א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵ֛א אֶל־נְבִיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הַנִּבָּאִ֑ים וְאָֽמַרְתָּ֙ לִנְבִיאֵ֣י מִלִּבָּ֔ם שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָֽה׃ ג כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה ה֖וֹי עַל־הַנְּבִיאִ֣ים הַנְּבָלִ֑ים אֲשֶׁ֥ר הֹלְכִ֛ים אַחַ֥ר רוּחָ֖ם וּלְבִלְתִּ֥י רָאֽוּ׃ ד כְּשֻׁעָלִ֖ים בָּחֳרָב֑וֹת נְבִיאֶ֥יךָ יִשְׂרָאֵ֖ל הָיֽוּ׃ ה לֹ֤א עֲלִיתֶם֙ בַּפְּרָצ֔וֹת וַתִּגְדְּר֥וּ גָדֵ֖ר עַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲמֹ֥ד בַּמִּלְחָמָ֖ה בְּי֥וֹם יְהוָֽה׃ ו חָ֤זוּ שָׁוְא֙ וְקֶ֣סֶם כָּזָ֔ב הָאֹֽמְרִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַֽיהוָ֖ה לֹ֣א שְׁלָחָ֑ם וְיִֽחֲל֖וּ לְקַיֵּ֥ם דָּבָֽר׃ ז הֲל֤וֹא מַֽחֲזֵה־שָׁוְא֙ חֲזִיתֶ֔ם וּמִקְסַ֥ם כָּזָ֖ב אֲמַרְתֶּ֑ם וְאֹֽמְרִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַאֲנִ֖י לֹ֥א דִבַּֽרְתִּי׃ ח לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֚עַן דַּבֶּרְכֶ֣ם שָׁ֔וְא וַחֲזִיתֶ֖ם כָּזָ֑ב לָכֵן֙ הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ ט וְהָיְתָ֣ה יָדִ֗י אֶֽל־הַנְּבִיאִ֞ים הַחֹזִ֣ים שָׁוְא֮ וְהַקֹּסְמִ֣ים כָּזָב֒ בְּס֧וֹד עַמִּ֣י לֹֽא־יִהְי֗וּ וּבִכְתָ֤ב בֵּֽית־יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יִכָּתֵ֔בוּ וְאֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יָבֹ֑אוּ וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ י יַ֣עַן וּבְיַ֜עַן הִטְע֧וּ אֶת־עַמִּ֛י לֵאמֹ֥ר שָׁל֖וֹם וְאֵ֣ין שָׁל֑וֹם וְהוּא֙ בֹּ֣נֶה חַ֔יִץ וְהִנָּ֛ם טָחִ֥ים אֹת֖וֹ תָּפֵֽל׃ יא אֱמֹ֛ר אֶל־טָחֵ֥י תָפֵ֖ל וְיִפֹּ֑ל הָיָ֣ה ׀ גֶּ֣שֶׁם שׁוֹטֵ֗ף וְאַתֵּ֜נָה אַבְנֵ֤י אֶלְגָּבִישׁ֙ תִּפֹּ֔לְנָה וְר֥וּחַ סְעָר֖וֹת תְּבַקֵּֽעַ׃ יב וְהִנֵּ֖ה נָפַ֣ל הַקִּ֑יר הֲלוֹא֙ יֵאָמֵ֣ר אֲלֵיכֶ֔ם אַיֵּ֥ה הַטִּ֖יחַ אֲשֶׁ֥ר טַחְתֶּֽם׃ יג לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וּבִקַּעְתִּ֥י רֽוּחַ־סְעָר֖וֹת בַּֽחֲמָתִ֑י וְגֶ֤שֶׁם שֹׁטֵף֙ בְּאַפִּ֣י יִֽהְיֶ֔ה וְאַבְנֵ֥י אֶלְגָּבִ֖ישׁ בְּחֵמָ֥ה לְכָלָֽה׃ יד וְהָ֨רַסְתִּ֜י אֶת־הַקִּ֨יר אֲשֶׁר־טַחְתֶּ֥ם תָּפֵ֛ל וְהִגַּעְתִּ֥יהוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ וְנִגְלָ֣ה יְסֹד֑וֹ וְנָֽפְלָה֙ וּכְלִיתֶ֣ם בְּתוֹכָ֔הּ וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ טו וְכִלֵּיתִ֤י אֶת־חֲמָתִי֙ בַּקִּ֔יר וּבַטָּחִ֥ים אֹת֖וֹ תָּפֵ֑ל וְאֹמַ֤ר לָכֶם֙ אֵ֣ין הַקִּ֔יר וְאֵ֖ין הַטָּחִ֥ים אֹתֽוֹ׃ טז נְבִיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הַֽנִבְּאִים֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְהַחֹזִ֥ים לָ֖הּ חֲז֣וֹן שָׁלֹ֑ם וְאֵ֣ין שָׁלֹ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהֹוִֽה׃ יז וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֙יךָ֙ אֶל־בְּנ֣וֹת עַמְּךָ֔ הַמִּֽתְנַבְּא֖וֹת מִֽלִּבְּהֶ֑ן וְהִנָּבֵ֖א עֲלֵיהֶֽן׃ יח וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הוֹי֩ לִֽמְתַפְּר֨וֹת כְּסָת֜וֹת עַ֣ל ׀ כָּל־אַצִּילֵ֣י יָדַ֗י וְעֹשׂ֧וֹת הַמִּסְפָּח֛וֹת עַל־רֹ֥אשׁ כָּל־קוֹמָ֖ה לְצוֹדֵ֣ד נְפָשׁ֑וֹת הַנְּפָשׁוֹת֙ תְּצוֹדֵ֣דְנָה לְעַמִּ֔י וּנְפָשׁ֖וֹת לָכֶ֥נָה תְחַיֶּֽינָה׃ יט וַתְּחַלֶּלְ֨נָה אֹתִ֜י אֶל־עַמִּ֗י בְּשַׁעֲלֵ֣י שְׂעֹרִים֮ וּבִפְת֣וֹתֵי לֶחֶם֒ לְהָמִ֤ית נְפָשׁוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְמוּתֶ֔נָה וּלְחַיּ֥וֹת נְפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר לֹא־תִֽחְיֶ֑ינָה בְּכַ֨זֶּבְכֶ֔ם לְעַמִּ֖י שֹׁמְעֵ֥י כָזָֽב׃ כ לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנְנִ֤י אֶל־כִּסְּתוֹתֵיכֶ֙נָה֙ אֲשֶׁ֣ר אַ֠תֵּנָה מְצֹדְד֨וֹת שָׁ֤ם אֶת־הַנְּפָשׁוֹת֙ לְפֹ֣רְח֔וֹת וְקָרַעְתִּ֣י אֹתָ֔ם מֵעַ֖ל זְרוֹעֹֽתֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּחְתִּי֙ אֶת־הַנְּפָשׁ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם מְצֹדְד֥וֹת אֶת־נְפָשִׁ֖ים לְפֹרְחֹֽת׃ כא וְקָרַעְתִּ֞י אֶת־מִסְפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִצַּלְתִּ֤י אֶת־עַמִּי֙ מִיֶּדְכֶ֔ן וְלֹֽא־יִהְי֥וּ ע֛וֹד בְּיֶדְכֶ֖ן לִמְצוּדָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ן כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ כב יַ֣עַן הַכְא֤וֹת לֵב־צַדִּיק֙ שֶׁ֔קֶר וַאֲנִ֖י לֹ֣א הִכְאַבְתִּ֑יו וּלְחַזֵּק֙ יְדֵ֣י רָשָׁ֔ע לְבִלְתִּי־שׁ֛וּב מִדַּרְכּ֥וֹ הָרָ֖ע לְהַחֲיֹתֽוֹ׃ כג לָכֵ֗ן שָׁ֚וְא לֹ֣א תֶחֱזֶ֔ינָה וְקֶ֖סֶם לֹא־תִקְסַ֣מְנָה ע֑וֹד וְהִצַּלְתִּ֤י אֶת־עַמִּי֙ מִיֶּדְכֶ֔ן וִֽידַעְתֶּ֖ן כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר׃
פסוק ב:
בֶּן־אָדָם, הִנָּבֵא אֶל־נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים, וְאָמַרְתָּ לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם, לאותם שדברם אינו דבר ה', אלא בודים את נבואותיהם מלבם: שִׁמְעוּ דְּבַר־ה'.
פסוק ג:
כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הוֹי, צער ורוגז עַל־הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים, השפלים, אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם, רצונם, וּלְבִלְתִּי רָאוּ דבר בנבואה אלא בודים מלבם.
פסוק ד:
כְּשֻׁעָלִים הנחבאים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ, יִשְׂרָאֵל, הָיוּ.
פסוק ה:
לֹא עֲלִיתֶם, קמתם להתמודד בַּפְּרָצוֹת לסתמן, וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, כדי שיוכל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בפני אויביו בְּיוֹם ה'. כשועלים המנצלים את החרבות לחבל בכרם וביישוב, ואף מרחיבים את הפרצות הקיימות, כך אתם לא עמדתם בפרץ והתרעתם, כחובתו של הנביא. אדרבא, ניצלתם את חולשת העם והרחבתם את הפרוץ בו.
פסוק ו:
נביאים אלו חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב, ניחושים ולהטוטים, הָאֹמְרִים "נְאֻם־ה'", וְה' לֹא שְׁלָחָם, וְיִחֲלוּ, וגרמו לשומעיהם תוחלת, תקוות שווא לְקַיֵּם דָּבָר.
פסוק ז:
הֲלוֹא מַחֲזֵה־שָׁוְא חֲזִיתֶם, וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם, וְאֹמְרִים: "נְאֻם־ה'", וַאֲנִי לֹא דִבַּרְתִּי.
פסוק ח:
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב, לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
פסוק ט:
וְהָיְתָה יָדִי הקשה אֶל־הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב. בְּסוֹד, בחבורת עַמִּי לֹא־יִהְיוּ, וּבִכְתָב בֵּית־יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ. הם יאבדו מחיי העם וזכרונו הקולקטיבי, לא יימנו עם מנהיגיו, ודבריהם לא יונצחו בספריו. וְאֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ בתום הגלות, וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה' אֱלוֹהִים.
פסוק י:
יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת־עַמִּי, לֵאמֹר: "שָׁלוֹם" לכם, וְאֵין שָׁלוֹם. נביאי השקר בזמן יחזקאל ובזמנים אחרים נהגו להבטיח שהעולם ימשיך להתנהל כסדרו ואין סיבות לדאגה – העיר חזקה, עומד בה מקדש, מוקרבים בו קרבנות, ובעזרת ה' יהיה טוב. וְהוּא – העם, או המלך הקובע את המדיניות בֹּנֶה חַיִץ, קיר, וְהִנָּם – נביאי השווא טָחִים אֹתוֹ בתָּפֵל, בדבר שאין בו ממש. הנביאים מטייחים את מגרעות הקיר וסדקיו בטיח שאין לו קיום. והנמשל – תכנית המלך יוצרת אשליה שהיא תביא לניצחון וחוסן, ונביאי השקר המבטיחים עתיד מזהיר, מחפים על חולשתה של התכנית, העלולה להוביל לחורבן.
פסוק יא:
וה' פונה אל יחזקאל וממשיך באותו דימוי: אֱמֹר אֶל־טָחֵי תָפֵל: וְיִפֹּל הקיר שאתם טחים, והָיָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף, וְאַתֵּנָה, ואַתֶּן, אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, גושי ברד גדולים, תִּפֹּלְנָה, וְרוּחַ סְעָרוֹת תְּבַקֵּעַ, תפרוץ, או: תפלח את הקיר.
פסוק יב:
וְהִנֵּה נָפַל הַקִּיר, הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם: אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם?!
פסוק יג:
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: וּבִקַּעְתִּי רוּחַ־סְעָרוֹת בַּחֲמָתִי, וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי, בכעסי יִהְיֶה, וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּחֵמָה לְכָלָה, עד תום.
פסוק יד:
וְהָרַסְתִּי אֶת־הַקִּיר אֲשֶׁר־טַחְתֶּם תָּפֵל, וְהִגַּעְתִּיהוּ, אפיל אותו לחלוטין עד שיגיע אֶל־הָאָרֶץ, וְנִגְלָה יְסֹדוֹ, וְנָפְלָה ירושלים, וּכְלִיתֶם, ואתם תיהרגו בְּתוֹכָהּ, וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'.
פסוק טו:
וְכִלֵּיתִי אֶת־חֲמָתִי בַּקִּיר וּבַטָּחִים אֹתוֹ תָּפֵל, וְאֹמַר לָכֶם: אֵין הַקִּיר, וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ. הקיר לא היה אלא אשליה, וכל החיזוקים שלו בטלים מעיקרם.
פסוק טז:
אלו הם נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים אֶל־יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. כנגד החזונות הבנויים על תפיסות מתעתעות הועמד יחזקאל, שדבריו ברורים וחמורים, והוא פוסל את כל ניסיונות המרידות והמלחמות שנביאים אלה מעודדים, כיוון שאין להם כל סיכוי להצליח.
פסוק יז:
עד כאן כוונה הנבואה אל המנבאים נבואות גדולות פוליטיות, כנראה בראש חוצות. עכשיו מופנית הנבואה לקבוצה אחרת: וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, שִׂים מגמת פָּנֶיךָ אֶל־בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן, מלִבן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶן.
פסוק יח:
וְאָמַרְתָּ: כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הוֹי לִמְתַפְּרוֹת כְּסָתוֹת, תופרות הכריות עַל כָּל־אַצִּילֵי יָדַי, מרפקי ידיים, וְעֹשׂוֹת הַמִּסְפָּחוֹת, כובעים או מטפחות מיוחדות עַל־רֹאשׁ כָּל בעלי קוֹמָה, בני אדם לְצוֹדֵד, לצוד, לפתות נְפָשׁוֹת. נראה שהנביאות הללו היו ביתיות יותר ופומביות פחות מהנביאים הגברים. הן לא עסקו בחזונות אלא באמצעי ניחוש. פעילותן הייתה כרוכה בהלבשת אביזרים שונים על עצמן או על המבקשים את שירותיהן, כחלק מהצגה לצורך כישוף. ייתכן שמבין אותן נשים היו כאלו שהתחזו לצדקניות העוטות את ראשן בכיסויים מיוחדים. אַתן, נביאות השקר, הַנְּפָשׁוֹת תְּצוֹדֵדְנָה לְעַמִּי, וּנְפָשׁוֹת לָכֶנָה תְחַיֶּינָה?! האם תוליכו שולל את בני עמי שולל עד שהם יבגדו בדתם, כדי שתוכלו לפרנס נפשות אחרות, את עצמכן?!
פסוק יט:
וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי, את קדושתי אֶל, אצל עַמִּי, בכך שאנשים סרים מעלי ובוטחים בדבריכן, בּעבור שַׁעֲלֵי, חופני שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי, פרוסות לֶחֶם שאתן נוטלות בשכרכן. מעמדן של הנביאות האלה היה נמוך בהרבה מזה של הנביאים, וגם שכרן היה נמוך במידה רבה. הן מנבאות לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא־תְמוּתֶנָה, וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא־תִחְיֶינָה. למשל, אשה שמתלוננת על שכנתה, אתן עשויות לנבא ששכנה זו תמות בקרוב, אך היא נשארת בחיים. וכן להפך – אתן מעודדות ומנחמות אנשים, שיקיריהם יחיו, אך למעשה הם עתידים למות בקרוב. הרי שאתן מחללות את שמי בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי, שֹׁמְעֵי כָזָב. קל להוליך שולל את התמימים הנותנים בכן את אמונם. אתן מנצלות זאת ומכזבות להם.
פסוק כ:
לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי פונה אֶל־כִּסְתוֹתֵיכֶנָה, אֲשֶׁר אַתֵּנָה מְצֹדְדוֹת, צדות שָׁם אֶת־הַנְּפָשׁוֹת הנדמות לְפֹרְחוֹת, כאילו היו ציפורים, וְקָרַעְתִּי אֹתָם – את כסתותיכן מֵעַל זְרוֹעֹתֵיכֶם, וְשִׁלַּחְתִּי אֶת־הַנְּפָשׁוֹת, בני עמי אֲשֶׁר אַתֶּם מְצֹדְדוֹת אֶת־נְפָשִׁים, נפשותם, להיות פֹרְחֹת. אשחרר מידכן את הנפשות השבויות בקסמיכן.
פסוק כא:
וְקָרַעְתִּי אֶת־מִסְפְּחֹתֵיכֶם, וְהִצַּלְתִּי אֶת־עַמִּי מִיֶּדְכֶן, וְלֹא־יִהְיוּ עוֹד בְּיֶדְכֶן לִמְצֻדָה, למלכודת. וִידַעְתֶּן כִּי־אֲנִי ה'.
פסוק כב:
זאת אעשה יַעַן הַכְאוֹת, בגלל שבירת לֵב־צַדִּיק בשֶׁקֶר, וַאֲנִי לֹא הִכְאַבְתִּיו. משיקולי כדאיות אתן עשויות לנבא רעות לצדיק ולצערו, אף שאין כל רע צפוי לו מידי, וּמפני שאתן גורמות לְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁע, לְבִלְתִּי־שׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָע לְהַחֲיֹתוֹ. בגלל הבטחותיכן לא ילמד הרשע להיטיב את דרכיו, ובכך לחיות.
פסוק כג:
לָכֵן שָׁוְא לֹא תֶחֱזֶינָה, וְקֶסֶם לֹא־תִקְסַמְנָה עוֹד, וְהִצַּלְתִּי אֶת־עַמִּי מִיֶּדְכֶן, וִידַעְתֶּן כִּי־אֲנִי ה'.