פסוק א:הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה', וּבאותו הפרק נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וְכָל־חֵילוֹ וְכָל־מַמְלְכוֹת אֶרֶץ מֶמְשֶׁלֶת יָדוֹ, הארצות שתחת שלטונו וְכָל־הָעַמִּים הנלווים אליו נִלְחָמִים עַל־יְרוּשָׁלִַם וְעַל־כָּל־עָרֶיהָ שבסביבתה, לֵאמֹר:
פסוק ב:כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ, לך ודַבר אֶל־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו דברים שאינם מעודדים: כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי נֹתֵן אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל, וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ. אין לעיר תקווה. שלא כמו בכיבוש הקודם שכבש נבוכדנאצר את יהודה, הפעם הוא לא יסתפק בהגליית מקצת התושבים והחלפת המלך, אלא יחריב את העיר וישרוף אותה.
פסוק ג:וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדוֹ, כִּי גם אם תנסה לברוח, תָּפֹשׂ תִּתָּפֵשׂ וּבְיָדוֹ תִּנָּתֵן. וְעֵינֶיךָ אֶת־עֵינֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּרְאֶינָה, וּפִיהוּ אֶת, עם פִּיךָ יְדַבֵּר, וּלבָבֶל תָּבוֹא בגלות.
פסוק ד:אַךְ שְׁמַע דְּבַר־ה', צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, כֹּה־אָמַר ה' עָלֶיךָ: לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב.
פסוק ה:בְּשָׁלוֹם תָּמוּת, וּכמו בְמִשְׂרְפוֹת, שרפות הבשמים וחפצי המת האישיים, שהיו נוהגים לעשות לכבוד אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ־לָךְ, וְ"הוֹי אָדוֹן" יִסְפְּדוּ־לָךְ, כִּי־דָבָר אֲנִי־דִבַּרְתִּי, הדבר גזור. נְאֻם־ה'.
פסוק ו:וַיְדַבֵּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּירוּשָׁלִָם. הוא מסר לו את הנבואה הקשה על השמדה כמעט מוחלטת, שבה הכבוד היחידי שנותר למלך היה שלא ימות בחרב — מה שצדקיהו בנסיבות אלו היה עשוי להעדיף.
פסוק ז:וְחֵיל מֶלֶךְ־בָּבֶל נִלְחָמִים עַל־יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת, אֶל, על לָכִישׁ וְאֶל, על עֲזֵקָה, כִּי הֵנָּה, הן נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר.
פסוק ח:הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה', אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת, עם כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא, להכריז לָהֶם דְּרוֹר, חירות.
פסוק ט:כלומר, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה להיות חָפְשִׁים, לְבִלְתִּי עֲבָד־בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ, שאיש לא יעבוד באחיו היהודי. נראה שהמצווה המפורשת בתורה המחייבת לשחרר עבד עברי בבוא העת, לא קוימה כלל. ייתכן שהעבדים ידעו על זכותם הרשמית להשתחרר, אבל לא הייתה לכך כל משמעות מעשית, ומי שנמכרו לעבדים השתעבדו במשך שנים רבות.
פסוק י:וַיִּשְׁמְעוּ כָל־הַשָּׂרִים וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־בָּאוּ בַבְּרִית שנערכה בטקס מרשים ברוב עם, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד־בָּם עוֹד. וַיִּשְׁמְעוּ, נעתרו וַיְשַׁלֵּחוּ. הצעד הראשון נעשה בפומבי ובהפגנתיות, אבל יישומו המלא דרש שינויים בכל מנגנון המדינה ובתבניות החיים.
פסוק יא:וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי־כֵן — לאחר שעבר רושמו של הטקס היפה, וַיָּשִׁבוּ אֶת־הָעֲבָדִים וְאֶת־הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים, וַיִּכְבְּשׁוּם, השתלטו עליהם בכפייה ושעבדו אותם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. עקרונית, העבדים המשוחררים היו רשאים לפנות איש לשדהו ולאחוזתו, ככתוב בתורה, אך קשה היה לממש זכות זאת. כנראה היו ביד האדונים כוח כפייה, משרתים ואולי מעין משטרה שתמכה בהם. מכל מקום, הם גרמו שהעבדים ישובו למצבם הקודם.
פסוק יב:לאחר תיאור הרקע לנבואה, חוזרת הכותרת הפותחת: וַיְהִי דְבַר־ה' אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר׃
פסוק יג:כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם, ברית סיני, בְּיוֹם, בתקופת הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֵאמֹר׃
פסוק יד:"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, כלומר בהגיע השנה השביעית, בקצה הראשון שלה, תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ". וְלֹא־שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי לקיים את המצווה, וְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם.
פסוק טו:וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם אלי וַתַּעֲשׂוּ אֶת־הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ. ההחלטה הטובה הזו לא נעשתה בצנעה, באופן פרטי בין האדון לעבדיו, אלא — וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו. הטקס החגיגי נערך במקדש. מן הסתם השתתפו בו כל המשפחות העשירות שהיו להן האמצעים לקנות עבדים.
פסוק טז:וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת־שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם, וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לא קיימתם את המצווה הישנה, ולא זו בלבד אלא חיללתם גם את ההתחייבות שקיבלתם על עצמכם לפני בביתי.
פסוק יז:לָכֵן כֹּה־אָמַר ה': אַתֶּם לֹא־שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ — על כן הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר ממין אחר, נְאֻם־ה' — אֶל־הַחֶרֶב, אֶל־הַדֶּבֶר, מגפה וְאֶל־הָרָעָב. אתם אינכם רוצים לשחרר את עבדיכם, ואני אשחרר את עבדי שלי, הפגעים והמגפות, והם יבואו וישימו בכם שַׁמות. תושבי ירושלים הנצורים סבלו מרעב וממגפות. וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה, זוועה, מופת לסיוט לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. ערים אחרות שכבש המלך נבוכדנאצר לא הושמדו כליל, אך ירושלים נותרה עיי חורבות.
פסוק יח:וְנָתַתִּי אֶת־הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת, על בְּרִתִי שכרתי עמם אז, אֲשֶׁר כעת לֹא־הֵקִימוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי באמצעות הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. הם עשו זאת בנוסח הישן של כריתת ברית, בביתור בעל חיים לשני חלקים ובמעבר ביניהם. זוהי ברית דמים דרמטית וחגיגית, דוגמת ברית בין הבתרים שכרת ה' עם אברהם.
פסוק יט:באותו מעמד נכחו באופן רשמי שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַם, הַסָּרִסִים, בעלי תפקידים בבית המלך וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל.
פסוק כ:וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם. וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. העגל הכרות סימל בטקס את ההתקשרות והנאמנות ההדדית. עתה, משנעשה על ידי האדונים העריצים מיצג חסר משמעות, הוא יבטא את היעזבותם והפקרתם בידי המקרים וההזנחה. גורלם של העוברים על הברית יהיו כגורל העגל, שנבלתו עזובה לחיות הבר.
פסוק כא:וְאֶת־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים, המסתלקים מֵעֲלֵיכֶם. הצבא הבבלי סר מעל העיר לפי שעה כדי להילחם עם המצרים שיצאו כנגדו.
פסוק כב:הִנְנִי מְצַוֶּה על הבבלים, נְאֻם־ה', וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ, וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ, וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב.
