הברית על שילוח עבדים
א. מתי נצטוו על שילוח עבדים?
בפרקנו מסופר שבזמן המצור על ירושלים שכנע צדקיהו מלך יהודה את העם לשחרר את עבדיהם שכבר עבדו שש שנים. העם הסכים ואף כרת ברית על כך, אבל אחר כך חזרו האדונים ושעבדו את עבדיהם, ואף כרתו ברית חדשה למרוד בד'. אז נאמרה לירמיהו הנבואה הבאה:
כה אמר ד' אלקי ישראל: אנֹכי כָּרַתִּי ברית את אבותיכם ביום הוצִאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תְּשַלְּחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים, ושלחתו חפשי מעמך.
(לד, יג-יד)
בפסוקים אלו מפורש שביום יציאת מצרים ציוה ד' את בני ישראל וכרת עמהם ברית על שילוח עבדים עבריים!
1. הסבר ה"מצודת דוד"
אמנם ה"מצודת דוד" שם פירש: "ביום הוציאי - בעת הוציאי וגו', ועל מעמד הר סיני יאמר, שאז כרת ברית על כל המצוות בכללן". לפי זה לא נאמרה מצות שילוח עבדים ביום יציאת מצרים, ולא נכרתה עליה ברית מיוחדת.
2. הסבר המדרשים
אבל במדרש מוכח שהיתה ברית בפני עצמה על שילוח עבדים, ושהיא נכרתה ביום יציאת מצרים!
כך נאמר במדרש "שלושה וארבעה" (ב"תורה שלמה" שמות לא, טז אות צג):
עשרה דברים נאמר בהם ברית: הקשת, המילה, השבת, עבודה זרה, תלמוד תורה, שחרור עבדים, כהונה, לויה, מלכות בית דוד, וארץ ישראל. ...
שחרור עבדים, שנאמר: 'אנכי כרתי ברית את אבותיכם' (ירמיהו לד, יג), ונאמר: 'מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים' (שם, יד).
מפורש אם כן במדרש שהיתה ברית מיוחדת על שילוח עבדים, ומהפסוק בירמיהו משמע שברית זו נכרתה ביום יציאת מצרים!
ב. מדוע נצטוינו במצות שילוח עבדים כבר ביום יציאת מצרים?
למדנו בפרקים הקודמים שעל מצות שילוח העבדים נצטוו בני ישראל כבר ביום יציאתם ממצרים. יש לשאול: מדוע בני ישראל נצטוו על מצות שילוח עבדים כבר ביום יציאתם ממצרים?
1. הסבר הרב כשר
הרב כשר בספר "תורה שלמה" (וארא מלואים סימן ג') כתב:
אין בני אדם זכאים להיות חפשים, בני חורין אמיתיים, אם הם בעצמם משעבדים את אחיהם. ולכן תנאי קודם למעשה יציאת מצרים נצטוו ישראל שהם בעצמם ישחררו את עבדיהם. ובזכות זאת יצאו לחופשי, ויהיו מוכשרים לקבל עליהם עול מלכות שמים.
דהיינו ד' מתנהג עמנו במידה כנגד מידה: רק כאשר בני ישראל משחררים את עבדיהם, הם ראויים להשתחרר מעבדותם, אבל אם ח"ו בני ישראל אינם משחררים את עבדיהם - אין הם ראויים להיות בני חורין.
2. הסבר רבי חיים שמואלביץ
הסבר אחר על השאלה מדוע נצטוו בני ישראל במצוות שילוח עבדים מיד ביציאתם ממצרים, כתב רבי חיים שמואלביץ ("מח ולב" עמ' סא):
מצוות שחרור עבדים נהגה רק לאחר כיבוש וחלוקה, ואולם הציווי הראשון, לפני שנמסרה המצוה בסיני, היה ביום היציאה ממצרים: 'אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצִאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים, ושלחתו חפשי מעמך' (ירמיהו לד, יג-יד). מדוע דווקא אז? הן עד לזמן שהמצוה נוהגת יעברו שנים רבות!
ישנם רגעים אותם זוכר האדם היטב. אלה רגעים בהם הוא חש במלוא העוצמה את משמעות הרגע. זה הזמן לקבל 'קבלה'. רגע שמרגישים היטב את משמעותו ומקבלים בו קבלה כלשהי - לא במהרה הוא נשכח, והקבלה של אותו רגע נמשכת ונשארת. יום היציאה ממצרים היה הרגע בו הרגיש עם ישראל את משמעות היציאה מעבדות לחירות. לא היה זמן מתאים יותר לקבלת הציווי על שחרור עבדים מאותו הרגע!
ב"שיחות מוסר" (שיחה לא) הוסיף הרב שמואלביץ:
כריתת ברית מיוחדת היתה ביציאת מצרים על מצות שילוח עבד עברי. ויש להתבונן: מה טעם נצטוו במצוה זו באותה שעה? והרי אין מצות עבד עברי נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, והיובל לא נהג עד שנכנסו לארץ וחלקוה. ואם כן מה טעם להקדים מצוה זו עוד לפני מתן תורה?
אלא כך הוא ביאורם של דברים: קושי גדול הוא לאדם לשלח לחופשי את עבדיו, את קנינו ועמלו, ואף שנפשו של העבד כמהה לחירות, ועול השעבוד כבד עליו ביותר, אין האדון מרגיש בכל זאת. על כן נצטוו במצוה זו דווקא בשעה שיצאו בעצמם מ'בית עבדים', בשעה שהרגישו בנפשם את שמחת החירות הגדולה. אותה שעה של יציאה מעבדות לחירות משעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול, היא השעה הכשרה והראויה להרגיש ו'לשמוע' היטב את הצו העליון של 'מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו', כענין שנאמר: 'ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים' (שמות כג, ט). אך אם היו מצווים על כך לאחר הרגע הגדול של השמחה ורגשות הפורקן, כשהרגשות היו הולכים ומצטננים לאטם, לא היתה המצוה נתפסת אצלם כראוי. וכיון שנצטוו עליה בשעה שהיה לבם פתוח 'לשמוע' את המצוה הגדולה של שילוח עבדים, קיבלוה עליהם בלב שלם, והקבלה הזאת ראוי לה שלא תמוש מזכרם לעולם, אף לאחר שרגשי החדוה והרוממות ימוגו וילכו.
סיום
מהדברים הללו למד רבי חיים שמואלביץ מוסר כללי לכל החיים:
לכל אדם יש רגעים של התעוררות, ועיקר העבודה היא לשמר את ההתעוררות שלא תפוג, ועל ידה להיות לאיש אחר... הדרך לשמור על העליה שיש לאדם בשעת רצון והתעוררות, היא על ידי שיזכיר לעצמו תמיד את ההרגשה שהיתה בלבו אז... וכשיזכור את הרגע ההוא תמיד וישמור בלבו את ה'שעה האחת' - יוכל לקנות על ידה את עולמו.
[ועיין בהרחבה במאמר "הברית המיוחדת שנכרתה על שילוח עבדים" בספרי "הדר התורה" שמות, בפרשת משפטים]