א וַתִּשָּׂ֨א אֹתִ֜י ר֗וּחַ וַתָּבֵ֣א אֹ֠תִי אֶל־שַׁ֨עַר בֵּית־יְהוָ֤ה הַקַּדְמוֹנִי֙ הַפּוֹנֶ֣ה קָדִ֔ימָה וְהִנֵּה֙ בְּפֶ֣תַח הַשַּׁ֔עַר עֶשְׂרִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה אִ֑ישׁ וָאֶרְאֶ֨ה בְתוֹכָ֜ם אֶת־יַאֲזַנְיָ֧ה בֶן־עַזֻּ֛ר וְאֶת־פְּלַטְיָ֥הוּ בֶן־בְּנָיָ֖הוּ שָׂרֵ֖י הָעָֽם׃ ב וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֶּן־אָדָ֕ם אֵ֣לֶּה הָאֲנָשִׁ֞ים הַחֹשְׁבִ֥ים אָ֛וֶן וְהַיֹּעֲצִ֥ים עֲצַת־רָ֖ע בָּעִ֥יר הַזֹּֽאת׃ ג הָאֹ֣מְרִ֔ים לֹ֥א בְקָר֖וֹב בְּנ֣וֹת בָּתִּ֑ים הִ֣יא הַסִּ֔יר וַאֲנַ֖חְנוּ הַבָּשָֽׂר׃ ד לָכֵ֖ן הִנָּבֵ֣א עֲלֵיהֶ֑ם הִנָּבֵ֖א בֶּן־אָדָֽם׃ ה וַתִּפֹּ֣ל עָלַי֮ ר֣וּחַ יְהוָה֒ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י אֱמֹר֙ כֹּה־אָמַ֣ר יְהוָ֔ה כֵּ֥ן אֲמַרְתֶּ֖ם בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַעֲל֥וֹת רֽוּחֲכֶ֖ם אֲנִ֥י יְדַעְתִּֽיהָ׃ ו הִרְבֵּיתֶ֥ם חַלְלֵיכֶ֖ם בָּעִ֣יר הַזֹּ֑את וּמִלֵּאתֶ֥ם חוּצֹתֶ֖יהָ חָלָֽל׃ ז לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ חַלְלֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שַׂמְתֶּ֣ם בְּתוֹכָ֔הּ הֵ֥מָּה הַבָּשָׂ֖ר וְהִ֣יא הַסִּ֑יר וְאֶתְכֶ֖ם הוֹצִ֥יא מִתּוֹכָֽהּ׃ ח חֶ֖רֶב יְרֵאתֶ֑ם וְחֶ֙רֶב֙ אָבִ֣יא עֲלֵיכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ ט וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִתּוֹכָ֔הּ וְנָתַתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בְּיַד־זָרִ֑ים וְעָשִׂ֛יתִי בָכֶ֖ם שְׁפָטִֽים׃ י בַּחֶ֣רֶב תִּפֹּ֔לוּ עַל־גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵ֖ל אֶשְׁפּ֣וֹט אֶתְכֶ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יא הִ֗יא לֹֽא־תִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ לְסִ֔יר וְאַתֶּ֛ם תִּהְי֥וּ בְתוֹכָ֖הּ לְבָשָׂ֑ר אֶל־גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵ֖ל אֶשְׁפֹּ֥ט אֶתְכֶֽם׃ יב וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֤ר בְּחֻקַּי֙ לֹ֣א הֲלַכְתֶּ֔ם וּמִשְׁפָּטַ֖י לֹ֣א עֲשִׂיתֶ֑ם וּֽכְמִשְׁפְּטֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבוֹתֵיכֶ֖ם עֲשִׂיתֶֽם׃ יג וַֽיְהִי֙ כְּהִנָּ֣בְאִ֔י וּפְלַטְיָ֥הוּ בֶן־בְּנָיָ֖ה מֵ֑ת וָאֶפֹּ֨ל עַל־פָּנַ֜י וָאֶזְעַ֣ק קוֹל־גָּד֗וֹל וָאֹמַר֙ אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה כָּלָה֙ אַתָּ֣ה עֹשֶׂ֔ה אֵ֖ת שְׁאֵרִ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ יד וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ טו בֶּן־אָדָ֗ם אַחֶ֤יךָ אַחֶ֙יךָ֙ אַנְשֵׁ֣י גְאֻלָּתֶ֔ךָ וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה אֲשֶׁר֩ אָמְר֨וּ לָהֶ֜ם יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם רַֽחֲקוּ֙ מֵעַ֣ל יְהוָ֔ה לָ֥נוּ הִ֛יא נִתְּנָ֥ה הָאָ֖רֶץ לְמוֹרָשָֽׁה׃ טז לָכֵ֣ן אֱמֹ֗ר כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ כִּ֤י הִרְחַקְתִּים֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְכִ֥י הֲפִֽיצוֹתִ֖ים בָּאֲרָצ֑וֹת וָאֱהִ֤י לָהֶם֙ לְמִקְדָּ֣שׁ מְעַ֔ט בָּאֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁם׃ יז לָכֵ֣ן אֱמֹ֗ר כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ וְקִבַּצְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְאָסַפְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצוֹתֶ֖ם בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם אֶת־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ יח וּבָ֖אוּ־שָׁ֑מָּה וְהֵסִ֜ירוּ אֶת־כָּל־שִׁקּוּצֶ֛יהָ וְאֶת־כָּל־תּוֹעֲבוֹתֶ֖יהָ מִמֶּֽנָּה׃ יט וְנָתַתִּ֤י לָהֶם֙ לֵ֣ב אֶחָ֔ד וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשָׂרָ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָהֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ כ לְמַ֙עַן֙ בְּחֻקֹּתַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֣וּ אֹתָ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ כא וְאֶל־לֵ֧ב שִׁקּוּצֵיהֶ֛ם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶ֖ם לִבָּ֣ם הֹלֵ֑ךְ דַּרְכָּם֙ בְּרֹאשָׁ֣ם נָתַ֔תִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ כב וַיִּשְׂא֤וּ הַכְּרוּבִים֙ אֶת־כַּנְפֵיהֶ֔ם וְהָאֽוֹפַנִּ֖ים לְעֻמָּתָ֑ם וּכְב֧וֹד אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל עֲלֵיהֶ֖ם מִלְמָֽעְלָה׃ כג וַיַּ֙עַל֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל תּ֣וֹךְ הָעִ֑יר וַֽיַּעֲמֹד֙ עַל־הָהָ֔ר אֲשֶׁ֖ר מִקֶּ֥דֶם לָעִֽיר׃ כד וְר֣וּחַ נְשָׂאַ֗תְנִי וַתְּבִיאֵ֤נִי כַשְׂדִּ֙ימָה֙ אֶל־הַגּוֹלָ֔ה בַּמַּרְאֶ֖ה בְּר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים וַיַּ֙עַל֙ מֵֽעָלַ֔י הַמַּרְאֶ֖ה אֲשֶׁ֥ר רָאִֽיתִי׃ כה וָאֲדַבֵּ֖ר אֶל־הַגּוֹלָ֑ה אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֥ר הֶרְאָֽנִי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ותשא אותי רוח וגומר עד סוף הנבואה ופרשת בתוך בית המרי. ספר הנביא שכבר נשא אותו הרוח האלקי בנבואתו והביאו אל שער בית השם הקדמוני הפונה קדימה ששם ראה המשתחוים לשמש, וכבר נזכר למעלה שהיה שם אבל נשנה כאן להגיד שראה שמה האנשים האלה שיזכור שהיו שרי העם בירושלם, (ב) ושאז אמר לו השם אלה האנשים החושבים און והיועצים רע בעיר הזאת (ג) והם האומרים לא בקרוב בנות בתים היא הסיר ואנחנו הבשר רוצה לומר לא בקרוב יהיה מה שהנביא מייעד על העיר הזאת ולכן בנות בתים רוצה לומר נבנה בתים כי בהם נשב ימים רבים, ועוד היו אומרים היא הסיר ואנחנו הבשר רוצה לומר ירושלם היא הסיר ואנחנו הבשר, וכשם שאין הבשר יוצא מן הסיר עד גמר בישולו כך אנחנו לא נצא מן העיר הזאת עד שנתבשל שהוא כשנמות, (ד) ולכן צוה השם לנביא שיתנבא אליהם (ה) ויאמר כן אמרתם בית ישראל רוצה לומר אל תכחשו מהמאמר הזה כי באמת כן אמרתם אותו, ועם היותם מלכות יהודה קראם בית ישראל כי הם היו שארית ישראל, ואומרו ומעלות רוחכם אני ידעתיה פירושו והדברים העולים על רוחכם שהם אותם אשר זכר לא בקרוב היא הסיר ואנחנו הבשר כלומר אף על פי שאתם אמרתם עזב השם את הארץ אין השם רואה אין הדבר כן כי כל הדבר העולה על רוחכם אני ידעתיה כי בוחן לבות וכליות אני, ואמנם מה שאמרתם הוא שהיא הסיר ואנחנו הבשר כן אמרתם רוצה לומר אמת אמרתם לפי (ו) שהרביתם חלליכם בעיר הזאת ומלאתם חוצותיה חלל, (ז) ומזה הצד אמת אמרתם כי ירושלם היא הסיר ואתם הבשר המבושלת בה שהם החללים, אבל לא יתקיים המאמר ההוא בכם שלא תצאו מירושלם עד מות כי הנה אני הוציא אתכם מתוכה והוציא הוא כמו אוציא, (ח) חרב יראתם ממלך בבל וחרב אביא עליכם ממנו, (ט) ואז אוציא אתכם מתוך הסיר ירושלם ואתנכם ביד אכזרים שהם הכשדים ועשיתי בכם שפטים רוצה לומר שכל העונשים יהיו במשפט, (י) והם שבחרב תפולו על גבול ישראל רוצה לומר אתם חטאתם בארץ הקדושה שהוא גבול ישראל לכן תפלו בחרב בה, ולפי שזה המשפט יהיה מדה כנגד מדה לכן אמר אשפוט אתכם וידעתם כי אני השם (יא) ושירושלם לא תהיה לכם לסיר כמו שחשבתם שלא תצאו ממנה כי בהכרח תצאו משם, אבל אתם תהיו בתוכה הבשר לפי שעל גבול ישראל אשפוט אתכם בהריגה, ואפשר שאמר אל גבול ישראל אשפוט אתכם על הנהרגים עם צדקיה ברבלתה בארץ חמת כמו שאמר וגם את כל שרי יהודה שחט ברבלתה (ירמיה נב, י), וחמת גבול ארץ ישראל הוא כמו שאמר מלבוא חמת עד נחל מצרים (מלכים א' ח, סה), (יב) ואמר וידעתם כי אני ה' להגיד שבהגיע משפטם ידעו כי אני השם שבחקותי לא הלכתם וכמשפטי הגוים עשיתם ולכן באה עליכם כל הצרה הזאת.
פסוק יג:
וזכר הנביא שנראה לו בנבואתו בהנבאו זה שפלטיהו בן בני' מת ושהיה הוא נופל על פניו וצועק אל השם הכלה אתה עושה את כל שארית ישראל, ולא היתה צעקת הנביא להיות פלטיהו צדיק כי רשע גמור היה אלא לפי שראה מיתתו פתאומית והוא היה מראשי העם חשב שמא כן ימותו כולם, (יד) ועל זה באהו הנבואה (טו) אחיך אחיך אנשי גאולתך וכתב ה"ר דוד קמחי שאמר שלש פעמים אחיך אחיך אנשי גאולתך כנגד גלות בני גד ובני ראובן וגלות יהויכין וחזר וכללם, ואמר וכל בית ישראל כולה ומדברי רש"י הוא, ולי נראה שאמר אחיך הראשון על הכהנים ואחיך השני על כל שבט לוי ואנשי גאולתך על יושבי ירושלם ושאמר כל בית ישראל על בני יהודה אשר בכל ערי יהודה, והיה ענין הדבור הזה לנביא למה אתה צועק על מיתת פלטיהו ושאר הרשעים שבירושלם הלא ידעת שאחיך הכהנים ואחיך הלוים ואנשי גאולתך היושבים בירושלם וכל בית ישראל אשר בערי יהודה כולם הם אמרו להם רוצה לומר שאמרו על עצמם יושבי ירושלם רחקו מעל ה' ואמר זה כנגד הגולים שגלו עם יכניה שהיו מיושבי ירושלם, והיו הנשארים בירושלם אומרים עליהם שאותם הגולים רחקו מעל השם ושלא היה משגיח בם אמנם לנו נתנה הארץ למורשה כלומר שירושלם וכל ארץ יהודה נשארה להם למורשה עד עולם והגולים בגלות יכניה וגם בגלות יהויקים לא יהיה להם עוד שארית ותקוה, ואיך א"כ תצעק על מות האנשים הרשעים ההמה, (טז) לכן אמור עליהם כי הרחקתים בגוים כלומר אף על פי שהרחקתים בגויים והפיצותים בארצות לא רחקו ממני אבל אהיה להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם כי אף על פי שרחקו מעל מקדשי שהוא המקדש הגדול הזה שם בתוך הגוים אהיה למקדש מעט רומז לבתי כנסיות שיהיו להם בגלות להתפלל אלי ואהיה עמהם ואשמע בקולם ואצילם מיד אויביהם שלא יעשו בהם כלייה.
פסוק יז:
ועוד אני עתיד לקבצם ולגאלם והוא אומרו וקבצתי אתכם מן העמים וגומר ובסוף ונתתי לכם את אדמת ישראל ואם כן לא תהיה ארצי לרשעי ירושלם למורשה כי הם הגולים בשובם מגלותם יירשוה, (יח) אבל לא יהיו עובדי ע"ז כמוהם כי בבואם לירושלם יסירו ממנה כל תועבותיה, (יט) ולא תחשוב שישובו לחטוא כי אני אתן להם בימים ההם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבם רוצה לומר אם היה סבת העבודה זרה אמונות רעות מינות ואפיקורוסות בנפש אתן להם לב אחד ורוח חדשה, ואם יהיה סבתו היותם לוהטים אחר הדברים הגשמיים אסיר לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר, (כ) באופן כי את חקותי ילכו ואת משפטי ישמרו ובזה הם יהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים, והנה איך יהיה זה שבזמן הגאולה העתידה שעליה נאמרה פרשה זו יתן השם לבני אדם לב אחד ורוח חדשה ויסלק מהם היצר הרע בהיותם חמריים כאשר הם היום הזה, הנה הוא אצלי עם פליאת תחיית המתים אשר תהיה בימים ההם כי בראותם המסות הגדולות האותות והמופתים אשר יעשה השם בזמן קבוץ הגליות והתחייה הנפלאות שיחיו בה המתים אין ספק שכל לבבות בני אדם יכנעו ויכירו וידעו כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו.
פסוק כא:
ואחרי שייעדם בזה על העתיד חזר לדבר מהרשעים שנשארו בירושלם וכנגדם אמר ואל לב שקוציהם ותועבותיהם לבם הולך רוצה לומר אף על פי שאמרו שהגולים רחקו מעל ה' ולהם נתנה הארץ למורשה לא תחשוב מפני זה שהם צדיקים כי באמת אל לב שקוציהם ותועבותיהם כלומר אל תוכיות התועבות והשקוצים ההם לבם הולך שלבם הולך אחרי זה ולא אחרי ה', ולכן דרכם בראשם נתתי ופירשו המפרשים נתתי כמו אתן עבר במקום עתיד, ואפשר לפרשו מלשון עבר שכבר ניתנה הגזירה להיות דרכם בראשם.
פסוק כב:
וזכר הנביא שבהשלמת הדברים האלה ראה בנבואתו שהיו הכרובים נושאים את כנפיהם רוצה לומר שמלאכי עליון עזבו שמירת ישראל והאופנים לעומתם שגם כן הגרמים השמימיים סלקו השפעתם והטבתם מעל ישראל וכבוד אלהי ישראל ושכינתו נסתלק גם כן מביניהם והיה עליהם מלמעלה רוצה לומר על האופני' ועל הכרובים כי שב אל מקומו השמים ונעלה מעל הארץ, (כג) ולכן עלה כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמד על הארץ אשר מקדם לעיר שהוא הר הזתים, כי הנה כבר נסעה מבית ה' אל תוך העיר ואם לא נזכר ומתוך העיר נסעה שכינה אל הר הזתים, והנביא בראותו סוף הדבר ותכלית המראה שהיה לחרבן יהודה ושריפת ירושלם ובית ה' (כד) נשאהו רוח נבואתו ויביאהו כשדימה אל הגולה, אבל לא היתה ביאתו שמה בהקיץ ובפעל כי הוא שמה היה עומד תמיד אלא כמו שבמראה הנבואה נדמה לו שבא אל ירושלם ככה עתה בסופה נדמה לו שבא ירושלם לבבל והוא אומרו ורוח נשאתי ותבואני כשדימה אל הגולה במראה ברוח אלקים רוצה לומר שהכל היה במראה הנבואה ושאז נסתלקה ממנו הנבואה ההיא והוא אומרו ויעל מעלי המראה אשר ראיתי.
פסוק כב:
ואומרו ואדבר אל הגולה את כל דברי ה' אשר הראני כתב ה"ר דוד קמחי שרמז אל כל מה שנזכר למעלה מתחלת הספר ועד כאן מדבר המגלה ובואו אל הגולה תל אביב ושבתו שם משמים שבעת ימים וצאתו אל הבקעה וקחת הלבנה וחקויה ושכיבתו על צדו הימני והשמאלי ודבר העבותים ודבר חטין ושעורים וחרב חדה ודברי התוכחה ובואו לירושלם ושובו לבבל, הכל אמר להם ועל הכל אמר את כל דברי ה' אשר הראני, ולי נראה שלא אמר זה אלא על המראה אשר ראה בשנה השישית כי מה שראה קודם לכן ימים רבים כבר אמרו להם: