א הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וּנְבוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֣ל ׀ וְכָל־חֵיל֡וֹ וְכָל־מַמְלְכ֣וֹת אֶרֶץ֩ מֶמְשֶׁ֨לֶת יָד֜וֹ וְכָל־הָעַמִּ֗ים נִלְחָמִ֧ים עַל־יְרוּשָׁלִַ֛ם וְעַל־כָּל־עָרֶ֖יהָ לֵאמֹֽר׃ ב כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָלֹךְ֙ וְאָ֣מַרְתָּ֔ אֶל־צִדְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנְנִ֨י נֹתֵ֜ן אֶת־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ בְּיַ֣ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וּשְׂרָפָ֖הּ בָּאֵֽשׁ׃ ג וְאַתָּ֗ה לֹ֚א תִמָּלֵט֙ מִיָּד֔וֹ כִּ֚י תָּפֹ֣שׂ תִּתָּפֵ֔שׂ וּבְיָד֖וֹ תִּנָּתֵ֑ן וְֽ֠עֵינֶיךָ אֶת־עֵינֵ֨י מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֜ל תִּרְאֶ֗ינָה וּפִ֛יהוּ אֶת־פִּ֥יךָ יְדַבֵּ֖ר וּבָבֶ֥ל תָּבֽוֹא׃ ד אַ֚ךְ שְׁמַ֣ע דְּבַר־יְהוָ֔ה צִדְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ עָלֶ֔יךָ לֹ֥א תָמ֖וּת בֶּחָֽרֶב׃ ה בְּשָׁל֣וֹם תָּמ֗וּת וּֽכְמִשְׂרְפ֣וֹת אֲ֠בוֹתֶיךָ הַמְּלָכִ֨ים הָרִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר־הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ כֵּ֚ן יִשְׂרְפוּ־לָ֔ךְ וְה֥וֹי אָד֖וֹן יִסְפְּדוּ־לָ֑ךְ כִּֽי־דָבָ֥ר אֲנִֽי־דִבַּ֖רְתִּי נְאֻם־יְהוָֽה׃ ו וַיְדַבֵּר֙ יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֔יא אֶל־צִדְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בִּירוּשָׁלִָֽם׃ ז וְחֵ֣יל מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֗ל נִלְחָמִים֙ עַל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְעַ֛ל כָּל־עָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה הַנּֽוֹתָר֑וֹת אֶל־לָכִישׁ֙ וְאֶל־עֲזֵקָ֔ה כִּ֣י הֵ֗נָּה נִשְׁאֲר֛וּ בְּעָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה עָרֵ֥י מִבְצָֽר׃ ח הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה אַחֲרֵ֡י כְּרֹת֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ בְּרִ֗ית אֶת־כָּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִַ֔ם לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר׃ ט לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד־בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ׃ י וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל־הַשָּׂרִ֨ים וְכָל־הָעָ֜ם אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ֙ חָפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבָד־בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ׃ יא וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת־הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת־הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חָפְשִׁ֑ים ויכבישום (וַֽיִּכְבְּשׁ֔וּם) לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת׃ יב וַיְהִ֤י דְבַר־יְהוָה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ יג כֹּֽה־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר׃ יד מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר־יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָֽם׃ טו וַתָּשֻׁ֨בוּ אַתֶּ֜ם הַיּ֗וֹם וַתַּעֲשׂ֤וּ אֶת־הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינַ֔י לִקְרֹ֥א דְר֖וֹר אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ וַתִּכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְפָנַ֔י בַּבַּ֕יִת אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלָֽיו׃ טז וַתָּשֻׁ֙בוּ֙ וַתְּחַלְּל֣וּ אֶת־שְׁמִ֔י וַתָּשִׁ֗בוּ אִ֤ישׁ אֶת־עַבְדּוֹ֙ וְאִ֣ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֔וֹ אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתֶּ֥ם חָפְשִׁ֖ים לְנַפְשָׁ֑ם וַתִּכְבְּשׁ֣וּ אֹתָ֔ם לִֽהְי֣וֹת לָכֶ֔ם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת׃ יז לָכֵן֮ כֹּה־אָמַ֣ר יְהוָה֒ אַתֶּם֙ לֹֽא־שְׁמַעְתֶּ֣ם אֵלַ֔י לִקְרֹ֣א דְר֔וֹר אִ֥ישׁ לְאָחִ֖יו וְאִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ הִנְנִ֣י קֹרֵא֩ לָכֶ֨ם דְּר֜וֹר נְאֻם־יְהוָ֗ה אֶל־הַחֶ֙רֶב֙ אֶל־הַדֶּ֣בֶר וְאֶל־הָרָעָ֔ב וְנָתַתִּ֤י אֶתְכֶם֙ לזועה (לְזַעֲוָ֔ה) לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ יח וְנָתַתִּ֣י אֶת־הָאֲנָשִׁ֗ים הָעֹֽבְרִים֙ אֶת־בְּרִתִ֔י אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־הֵקִ֙ימוּ֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁ֥ר כָּרְת֖וּ לְפָנָ֑י הָעֵ֙גֶל֙ אֲשֶׁ֣ר כָּרְת֣וּ לִשְׁנַ֔יִם וַיַּעַבְר֖וּ בֵּ֥ין בְּתָרָֽיו׃ יט שָׂרֵ֨י יְהוּדָ֜ה וְשָׂרֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם הַסָּֽרִסִים֙ וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְכֹ֖ל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ הָעֹ֣בְרִ֔ים בֵּ֖ין בִּתְרֵ֥י הָעֵֽגֶל׃ כ וְנָתַתִּ֤י אוֹתָם֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וְהָיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃ כא וְאֶת־צִדְקִיָּ֨הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה וְאֶת־שָׂרָ֗יו אֶתֵּן֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וּבְיַד חֵ֚יל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל הָעֹלִ֖ים מֵעֲלֵיכֶֽם׃ כב הִנְנִ֨י מְצַוֶּ֜ה נְאֻם־יְהוָ֗ה וַהֲשִׁ֨בֹתִ֜ים אֶל־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְנִלְחֲמ֣וּ עָלֶ֔יהָ וּלְכָד֖וּהָ וּשְׂרָפֻ֣הָ בָאֵ֑שׁ וְאֶת־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה אֶתֵּ֥ן שְׁמָמָ֖ה מֵאֵ֥ין יֹשֵֽׁב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' ונבוכדנצר מלך בבל וכו' עד הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחרי כרות. עתה יספר הנביא נבואה אחרת שהגיעה לו בהיות נבוכדנצר וכל חילו נלחמים על ירושלם במצור (ב) והיא שצוהו השם הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה זה הייעוד הרע שהכשדים ילכדו את העיר הזאת ירושלם וישרפו אותה באש, (ג) וצדקיהו המלך לא ימלט מידם כי יתפשוהו ויביאוהו לפני נבוכד נצר ויוליכוהו בבל, האמנם ראוי לעיין בזה למה אמר ב' פעמים ואמרת כי הנה אמר הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה וחזר לומר שנית ואמרת אליו, ועוד יש לעיין מה היה הצורך בייעוד הרע הזה שצוהו שיאמר לצדקיהו והלא כבר ניבא זה עצמו פעם או פעמים אחרות וכמו שכתוב למעלה בזאת הפרשה ועל זה עצמו שניבא ירמיהו הושם בבית כלא בחצר המטרה כמו שנזכר שם, ומה צורך בזה ההשנות האם להחניף את צדקיהו שמשרפות אבותיו ישרפו לו והוי אדון יספדו לו הנה כל זה בהיותו לאחרי מותו כאפס ותוהו נחשבו לו, אבל ענין הנבואה הזאת היא שבראשונה ירמיהו ניבא זה עצמו על צדקיהו ובעבור שהיה אומר אותו בפרסום לכל אדם והיה מרפה ידי הנלחמים וכמו שנזכר בסוף דבריו כי תלחמו את כשדים לא תצליחו שבזה היה מרפה ידיהם מהמלחמה כמו שאמרו השרים למלך לכן צוה המלך לשום אותו במשמר בחצר המטרה כדי שלא ידבר לשום אדם נבואותיו, ועתה באתהו הנבואה והזהירו השם שיאמר אותה לצדקיהו והוסיף לומר ואמרת אליו להזהיר אותו שלא ידבר הייעוד הרע הזה לשום אדם אחר כ"א לצדקיהו המלך לבדו, וזה טעם ההשנות ואמרת אליו כי אליו בלבד תהיה האמירה הזאת לא לאדם אחר, והיה התועלת בהודעה הזאת אם להסיר מלב צדקיהו שהיה ירמיהו מנבא עליו רעות מלבו ומשנאתו אותו ולא מפי ה' כיון שאחרי שהיה במאס' לא נבא דבר רע לכן צוהו ה' בהיותו שם שינבא זה וידע צדקיהו כי דבר ה' ושאין הנביא כובש נבואתו, ואם להעיר את לב צדקיהו שיצא אל הכשדים ויכנע אליהם שאם היה עושה כן לא היה נבוכד נצר שוחט את בניו לעיניו ולא לנקר את עיניו ולכן צוה ה' לנביא שינבא זה לצדקיהו בסתר ושלא ידע אדם דבר מזה, (ד) ואם למצא חן בעיניו בתתו בשורות טובות שעם היות שיובל לבבל בגולה הנה לא ימיתהו נבוכד נצר בחרב כי היה ירא צדקיהו מזה מאד, (ה) ושימות בשלום רוצה לומר מחמת חליו כשאר בני אדם המתים בשלום ויעשו לו הכבוד שהיו עושים למלכים.
פסוק א:
ורז"ל פירשו והוא האמת שכיון באומרו בשלום תמות שימות נבוכד נצר בחייו שכל ימי נבוכדנצר לא יצאו אסיריו ממאסר וכשמת יצא צדקיהו ולמחרת מת וקברוהו בכבוד כמלכי יהודה, וכאילו הודיעו שהוא יראה את מיתתו של נבוכד נצר ויהיה לבו בשלום מבלי פחד ממנו מה שלא היה כן בהיותו חי, ובשרו גם כן שמשרפות אבותיו המלכים ישרפו לו והיו אותם המשרפות מטתם וכלי תשמישיהם שהיו שורפים עם שרפת בשמים מרוקחים כמו שנאמר באסא, והיה ענין זה כי עם היות צדקיהו גולה וחוץ מארצו ומשולל ממלכותו הנה במותו יעשו לו כל הכבודו' שהיו עושים למלכים בהיותם בארצם ובמלכותם אם מהמשרפות ואם מההספד שיספדו לו הוי אדון כמו שיספדו למלכים, ולכך לא הרע צדקיהו לירמיהו על הנבואה הזאת לפי שלא אמרה כי אם אליו ולתכלית טוב, ולכן אמר על כל זה כי דבר אני דברתי נאם ה' רוצה לומר גזרה היא גזורה מלפני לא אשוב ממנה, הנה מפני כל הדברים האלה באה אליו הנבואה הזאת. ואפשר לומר עוד שהנבואה הזאת היא עצמה הנזכרת למעלה שעליה שמו את ירמיהו כלוא בחצר המטרה אבל למעלה זכר הכתוב בלבד על מה שמו אותו שם וכאן יספר הנבואה ההיא איך היתה ומה ענינה וחלקיה, והותרה בזה השאלה הששית:
פסוק ח:
הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם אחרי כרות המלך צדקיהו וכו' עד סוף. הנבואה הזאת קדמה לנבואות שנזכרו למעלה כי אותם היו בשנה העשירית למלך צדקיהו בהיות חיל בבל במצור על ירושלם וזאת הנבואה והספור מדרור העבדים היה קודם בוא הכשדיים, וכן פירשו בסדר עולם כי מה שאומר בספר יחזקאל (יחזקאל כ, א) ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשור לחדש באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את השם וישבו לפניו היא השנה השביעית למלכות צדקיהו ואותה שנה כרת המלך צדקיהו ברית אל כל העם אשר בירושלם לקרא דרור, וכפי זה נאמר שלא נזכרו נבואות ירמיהו בספר הזה כפי סדר זמניהם בקדימ' ואיחור, אבל אם כתבו אותן אנשי כנסת הגדולה כתבום כמו שמצאו אותם, ואם ירמיהו כתב ספרו כתב אותם כפי מה שעלו בזכרונו, וכפי פשט הכתובים אפשר לפרש שגם הנבואה הזאת היתה בהיות ירושלם במצור הבבליים כי אז כרתו הברית על ענין העבדים ויורה על אומרו בסופה והשיבותים אל העיר האת כי נעשה זה כאשר עלו הבבליים מעליהם מפני השמועה ששמעו מחיל מצרים שהיה בא וכפי זה כבר היה חיל הכשדים במלחמה על ירושלם, האמנם נזכרו שתי הנבואות כאן אם מה שלמעלה ליעד המלך וזאת ליעד השרים שניבא עליהם בשעת המעשה, וספור הענין הזה הוא מה שיאמר שהמלך צדקיהו ועמו שבו להם מעון העבדי' והשפחות העבריים והעבריות שהיו מתעבדים בהם יותר משש שנים שצותה תורה ולכן כרת המלך ברית אל כל העם אשר בירושלם לקרא דרור בארץ, (ט) והוא לשלח כל אדם את עבדו ואת אמתו חפשים לבלתי עבוד בם, ואמר ביהודי אחיהו איש אחרי שכבר אמר העברי והעבריה לפי שראשונה אמר שיהיו שולחים אותם חפשים כפי מצות התורה להיותם עבריים ועתה יאמר שגם התחברה להם בזה סבה אחרת והיא להיותם אחים ממלכות יהודה שהוא פרטיות וקורבה יותר גדולה מקירבת בני שאר השבטים, ועל זה אמר לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש והוא מסורס לבלתי עבוד בם איש באחיהו יהודי רוצה לומר משבט יהודה, (י) והודו כל השרים והעם בברית הדרור ההוא וישלחו את העבדים ואת השפחות חפשים, (יא) ואחר כך נתחרטו מהטובה אשר עשו וישובו לקחת את העבדים ואת השפחות ויושיבום לבתיהם להשתעבד בהם ויכבשום רוצה לומר כבשו אותם בדרך עבדות כאשר היו בראשונה, (יב) ועל המעשה הזה באה הנבואה לירמיהו הנה אם כן מה שנאמר בתחילה הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם אחרי כרות וגומר היא עצמה מה שכתבו כאן ויהי דבר השם וכו'.
פסוק יג:
כה אמר השם אלקי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם וענינה שבמעמד הר סיני צוה השם וכרת עליו ועל שאר המצות ברית את בני ישראל, (יד) שמקץ שבע שנים רוצה לומר מתחילת השנה השביעית לכל עבד ואמה ישלחו את העברים חפשים אבל אבותיכם בהיותם יושבים על הארץ חללו המצוה הזאת ועברו עליה ולא שמעו בקול השם אשר צוה אותם, (טו) ואתם שבתם בתשובה ותעשו את הישר בעיני באותו ברית אשר כרתם עם המלך לקרא דרור איש לרעהו ועל זה כרתם ברית ונשבעתם בבית מקדשי, (טז) ועתה שבתם וחללתם את שמי בעברכם על השבועה אשר נשבעתם לפני ותשובו ותכבשו את העבדים ואת השפחות אשר כבר שלחתם חפשים להיות לכם לעבדים ולשפחות, (יז) ומפני זה גזר ואמר השם עליכם שיקרא הוא דרור אל החרב הדבר והרעב שישלטו בכם ולא יהיה לכם אדון שימנע אתכם מידיהם כי תהיו משועבדים אליהם כמו ששעבדת' רעיכם העבריים זה יהיה ענשיכם על שעבודם שלא מן התורה, (יח) אמנם על עברכם על השבועה והברית אשר עשיתם ע"ז יהיה עונש אחר והוא שאתן את האנשים העוברים את הברית ההוא מפני שלא הקימו את דברי הברית אשר כרתו, ובעבור שהיה דרך כורתי הברית לבתר עגל אחד ולעבור בין בתריו כמו שהיה במראת בין הבתרים וזה לרמוז שיהיו כורתי הברית שניהם עם היותם נבדלים במקומותיהם מדובקים כגון העגל ההוא בהיותו חי שהיה מתאחד מכל צד, לכן כשדיבר כאן מהברית זכרו באותו דרך נהוג באומרו הברית אשר כרתו לפני העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו ואולי שבאותו ברית שכרת צדקיהו כרתו בפועל עגל אחד לשנים ויעברו בין בתריו לקיום הברית ההוא, (יט) וביאר שאמר זה על שרי יהודה והם היושבים בערי יהודה מחוץ ירושלם, ושרי ירושלם הסריסים והכהנים וכל עם הארץ העוברים בין בתרי העגל שהוא רמז לברית אשר כרתו, (כ) ויהיה ענשם שיתן אותם ביד אויביהם ושתהיה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ כי (לא) תהיה להם קבורה כמו שלא עמדו בברית, (כב) ולפי שבהיות נבוכדנצר על ירושלם שמעו כמו שיזכור אחרי זה שחיל פרעה יצא ממצרים ויעלו הכשדים מעל העיר, לכן יעדם הנביא שלא ישמחו בזה כי במהרה ישובו על העיר וילכדוה וכו', הנה אם כן הנבואה זאת באה כנגד השרים כמו שהנבואה שלמעלה באה כנגד המלך צדקיהו: