א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵ֛א אֶל־נְבִיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הַנִּבָּאִ֑ים וְאָֽמַרְתָּ֙ לִנְבִיאֵ֣י מִלִּבָּ֔ם שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָֽה׃ ג כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה ה֖וֹי עַל־הַנְּבִיאִ֣ים הַנְּבָלִ֑ים אֲשֶׁ֥ר הֹלְכִ֛ים אַחַ֥ר רוּחָ֖ם וּלְבִלְתִּ֥י רָאֽוּ׃ ד כְּשֻׁעָלִ֖ים בָּחֳרָב֑וֹת נְבִיאֶ֥יךָ יִשְׂרָאֵ֖ל הָיֽוּ׃ ה לֹ֤א עֲלִיתֶם֙ בַּפְּרָצ֔וֹת וַתִּגְדְּר֥וּ גָדֵ֖ר עַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲמֹ֥ד בַּמִּלְחָמָ֖ה בְּי֥וֹם יְהוָֽה׃ ו חָ֤זוּ שָׁוְא֙ וְקֶ֣סֶם כָּזָ֔ב הָאֹֽמְרִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַֽיהוָ֖ה לֹ֣א שְׁלָחָ֑ם וְיִֽחֲל֖וּ לְקַיֵּ֥ם דָּבָֽר׃ ז הֲל֤וֹא מַֽחֲזֵה־שָׁוְא֙ חֲזִיתֶ֔ם וּמִקְסַ֥ם כָּזָ֖ב אֲמַרְתֶּ֑ם וְאֹֽמְרִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַאֲנִ֖י לֹ֥א דִבַּֽרְתִּי׃ ח לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֚עַן דַּבֶּרְכֶ֣ם שָׁ֔וְא וַחֲזִיתֶ֖ם כָּזָ֑ב לָכֵן֙ הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ ט וְהָיְתָ֣ה יָדִ֗י אֶֽל־הַנְּבִיאִ֞ים הַחֹזִ֣ים שָׁוְא֮ וְהַקֹּסְמִ֣ים כָּזָב֒ בְּס֧וֹד עַמִּ֣י לֹֽא־יִהְי֗וּ וּבִכְתָ֤ב בֵּֽית־יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יִכָּתֵ֔בוּ וְאֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יָבֹ֑אוּ וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ י יַ֣עַן וּבְיַ֜עַן הִטְע֧וּ אֶת־עַמִּ֛י לֵאמֹ֥ר שָׁל֖וֹם וְאֵ֣ין שָׁל֑וֹם וְהוּא֙ בֹּ֣נֶה חַ֔יִץ וְהִנָּ֛ם טָחִ֥ים אֹת֖וֹ תָּפֵֽל׃ יא אֱמֹ֛ר אֶל־טָחֵ֥י תָפֵ֖ל וְיִפֹּ֑ל הָיָ֣ה ׀ גֶּ֣שֶׁם שׁוֹטֵ֗ף וְאַתֵּ֜נָה אַבְנֵ֤י אֶלְגָּבִישׁ֙ תִּפֹּ֔לְנָה וְר֥וּחַ סְעָר֖וֹת תְּבַקֵּֽעַ׃ יב וְהִנֵּ֖ה נָפַ֣ל הַקִּ֑יר הֲלוֹא֙ יֵאָמֵ֣ר אֲלֵיכֶ֔ם אַיֵּ֥ה הַטִּ֖יחַ אֲשֶׁ֥ר טַחְתֶּֽם׃ יג לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וּבִקַּעְתִּ֥י רֽוּחַ־סְעָר֖וֹת בַּֽחֲמָתִ֑י וְגֶ֤שֶׁם שֹׁטֵף֙ בְּאַפִּ֣י יִֽהְיֶ֔ה וְאַבְנֵ֥י אֶלְגָּבִ֖ישׁ בְּחֵמָ֥ה לְכָלָֽה׃ יד וְהָ֨רַסְתִּ֜י אֶת־הַקִּ֨יר אֲשֶׁר־טַחְתֶּ֥ם תָּפֵ֛ל וְהִגַּעְתִּ֥יהוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ וְנִגְלָ֣ה יְסֹד֑וֹ וְנָֽפְלָה֙ וּכְלִיתֶ֣ם בְּתוֹכָ֔הּ וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ טו וְכִלֵּיתִ֤י אֶת־חֲמָתִי֙ בַּקִּ֔יר וּבַטָּחִ֥ים אֹת֖וֹ תָּפֵ֑ל וְאֹמַ֤ר לָכֶם֙ אֵ֣ין הַקִּ֔יר וְאֵ֖ין הַטָּחִ֥ים אֹתֽוֹ׃ טז נְבִיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הַֽנִבְּאִים֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְהַחֹזִ֥ים לָ֖הּ חֲז֣וֹן שָׁלֹ֑ם וְאֵ֣ין שָׁלֹ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהֹוִֽה׃ יז וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֙יךָ֙ אֶל־בְּנ֣וֹת עַמְּךָ֔ הַמִּֽתְנַבְּא֖וֹת מִֽלִּבְּהֶ֑ן וְהִנָּבֵ֖א עֲלֵיהֶֽן׃ יח וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הוֹי֩ לִֽמְתַפְּר֨וֹת כְּסָת֜וֹת עַ֣ל ׀ כָּל־אַצִּילֵ֣י יָדַ֗י וְעֹשׂ֧וֹת הַמִּסְפָּח֛וֹת עַל־רֹ֥אשׁ כָּל־קוֹמָ֖ה לְצוֹדֵ֣ד נְפָשׁ֑וֹת הַנְּפָשׁוֹת֙ תְּצוֹדֵ֣דְנָה לְעַמִּ֔י וּנְפָשׁ֖וֹת לָכֶ֥נָה תְחַיֶּֽינָה׃ יט וַתְּחַלֶּלְ֨נָה אֹתִ֜י אֶל־עַמִּ֗י בְּשַׁעֲלֵ֣י שְׂעֹרִים֮ וּבִפְת֣וֹתֵי לֶחֶם֒ לְהָמִ֤ית נְפָשׁוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְמוּתֶ֔נָה וּלְחַיּ֥וֹת נְפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר לֹא־תִֽחְיֶ֑ינָה בְּכַ֨זֶּבְכֶ֔ם לְעַמִּ֖י שֹׁמְעֵ֥י כָזָֽב׃ כ לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנְנִ֤י אֶל־כִּסְּתוֹתֵיכֶ֙נָה֙ אֲשֶׁ֣ר אַ֠תֵּנָה מְצֹדְד֨וֹת שָׁ֤ם אֶת־הַנְּפָשׁוֹת֙ לְפֹ֣רְח֔וֹת וְקָרַעְתִּ֣י אֹתָ֔ם מֵעַ֖ל זְרוֹעֹֽתֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּחְתִּי֙ אֶת־הַנְּפָשׁ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם מְצֹדְד֥וֹת אֶת־נְפָשִׁ֖ים לְפֹרְחֹֽת׃ כא וְקָרַעְתִּ֞י אֶת־מִסְפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִצַּלְתִּ֤י אֶת־עַמִּי֙ מִיֶּדְכֶ֔ן וְלֹֽא־יִהְי֥וּ ע֛וֹד בְּיֶדְכֶ֖ן לִמְצוּדָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ן כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ כב יַ֣עַן הַכְא֤וֹת לֵב־צַדִּיק֙ שֶׁ֔קֶר וַאֲנִ֖י לֹ֣א הִכְאַבְתִּ֑יו וּלְחַזֵּק֙ יְדֵ֣י רָשָׁ֔ע לְבִלְתִּי־שׁ֛וּב מִדַּרְכּ֥וֹ הָרָ֖ע לְהַחֲיֹתֽוֹ׃ כג לָכֵ֗ן שָׁ֚וְא לֹ֣א תֶחֱזֶ֔ינָה וְקֶ֖סֶם לֹא־תִקְסַ֣מְנָה ע֑וֹד וְהִצַּלְתִּ֤י אֶת־עַמִּי֙ מִיֶּדְכֶ֔ן וִֽידַעְתֶּ֖ן כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק ב:
אל נביאי ישראל. על נביאי השקר יאמר:
פסוק ב:
לנביאי מלבם. לאלו המתנבאים לבדות מלבם לאמור שמעו דבר ה׳ כאלו ה׳ שלחם:
פסוק ג:
הוי. יש להתאונן על הנביאים האלה הנבלים אשר הולכים אחר רצונם לומר מה שיש עם רצונם ומה שלא ראו בנבואה:
פסוק ד:
כשועלים בחרבות. כמו השועלים כשהם בחרבות כשאדם בא בפרצת החורבה אין מי עומד למולו לעכבו מליכנס שמה אבל כלם יברחו דרך פרצה אחרת וכמו השועלים ההם כן היו נביאיך אתה ישראל וכאשר יפרש במקרא שלאחריו:
פסוק ה:
לא עליתם בפרצות. אתם הנביאים הנבלים לא עמדת׳ בפרצו׳ לעכב על האויב לבל יבוא ר״ל לא עמדתם בתפלה לעכב הפורעניות:
פסוק ה:
ותגדרו. מלת לא משמשת בשתים לומר לא גדרתם גדר במקום הפרצה ר״ל לא החזרתם את ישראל למוטב לעשות תשובה:
פסוק ה:
לעמוד. למען יכלו עמוד במלחמה מול האויב בעת בוא מה׳ תשלום גמול העון:
פסוק ו:
חזו שוא. בשוא נבאו ובכזב קסמו כי גם הקסם לא אמרו באמת:
פסוק ו:
האומרים. בדבריהם אמרו נאום ה׳ ולא כן הוא כי ה׳ לא שלחם:
פסוק ו:
ויחלו. ר״ל ואיך א״כ מבטיחים תוחלתם אל העם שיתקיים הדבר שאומרים:
פסוק ז:
מחזה. נבואת שוא נבואתם כי לא היתה נבואה:
פסוק ז:
ומקסם כזב. ר״ל אף הקסם אמרתם בשקר:
פסוק ח:
הנני. הנה אני אלחם עמכם:
פסוק ט:
ידי. מכת ידי:
פסוק ט:
בסוד. לא יהיו בקבוצת עמי להכנס יחד עמהם להחשב עם ה׳ כמותם:
פסוק ט:
ובכתב וגו׳. להיות נכתב עמהם להחיות בעולם הנצחי כמ״ש כל הכתוב לחיים בירושלים (ישעיהו ד׳:ג׳):
פסוק ט:
לא יבאו. בתוך הבאים בזמן הגאולה:
פסוק ט:
כי אני אד׳. הנאמן לשלם גמול:
פסוק י:
יען וביען. הכפל לחזק ולומר בעבור זה העון לבד ראוים הם לגמול העונש הזה:
פסוק י:
הטעו את עמי. היו מטעים אותם לאמר שלום יהיה לכם ובעבור זה אחזו בדרכם ולא עשו תשובה:
פסוק י:
ואין שלום. ר״ל ובשקר הבטיחו השלום כי אין שלום מיועד להם:
פסוק י:
והוא בונה חיץ. כ״א מהנביאים ההם היה בונה חיץ שהוא כותל לבנים גרועה וקלושה והיא הנבואה שהיו אומרים:
פסוק י:
והנם. והנה הם טחים על הכותל טיח תפל שאינו מתוקן כהלכתו לייפות הכותל ולהחליקו ר״ל מייפים הנבואה במליצה נאותה ומזויפת להיות מקובל על הלב:
פסוק יא:
אמור וכו׳. ויפול ר״ל אמור על טחי התפל למה אתה טחים הבנין הלא תדעו שיפיל ולא יתקיים כלומר מה תועלת מיופי המליצה הלא אין ממש בנבואה:
פסוק יא:
היה גשם שוטף. הנה אם יהיה גשם שוטף וכן אם אתן אני אבני אלגביש שתפולנה עליה וגם רוח סערה שתבקע את הקיר ר״ל אם יבוא אויב חזק יהיה א״כ נראה לכל בטול הנבואה:
פסוק יב:
והנה נפל הקיר. כשיפול הקיר הלא יאמר מה תועלת היה בטיח ר״ל כשתבוטל הנבואה הלא יאמר מה תועלת ביופי המליצה מיטב הדבור:
פסוק יג:
ובקעתי. ר״ל כן אעשה ואבקע את הקיר בחמתי ע״י רוח סערה ובאפי יהיה עליה גשם שוטף ואבני אלגביש אוריד עליה בחמה לכלותה ר״ל אביא אויב חזק ותבוטל הנבואה:
פסוק יד:
והגעתיהו. את הקיר אגיע עד הארץ כי תפול למטה:
פסוק יד:
ונגלה יסודו. על כי תפול הכותל ממעל שעל היסוד יהיה א״כ נראה היסוד:
פסוק יד:
ונפלה. כאשר תפול הקיר אז גם אתם טחי התפל תכלו בתוכה רוצה לומר כשיבוא האויב ותבוטל הנבואה אז יכלו הנביאים ההם:
פסוק יד:
כי אני ה׳. הנאמן לשלם גמול:
פסוק טו:
וכליתי. אשלים את חמתי בקיר ר״ל אבטל את כל דברי הנבואה:
פסוק טו:
ובטחים. ר״ל בהנביאים המייפים נבואת השקר במליצ׳ נאותה ומזויפת:
פסוק טו:
ואומר לכם. אז אומר לכם אין הקיר ר״ל הנה לא נתקיימה הנבואה ואין תקומה אל הטחים אותו הם הנביאים ההם כי אז יכלו גם המה:
פסוק טז:
נביאי ישראל. יפרש אמריו לומר הבונים והטחים הם נביאי ישראל וכו׳:
פסוק טז:
חזון שלום. נבואה מהבטחת שלום:
פסוק טז:
ואין שלום. ר״ל ובשקר יבטיחו כי אין שלום מיועד להם:
פסוק יז:
המתנבאות מלבהן. אשר בודות מלבהן ואומרות בנבואה:
פסוק יח:
הוי למתפרות כסתות. יש להתאונן על המתפרות כסתות וכו׳ כן היה דרכם לתפור כסתות קטנות והיו תולות להנשאלין על אצילי ידיהם ובאותן כסתות היו קוסמות ולמי שחפצות אומרות קסם טוב ולמי שחפצות אומרות קסם רע:
פסוק יח:
על כל וגו׳. על הנשאלין:
פסוק יח:
ועושות המספחות. כעין מטפחות היו עושות לקסום קסמים להשימם על ראש כל קומה ר״ל על ראש כל אדם מהבאים לשאול קסמיה (ויקרא האדם קומה על כי הוא לבד הולך בקומה זקופה ולא כן שאר הבריות):
פסוק יח:
לצודד נפשות. ר״ל לרמות אותם להביא עליה׳ עון אשמה במה שמאמינים בקסמים:
פסוק יח:
הנפשות. וכי מהראוי לצודד נפשות של עמי להחטיאם בעון הקסם ולהחיות בזה נפש עצמיכן לקחת על זה שכר להתפרנס בה וכי הגון הדבר שבעבור השכר תחטיאו אנשים:
פסוק יט:
ותחללנה. אתן מחללים אותי בפני עמי להסיר מלבם בטחון ה׳ ולפנות אל הקסם ואת זה תעשו בשכר מלא אגרוף שעורים ובחתיכות לחם:
פסוק יט:
להמית נפשות. לקסום שוא לשפוט מיתה על נפשות אשר באמת לא תמותנה ולשפוט החיים על נפשות אשר באמת לא תחיינה ולא יהיה א״כ כדבריכן:
פסוק יט:
בכזבכם. ר״ל הדברים האלה תאמרו ותשפטו בעת תכזבו אל עמי השומעים כזב ומאמינים לה:
פסוק כ:
הנני. הנה אני אפנה אל הכסתות שלכן אשר אתן מצודדות עמהם את הנפשות להחטיא אנשים להוציא ולהפריח מהם נפשותם:
פסוק כ:
וקרעתי. כי אקרע אותם מעל הזרועות אשר שמתן עליהם אותם הכסתות ר״ל שתחרב ירושלים ותתבטל כל התחבולות והכזבים כאלו יקרעו מעל הזרועות והיו כלא היו:
פסוק כ:
ושלחתי. אז אשלח חפשי את הנפשות אשר אתם מצודדות ר״ל אז לא תוכלו עוד לרמות ולהחטיא:
פסוק כ:
את נפשים לפורחות. אמר לתוספת ביאור את הנפשות הנצדות בידכן להוציאן ולהפריחן מן הגוף להיות אבודות בעוונם אותם אשלח חפשי:
פסוק כא:
וקרעתי וגו׳. ר״ל גם התחבולה של המטפחות תתבטל כאלו אקרעם והיו כלא היו:
פסוק כא:
והצלתי וגו׳. לבל יהיו נלכדים בידכן להכשילם בעון הקסם ולתוספת ביאור אמר ולא יהיו עוד בידכן להיות נצודים:
פסוק כא:
כי אני ה׳. שהכל בידי:
פסוק כב:
יען. בעבור שהיו משברות לב צדיק לצערו באמרי שקר שאמרו לו מות תמות:
פסוק כב:
ואני. אבל אני לא הכאבתי לבו כי לא גזרתי עליו המיתה:
פסוק כב:
ולחזק. והיו עוסקות לחזק ידי רשע להבטיחו על השלום והיה זה סבה לבלתי ישוב מדרכו הרע להשיג החיים ע״י התשובה וא״כ עשו רעה גם לצדיק גם לרשע:
פסוק כג:
לא תחזינה. לא תנבאו עוד שוא:
פסוק כג:
וקסם וגו׳. מוסב על שוא לומר וקסם שוא לא תקסמנה:
פסוק כג:
והצלתי וגו׳. לבל יהיו נלכדים בידכן:
פסוק כג:
כי אני ה׳. שהכל בידי: