פסוק א:בָּעֵת הַהִיא, נְאֻם־ה', אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל, אקים את בריתי עם כל שבטי ישראל, וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם.
פסוק ב:כֹּה אָמַר ה': מָצָא חֵן בעינַי בַּמִּדְבָּר עַם של שְׂרִידֵי חָרֶב, שורדי חרב הגלויות ב'מדבר העמים'. במלה בַּמִּדְבָּר נרמזת הליכת ישראל במדבר ביציאת מצרים, המוזכרת לא פעם בספר ירמיה. — הָלוֹךְ, הלכתי בעבר וגם אלך לְהַרְגִּיעוֹ, להושיב לבטח את יִשְׂרָאֵל בארצם.
פסוק ג:וכנגד טענתה של כנסת ישראל: "מֵרָחוֹק, מזמן רב, או: מרוחק ה' נִרְאָה לִי ועכשיו אין פניו אתי"; ה' אומר: ואני אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ. אני אוהב אותך תמיד. עַל־כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ, אני נוהג עמך וחונן אותך בחָסֶד.
פסוק ד:על כן, למרות החורבן והגלות עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. עוֹד תַּעְדִּי, תתקשטי בתֻפַּיִךְ, תופים קטנים כגון תופי מרים וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. ישראל מדומה לאשה צעירה השרה ורוקדת בתופים אחדים.
פסוק ה:עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן, שעתה הם עזובים, שכן אוכלוסייתם הוגלתה למרחקים, והזרים שהובאו אליהם עדיין לא יישבו את כולם. בעתיד הדבר ישתנה — נָטְעוּ נֹטְעִים וְגם חִלֵּלוּ. הנוטעים יזכו ליהנות מפריים לאחר שלוש שנות הערלה.
פסוק ו:כִּי יֶשׁ־יוֹם בעתיד שבו קָרְאוּ, יכריזו נֹצְרִים, השומרים המשגיחים על השדות בְּהַר אֶפְרָיִם: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל־ה' אֱלֹהֵינוּ לחגוג בפֵּרות החדשים בירושלים". במשך שנים רבות היה הר אפרים מנותק מירושלים. הנביא חוזה שגם משם יחזרו אנשים לציון; פילוג הממלכות ייבטל.
פסוק ז:כִּי־כֹה אָמַר ה': רָנּוּ, רננו, שירו לְיַעֲקֹב שירי שִׁמְחָה, וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם, קבל עם ועולם, או: העומדים בראש הגויים, הַשְׁמִיעוּ, הַלְלוּ וְאִמְרוּ בשיר: "הוֹשַׁע, ה', אֶת־עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל".
פסוק ח:כי אכן הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, בבל וארצות הצפון שגלו אליהן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי, מקצווי אָרֶץ, בָּם — בין העולים יבואו גם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, המסכנים ובעלי המומים, אשה הָרָה וְיֹלֶדֶת, שההליכה למרחק קשה גם עליהן, הכול יעלו יַחְדָּו. קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה, לא אנשים נבחרים בלבד.
פסוק ט:בִּבְכִי של שמחה ושל התרגשות המלֻווה בזיכרון העבר שאיננו קל יָבֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים המלווים את התקווה אוֹבִילֵם. אוֹלִיכֵם אֶל, ליד נַחֲלֵי מַיִם, אבל לא בדרכים עקלקלות, אלא בְּדֶרֶךְ יָשָׁר שלֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ, כִּי־הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב המנחה את בנו ודואג לעתידו, וְשבט אֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא, שהרי הבכורה ניתנה ליוסף, ואפרים בראש בניו.
פסוק י:שִׁמְעוּ דְבַר־ה', גּוֹיִם, וְהַגִּידוּ דברו בָאִיִּים, במדינות הים מִמֶּרְחָק, וְאִמְרוּ: "מְזָרֵה, ה' שפיזר את יִשְׂרָאֵל הוא יְקַבְּצֶנּוּ, וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה השומר את עֶדְרוֹ,
פסוק יא:כִּי־פָדָה, שחרר ה' אֶת־יַעֲקֹב, וּגְאָלוֹ מִיַּד החָזָק מִמֶּנּוּ".
פסוק יב:וּבָאוּ הנקבצים מכל הארצות וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם הר צִיּוֹן וְנָהֲרוּ, יימשכו כנהר, או: יאירו ויזרחו אֶל טוּב ה', עַל־דָּגָן וְעַל־תִּירֹשׁ, יין וְעַל־יִצְהָר, שמן וְעַל־בְּנֵי־צֹאן וּבָקָר. וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה, רווי במים — דימוי לחיים טובים ומלאים, וְלֹא־יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה, להצטער עוֹד.
פסוק יג:אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל, הבחורות ירקדו בשמחה, וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים ישמחו יַחְדָּו. השמחה תמלא את הכול. וְהָפַכְתִּי את אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן, וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם.
פסוק יד:וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים בדָּשֶׁן, מאכלים שמנים ומשובחים, כי אנשים ירבו להביא קרבנות לה', וְעַמִּי אֶת־טוּבִי יִשְׂבָּעוּ. נְאֻם־ה'.
פסוק טו:כֹּה אָמַר ה': קוֹל בּמקום הנקרא רָמָה, ברומו של עולם; או: קול רם נִשְׁמָע, נְהִי, קינה, בְּכִי תַמְרוּרִים. זהו קולה של רָחֵל המְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ. רחל שחייה לא היו קלים, מגלמת את אמם הבוכייה של ישראל. היא סבלה בהיותה חשוכת ילדים ובהבאתם לעולם, והיא המסוגלת להבין את הצער, השכול והבדידות של בניה. מֵאֲנָה, מסרבת לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי העם, או: כל בן ובן אֵינֶנּוּ כאן.
פסוק טז:כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מנעי מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, למעשייך הטובים, נְאֻם־ה', וְשָׁבוּ בנייך מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
פסוק יז:וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, באחרית הימים. או: לצאצאייך, נְאֻם־ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.
פסוק יח:שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי שאֶפְרַיִם, הבן שסטה מהדרך הטובה מִתְנוֹדֵד, מתנועע. מניד בראשו בצער, או: מתלבט בדרכו ורוצה לשנותה. אפרים מייצג כאן את גלויות ישראל שנעלמו ונמחקו ממפת ההיסטוריה. ואלה דבריו: "יִסַּרְתַּנִי, ה', וָאִוָּסֵר. קיבלתי את ייסוריך. הייתי כְּעֵגֶל שלֹא לֻמָּד, אוּלף לשאת עול וללכת בתלם, והוא מוכה כדי שיתיישר. הֲשִׁיבֵנִי אתה אליך וְאָשׁוּבָה, כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי.
פסוק יט:כִּי־אַחֲרֵי שׁוּבִי מדרכי הרעה, או: לאחר שחזרתי ארצה, נִחַמְתִּי, אני מתחרט על העבר, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי, לאחר שנודעה לי האמת, סָפַקְתִּי עַל־יָרֵךְ, התאבלתי והצטערתי. בֹּשְׁתִּי וְגַם־נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי, כאשר אני נושא בזיכרוני את חֶרְפַּת נְעוּרָי".
פסוק כ:והאב מגיב למשמע דברי בנו: הֲאומנם את הבֵן היַקִּיר, היקר לִי, אֶפְרַיִם, אני שומע?! האִם זה הוא יֶלֶד השַׁעֲשֻׁעִים שלי?! — כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, בכל פעם שאני מדבר עליו — זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, בלא הפסק. אחרי הכול הוא בני חביבי הבלתי נשכח. עַל־כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ. רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ בוודאי. נְאֻם־ה'.
פסוק כא:דימוי הבן המתנודד מתחלף בחזון הגאולה לבת נודדת: הַצִּיבִי לָךְ, ציוֹן, צִיֻּנִים, סימנים בצאתך לגלות. שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, ציוני דרך. סמני דרכים ומקומות. שִׁתִי, שימי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה, למסלול הדֶּרֶךְ שבה הָלָכְתְּ, כדי שתוכלי לחזור הביתה בקלות — שׁוּבִי, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל־עָרַיִךְ אֵלֶּה, שמהן יצאת.
פסוק כב:עַד־מָתַי תִּתְחַמָּקִין, תשתמטי, תסתתרי או: תפני אנה ואנה, הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה, ותחכי באפס מעשה עד שה' יעשה דבר בעבורך?! כִּי־בָרָא, עתיד לברוא ה' תופעה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ — נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר, האשה תחזר אחר האיש, שלא כמנהגו של עולם עד עתה. כלומר, במשך שנים רבות ה' הוא שיזם, חיזר אחרי ישראל והניעם. מצב זה עומד להשתנות, וישראל יחזרו אליו מרצונם ומיזמתם.
פסוק כג:כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד יֹאמְרוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת־שְׁבוּתָם: "יְבָרֶכְךָ ה', נְוֵה צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ". עוד ישובו אל מקום המקדש ויאחלו לו שה' ישכון בתוכו.
פסוק כד:וְיָשְׁבוּ בָהּ — בארץ יְהוּדָה ובכָל־עָרָיו יַחְדָּו אִכָּרִים, עובדי אדמה וְנָסְעוּ בה בָּעֵדֶר הרועים הנודדים עם עדרם בבטחה ובשלווה כבימי קדם,
פסוק כה:כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה, יבשה, וְכָל־נֶפֶשׁ דָּאֲבָה, כואבת מִלֵּאתִי כל טוב.
פסוק כו:כאן באים דברי הנביא: עַל־זֹאת, בעקבות נבואת הנחמה הזו הֱקִיצֹתִי, התעוררתי וָאֶרְאֶה, ופקחתי את עיני. וּשְׁנָתִי עָרְבָה, נעמה לִּי, שלא כבחזיונותי הקשים שבהם אני רגיל.
פסוק כז:הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וְזָרַעְתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה באדמתם, זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה. ברכת הריבוי תחול על מין האדם ועל הבהמות. לחלופין, ייתכן שהביטויים מתייחסים לסוגי אנשים שכולם יזכו בטובה.
פסוק כח:וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי, הזדרזתי עֲלֵיהֶם — על בית ישראל ובית יהודה לִנְתוֹשׁ, לעקור וְלִנְתוֹץ, לשבר וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ — כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ, נְאֻם־ה'.
פסוק כט:בַּיָּמִים הָהֵם לֹא־יֹאמְרוּ עוֹד כמשל הרווח: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, ענבים שלא גמלו כל צורכם, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה, ייפגמו",
פסוק ל:כִּי אִם: "אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת. כָּל־הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר — תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו". אם כעת מניחים שהגלות חייבת להימשך בגלל חטאי האבות — יבוא זמן שהבנים יתעוררו לשינוי התפיסה הזאת.
פסוק לא:הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה, אחדש את הברית עמם –
פסוק לב:לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי, שהחזקתי בְיָדָם כדי לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ביד חזקה ובמורא גדול, אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי זו, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי, נהגתי כאדון, משלתי בָם, נְאֻם־ה'. יציאת מצרים והברית שבעקבותיה מתוארת כפעולה חד-צדדית, מצדו של אלוקים. הקשר החדש יישא אופי אחר:
פסוק לג:כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם־ה', נָתַתִּי אֶת־תּוֹרָתִי לא בספרים גרידא, אלא היא תיחקק בְּקִרְבָּם, וְעַל־לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה. וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם. הקשר יהיה מהותי ופנימי, וממילא גם בר-קיימא.
פסוק לד:וְכאשר התורה תחדור אל לבם, לֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־אָחִיו לֵאמֹר: "דְּעוּ אֶת־ה'". הם לא יצטרכו עוד ללמד זה את זה, כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי, לְמִקְּטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם, נְאֻם־ה', כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר־עוֹד. בבוא עת גאולתם יהיה להם לב חדש. הם יהיו קשורים אלי מתוך הכרה פנימית ולא מחמת פחד מעונש.
פסוק לה:הברית החדשה תיכרת עם העם הנצחי. כֹּה אָמַר ה' הנֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר, להאיר יוֹמָם, ביום, וחֻקֹּת, מהלכם הקבוע של יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע, המסעיר, מרגיז ומרעיש את הַיָּם — וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ:
פסוק לו:אִם־יָמֻשׁוּ, יזוזו הַחֻקִּים הָאֵלֶּה — חוקי הטבע מִלְּפָנַי, נְאֻם־ה', גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי, עַם לְפָנַי כָּל־הַיָּמִים. כל עוד יתקיימו חוקות שמים וארץ — גם ישראל יוסיפו להתקיים כעם.
פסוק לז:כֹּה אָמַר ה' באופן אחר: אִם־יִמַּדּוּ, אם תימצא דרך למדוד את השָׁמַיִם מִלְמַעְלָה, וְיֵחָקְרוּ, וייבדקו עד תומם מוֹסְדֵי, יסודות אֶרֶץ מלְמָטָּה — דברים שאינם אפשריים — גַּם־אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל־זֶרַע יִשְׂרָאֵל, העם כולו, עַל־כָּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ. נְאֻם־ה'. הקשר שלי עם זרע ישראל אינו מוגבל.
פסוק לח:הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וְנִבְנְתָה הָעִיר ירושלים לַה' מחדש לכל הרוחב שמִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד־שַׁעַר הַפִּנָּה. בחומות העיר היו כמה מגדלים שנועדו למנוע את האויב מלהתקרב.
פסוק לט:וְיָצָא עוֹד קַו הַמִּדָּה כנֶגְדּוֹ, בכיוון אחר ויעבור עַל גִּבְעַת גָּרֵב, וְנָסַב גֹּעָתָה, מקומות סמוכים לירושלים.
פסוק מ:וְכָל־הָעֵמֶק שבקרבת העיר, עמק הַפְּגָרִים ומקום שפך הַדֶּשֶׁן של הקרבנות וְכָל־הַשְּׁדֵמוֹת, השדות עַד־נַחַל קִדְרוֹן ועַד־פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה. כל השטח הזה יהיה קֹדֶשׁ לַה', לֹא־יִנָּתֵשׁ, וְלֹא־יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם.