פסוק א:וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ, וַתָּבֵא אֹתִי אֶל־שַׁעַר בֵּית־ה' הַקַּדְמוֹנִי, כלומר הַפּוֹנֶה קָדִימָה, מזרחה. המקום שמעליו עמד הכבוד עכשיו. וְהִנֵּה בְּפֶתַח הַשַּׁעַר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ. וָאֶרְאֶה בְתוֹכָם אֶת־יַאֲזַנְיָה בֶן־עַזֻּר וְאֶת־פְּלַטְיָהוּ בֶן־בְּנָיָהוּ שָׂרֵי הָעָם. בפתח השער המזרחי של המקדש עמדה קבוצת אנשים בעלי השפעה, ובראשם שניים שכנראה היו ידועים אז כמנהיגי ישראל.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר האומר אֵלָי: בֶּן־אָדָם, אֵלֶּה הם הָאֲנָשִׁים הַחֹשְׁבִים אָוֶן, פשע וְהַיֹּעֲצִים עֲצַת־רָע בָּעִיר הַזֹּאת. חשובי העיר מייצגים את יסודות הרע של העיר.
פסוק ג:הָאֹמְרִים: "ייתכן שהנבואות על עתיד העיר יתקיימו. איננו מזלזלים בהן ובאזהרותיהן, אך הן לֹא מדברות בְקָרוֹב, בימינו. על כן, יש לבְנוֹת בָּתִּים בעיר. הִיא הַסִּיר, וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר. העיר מבוצרת ומגנה עלינו מאש האויב כסיר המגן על הבשר שבתוכה. כלומר, עירנו היא ביתנו, ובה נחיה את חיינו לבטח עד שיגיע זמן מותנו".
פסוק ד:לָכֵן הִנָּבֵא עֲלֵיהֶם, הִנָּבֵא, בֶּן־אָדָם.
פסוק ה:וַתִּפֹּל עָלַי רוּחַ ה', וַיֹּאמֶר אֵלַי, אֱמֹר: כֹּה־אָמַר ה': כֵּן, כך וכך אֲמַרְתֶּם, בֵּית יִשְׂרָאֵל, ולא רק את דבריכם אני יודע, גם מַעֲלוֹת, המחשבה העולה על רוּחֲכֶם, רצונכם אֲנִי יְדַעְתִּיהָ.
פסוק ו:אתם, מנהיגי העיר, הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת וּמִלֵּאתֶם חוּצֹתֶיהָ חָלָל. היו ביניכם אנשים שלא בחלו באמצעים פסולים להשגת מטרותיהם, ודאגו להיפטר מכל העומד בדרכם.
פסוק ז:לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ, שהרגתם, הֵמָּה הַבָּשָׂר, הם אלו שנשארים בעיר כבשר, וְהִיא – העיר הַסִּיר, וְאילו אֶתְכֶם הוֹצִיא, אוציא, או: יש להוציא מִתּוֹכָהּ.
פסוק ח:חֶרֶב יְרֵאתֶם, וְחֶרֶב אָבִיא עֲלֵיכֶם, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
פסוק ט:וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתּוֹכָהּ, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם בְּיַד־זָרִים, וְעָשִׂיתִי בָכֶם שְׁפָטִים.
פסוק י:בַּחֶרֶב תִּפֹּלוּ כולכם. עַל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם, כשתצאו מן העיר. וִידַעְתֶּם אז, כשתעמדו מול משפטכם, כִּי־אֲנִי ה'.
פסוק יא:הִיא לֹא־תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר, העיר לא תגן עליכם, ובכל זאת אַתֶּם תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר, 'תתבשלו' בה. אֶל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם.
פסוק יב:וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה', אֲשֶׁר בְּחֻקַּי לֹא הֲלַכְתֶּם, וּמִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם, וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם הרעים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם.
פסוק יג:וַיְהִי כְּהִנָּבְאִי, בשעה שעמדתי וניבאתי, וּפְלַטְיָהוּ בֶן־בְּנָיָה מֵת. וָאֶפֹּל עַל־פָּנַי וָאֶזְעַק קוֹל גָּדוֹל, וָאֹמַר: אֲהָהּ, ה' אֱלוֹהִים, כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. אמנם יחזקאל עומד וצופה במרכבה ומנבא, אך גם הוא אינו מצפה שנבואתו תתקיים בטווח המידי. מותו הפתאומי של אדם מרכזי ומוּכר פגע בו.
פסוק יד:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר בתשובה על הזעקה על שארית ישראל שבירושלים:
פסוק טו:בֶּן־אָדָם, אַחֶיךָ שבגולה, אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ, הקרובים אליך קרבת דם, אלו הם בני הגולה שגלו עם יחזקאל, וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, גולים אחרים שאינם בירושלים, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם, עליהם ישְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם: רַחֲקוּ מֵעַל ה'. לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה. אנשי ירושלים החשיבו את עצמם מאוד וסברו שמאחר שהם היחידים שנשארו בארץ וישבו סמוך לבית המקדש, הם גם קרובים לה' יותר מאחרים. לפי הבנתם, הארץ נשארה להם בלבד, ואילו לשאר בני העם שבפריפריה אין כל תקווה, וביטלו את ערכם של הגולים לבבל.
פסוק טז:לָכֵן אֱמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: כִּי הִרְחַקְתִּים – את אחיך ואת בית ישראל כולו בַּגּוֹיִם, וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, לא דחיתי אותם מעלי, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם. למרות שאנשי ירושלים חושבים שקרבתם למקדש מקנה להם קרבה אלי, את שכינתי לא אשרה עליהם אלא דווקא על קהילות הפזורה שנשארו דבקים בי ועוסקים יחד בעניינים שבקדושה, בבתי כנסיות וכדומה.
פסוק יז:לָכֵן אֱמֹר: כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם, המרוחקים, מִן־הָעַמִּים, וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, הגולים, אֶת־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.
פסוק יח:וּבָאוּ־שָׁמָּה מן הפזורה, וְהֵסִירוּ אֶת־כָּל־שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת־כָּל־תּוֹעֲבוֹתֶיהָ של הארץ מִמֶּנָּה.
פסוק יט:וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבָּם. וַהֲסִרֹתִי את לֵב הָאֶבֶן, חסר הרגש מִבְּשָׂרָם של הגולים, וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר, לב חדש בעל יכולת להרגיש.
פסוק כ:לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם. וְהָיוּ־לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.
פסוק כא:וְאילו אלה שבירושלים, ואולי גם בשאר מקומות, שאֶל־לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ, את גמול דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. הנביא מתבשר אפוא כי הארץ תשוקם, אך ישועתה תבוא לה מגולי בבל דווקא ולא מיושביה הנוכחיים.
פסוק כב:לאחר הדיבור בדבר ענישתם של אנשי ירושלים וההבטחה לבני הגולה, נוסע הכבוד מירושלים: וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת־כַּנְפֵיהֶם, וְהָאוֹפַנִּים התנשאו לְעֻמָּתָם, לנוכח הכרובים, וּכְבוֹד אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה.
פסוק כג:וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר, וַיַּעֲמֹד עַל־הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר, כנראה הר הזיתים שממזרח לירושלים.
פסוק כד:וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי בתום המראות המזעזעים שראיתי בירושלים, וַתְּבִיאֵנִי כַשְׂדִּימָה, אל בבל, אֶל־הַגּוֹלָה, בַּמַּרְאֶה, בְּרוּחַ אֱלֹהִים, וַיַּעַל, הסתלק מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי.
פסוק כה:וָאֲדַבֵּר אֶל־הַגּוֹלָה אֵת כָּל־דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר הֶרְאָנִי, את כל המסופר בעניין – את מה שראיתי ושמעתי בירושלים, את משפט העיר ואת עתיד העם בארצו ומחוצה לה.
