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגומר, כיצד לכבודו כמ"ש משה רבינו עליו השלום בעון המרגלים (במדבר יד, יג) ושמעו מצרים גומר ואומרו מבלתי יכולת ה' ועתה יגדל נא כח ה' (שם טז - יז) והיתה תשובתו (שם כ) סלחתי כדבריך, כיצד לצדקתו כמו שטען אבימלך הגוי גם צדיק תהרוג (בראשית כ, ד) ואברהם אבינו למלט אנשי סדום אמר השופט כל הארץ לא יעשה משפט (שם יח, כה):
פסוק יב:והנה שלשה הענינים האלה נתיחדו לנח דניאל ואיוב, כי הנה נח לא ניצל מהמבול לגודל זכותו כי אם לצורך המציאות שישאר לו שארית, וכן אחז"ל (סנהדרין קח, א) לא מהמהם (לעיל ז, יא) אפילו נח לא היה זכאי ונאמר (בראשית ו, ח) ונח מצא חן אבל הקדוש ברוך הוא לא מצאו וכל זה מורה שעיקר הצלת נח לא היתה רק ליתן ריוח והצלה לעולם שנברא בי' מאמרות. אמנם הענין הב' נתיחס אל דניאל במאורע ההוא שבקשו לו עילה שרי בבל לעלול עליו דלא יבעי בעי מאלהא שמיא (דניאל ו, ז - יג) ולא נתפס כי אם על דבר כבוד השם, והוא מה שאמר לו דריוש על פי הבאר (שם כא) דניאל עבדא די אלהא חייא אלהא די אנת פלח ליה בתדירא היכיל לשזבינך וגם הוא השיב אלהי שלח מלאכיה וסגר (שם כג) וגומר. ואולם הענין הג' נתיחס לאיוב כי הוא לא נתפס רק על פי השטן וה' הפגיע בו את אשר לא חטא לנפשו כמו שאמר ית' (איוב ב, ג) ותסיתיני בו לבלעו חנם, ולזה אמר הנביא כאן כי כאשר נגזרה גזירה על שום עיר ומדינה לכלותה בעבור חטאתם באחת מארבע' שפטיו הרעים הבאים מאחת מארבעת היסודות שמהם הושתת העולם, כגון הרעב שבא מעצירת המים ומיעוטם ושלוח החיות ותגבורת הטבע הארציי כד"א (דברים לב, כד) עם חמת זוחלי עפר והדבר הבא על הרוב מהפסד האויר והחרב מתגבורת היסוד האשיי הנותן תבערה ומסה בלבות האנשים כד"א (להלן לח, יט) ובקנאתי באש עברתי דברתי וגומר, הנה כאשר תקרינה אותם כאלה אף על פי שיהיו שלשת האנשים האלה בתוך העיר לא יספיקו להעביר הגזרה מעל הכל מצד המדה אלא שכל אחד מהם בעד ענינו המיוחד יציל נפשו בלבד וכל העם ישפטו על פניהם כי באה על זה שבועת האלקים כפי המדה הנזכרת, (כא) ובזה הצדיק עצמו יתברך אצל הרעות המוצאות את ישראל בימים ההם במה שאמר שהוא כבר העביר כל ארבעת שפטיו הרעים האלה על ירושלם להכרית ממנה אדם ובהמה מפני חטאתם (כב) והנה נותרה בה פליטה המוצאים בנים ובנות ויחוייב על פי השבועה הנזכרת שאלו הבנים והבנות הנשארים יהיו לו כנח דניאל ואיוב כל אחד בדורו שאם לא כן לא ינצלו, והנם יוצאים לכם וראיתם את דרכם ואת עלילותם ומתוכם תכירו האנשים האובדים והנדחים ההם כי אלה הם הטובים שבהם והנשארים בצדקתם כנח דניאל ואיוב בדורותם, ותראו את רוע דרכם ואת עלילותם תדעו כמה רעים יותר מהם היו כל זולתם ונחמתם על הרעה אשר הבאתי על ירושלם מהשפטים הרעים ההם, (כג) וגם כי תראו את אלו המוצאים ואת דרכם ואת עלילותם תנחמו אתכם מצד עצמם וידעתם כי לא לחנם עשיתי כל אשר עשיתי בה וזה פירוש נכון בפרשה הזאת.
פסוק יב:ומה שנראה לי בזה כולו הוא שהנה זכר ארבעת השפטים האלה לפי שכולם היו בחרבן ירושלם רוצה לומר החרב שהיה בתוך העיר והחיה רעה שהיא נבוכד נצר מלך בבל כי הוא הנקרא אריה כמו שאמר עלה אריה מסבכו (ירמיה ד, ז) והיא חיה רעה באמת והחרב שהוא חרב הכשדיים והדבר שהוא המגפה ששלטה בהם בזמן המצור, הנה אם כן זכר ארבעת השפטים האלה מפני שארבעתם ירדו על ירושלם בחרבנה, ואמנם למה זכר שלשת האנשים האלה נח ודניאל ואיוב ולמה נזכרו בסדר הזה נח ראשונה ואחריו דניאל ואחריו איוב, הוא לדעתי מפני שנח ראה חרבן העולם כולו ודניאל ראה חרבן מלכותו ועירו ירושלם שהיה בימיו והלכו כל אחיו בגולה והוא הציל את נפשו בכבוד ובמעלה עם מלך בבל ואיוב ראה חרבן ביתו בלבד, הנה אם כן שיער בחרבן שלשת חלוקות אם שיראה אדם חרבן עולמו כולו ואם שיראה חרבן מדינתו בייחוד שהוא גם כן עולמו הפרטי ואם שיראה חרבן ביתו ובניו שהוא עולמו המיוחד מן המיוחד וכנגדם היו נח דניאל ואיוב, ואפשר שלזה כוונו חז"ל באמרם (תנחומא נח, ה) שהם ראו העולם בנוי וחרב ובנוי, כי נח ראה העולם בנוי במעמדו קודם המבול וראה אותו חרב עם המבול ואח"כ ראהו בנוי עם יישוב בני אדם אחר המבול, וכן דניאל ראה מדינתו ירושלם בבנינה וכבודה ואח"כ ראה חרבנה כי אע"פ שהוא היה בבבל ולא ראה אותה חרבה בעיניו הנה שמע את שמעה ואח"כ שמע שחזרו מבבל לירושלם ובנו את הבית והוא היה בנינה, וכן איוב ראה ביתו בנוי עם רוב בניו ונכסיו ואחר כך ראה ביתו חרבה מבלי בנים היא יושבת ומבלי נכסיו ואחר כך ראהו בנוי כי שב ה' את כל אשר לו למשנה, כי הנה גילו חז"ל בזה מה שביארתי שהיה עולם נח כולל והחלטי ועולם דניאל הוא מדינתו בייחוד ועולם איוב ביתו מיוחד מן המיוחד, וכבר זכר הפלוסוף שההנהגות את הזולת יוכללו באלה השלשה חלקים רוצה לומר הנהגת המלכות והנהגת המדינה והנהגת הבית, והנה לא זכר את לוט לפי שלא הציל את נפשו בצדקתו כי בצדקת אברהם הצילו יתברך, ולא זכר גם כן ירמיהו לפי שעדיין בעת הנבואה הזאת לא נחרבה ירושלם ולא ניצול עדיין ירמיהו.
פסוק יב:ואמנם למה במשפט הראשון לא זכר בנים ובנות ובשלשת השפטים האחרים זכרם, הנה הוא לפי שהמשפט הראשון אמרו כנגד נח ומפני שנח הציל את בניו מהמבול לכן לא אמר בזה שלא יציל בנים ובנות, אמנם שלשת המשפטים האחרים שזכרם כנגד דניאל ואיוב אמר בהם שלא יצילו בנים ובנות לפי שכן היו דניאל ואיוב שאחד מהם לא הציל בן ולא בת בחרבן עולמו כי דניאל לא נשא אשה ולא הוליד בנים ואיוב מתו כל בניו ולא הצילם. ויש מי שפירש שהצדיק שרואה בניו ובני ביתו ברעב אינו ניצל ממנו אע"פ שיהיה לו לחם לפי אוכלו כי איככה יאכל פתו לבדו ולא יפרוס להם ממנו וכן אמר הכתוב (תהלים לז, כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, ומפני זה אמר כאן בכולם אם בן או בת יצילו זולתי ברעב לפי שבהציל הצדיק את נפשו ממנו ינצלו בניו ובנותיו כי כולם אצל זה הם נפש אחת וכמו שאמרו אצל בשבעים נפש (דברים י, כב). ואמנם מה היתה כוונת הנבואה הזאת בכללותה הנה פירשו הכתוב במה שאמר אחריה כי כה אמר ה' אלקים אף כי ארבעת שפטי הרעים רוצה לומר הנה שורת הדין היתה נותנת שבבוא על הארץ משפט אלקי על פשעיה מהרעב או מהחיה רעה או מהחרב או מהדבר שאפילו שיהיו בתוכה אנשים צדיקים וטובים ינצלו את נפשם ולא יוכלו להציל בנים ולא בנות, כל שכן וכל שכן בנדון אשר לנו בבוא ארבעת שפטי הרעים אותם הנזכרים על ירושלם כולם יחד להכרית ממנה אדם ובהמה שלא היה ראוי שישאר מהם כלום, אבל לא יהיה הדבר כן שהנה נותרה בה פליטה רבה והם המוצאים בגולה בנים ובנות, וכנגד אנשי הגולה אשר היו בבבל אמר והנם יוצאים אליכם וראיתם את דרכם ואת עלילותם שהיו כולם רעים וחטאים לה' מאד, ולכן כשתראו זה אתם היושבים בבבל תנחמו אותם על הרעה אשר הבאתי על ירושלם, וגם אתם זקני ישראל הגולים בבבל תתנחמו מרעת ירושלם בראותכם את דרכם ואת עלילותם של בני יהודה ואז יצדקו את הדין וידעו כי לא לחנם ומבלי סבה עשה ה' מה שעשה בירושלם. והותרו בזה השתי שאלות אחרונות הה' והו'.
