פסוק ב:כה אמר ה' מצא חן במדבר וגומר עד שמעו דבר ה' גוים. הנבואה הזאת היא גם כן בגאולה העתידה והיא נחלקת לג' חלקים. הא', מתחילתה עד כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל עוד יאמרו את הדבר הזה וגומר והוא ידבר מקיבוץ עשרת השבטים ותשובתם על אדמתם. והחלק הב', הוא משם עד הנה ימים באים נאם ה' וזרעתי את בית ישראל והוא ידבר מגאולת מלכות יהודה. והחלק הג', משם עד הנה ימים באים ונבנתה העיר והוא ידבר מהתחברות שתי המלכיו' יחד יהודה וישראל וכמו שאפרש. ורש"י פירש שמצא חן במדבר הם דברי האל, (ב) ושמרחוק ה' נראה לי הם דברי הנביא, ושמאמר ואהבת עולם אהבתיך הם דברי ה', ופירש מרחוק בזכות האבות. וה"ר דוד קמחי כתב שפסוק מצא חן במדבר כולו הם דברי ה', ומרחוק ה' נראה לי הם דברי ישראל מתרעמים שמזמן רחוק נראה להם ועתה הסתיר פניו מהם, והש"י משיבם ואהבת עולם אהבתיך ופירש מצא חן במדבר שישראל מצאו חן בעיני ה' כשהוציאם ממצרים והוליכם במדבר שהיו שרידי חרב המצריים המתנכלים אותם להמיתם, והלוך להרגיעו ישראל הוא ענין האל ההולך לפניהם במדבר, ושניהם פירושים דחוקים בלתי מתישבים בכתובים ויקשה אליהם למה אמר מצא חן במדבר והיה ראוי שיאמר במצרים כי שם מצאו חן בעיניו להוציאם, ומה שת"י שספק צרכם במדבר אינו מענין הפרשה, גם אומרו עם שרידי חרב על יוצאי מצרים הוא זר כי שם לא הרגם בחרב, וכדי לברוח מהספקות נראה לי לפרש במדבר מלשון מדברך נאוה (שיר השירים ד, ג) שהוא נאמר על התפלה והדבור יאמר ה' שמצא חן במדברו ותפלתו לישראל שהם שרידי חרב מהגלות הארוך הזה שלא הרגו אותם האומות כמו שהרגו אכלוסים רבים מהגולים, ולכן יתפללו הלוך להרגיעו רוצה לומר ראוי לך ה' אלקינו שתלך להרגיעו מצרתו, כי הלוך הוא מקור וישמש בכל הזמנים, וביאר מה הוא העם הזה שמצא חן במדברו ותפלתו בהיותם שרידי חרב הגליות ושמדברו ותפלתו הוא הלוך להרגיעו ואמר שהוא ישראל, ויהיה לפי זה הכתוב מסורס כאילו אמר מצא חן ישראל במדברו ותפלתו שאמר כנגד הש"י עם שרידי חרב הלוך להרגיעו כי זהו מדברו נאוה והקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, ויתנו טעם לתפלתם ודבורם באומרם עוד מרחוק ה' נראה לי רוצה לומר מזמן רחוק בהיותנו במצרים נראה לנו לגאול אותנו ולהרגיענו מגלותנו ולכן גם עתה הלוך להרגיע לעם הזה, וע"ז הקב"ה משיבו כן דברת שמרחוק נראתי לך גם מרחוק אהבתיך וזהו ואהבת עולם אהבתיך ועל כן משכתיך חסד להוציאך מגלות מצרים ולתת לך התורה וארץ הצבי ושאר החסדים, ואף על פי שעזבתיך בגלות שנים רבות (ג) עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל רומז למלכות אפרים, ואמר נבנית לפי שהאומה בחרבנה וגלותה היא כבנין ההרוס שיתפזרו עציו ואבניו וכשיבנה יתקבצו, וביאר שתהיה בנינה מהשם יתברך בכחו הגדול והוא אומרו עוד אבנך כי אני אהיה הבונה שלך עוד תעדי תופיך כמו שעושים הבתולות לצאת במחול משחקים, והוא משל למדות המשובחות והאמונות האמתיות שבמקום שהיית בגלות עצובת רוח ודוה הנה אז תצא במחול שמחים והמשחקים, (ד) ובמקום שהכותיים בגלות השבטים נתישבו בהרי שומרון ואכלו פרי כרמיך יבא זמן שתטעי כרמים בהרי שומרון ואשר יהיו נוטעים אותם יחללום בשנה הרביעית כמצות התורה, ומלת נטעו הוא עבר במקום עתיד, ולפי שהכרמים שהם בהרים יעשו יין יותר משובח להיות השמש מכה בהם תמיד, ובשומרון בזמן השבטים מפחד האויבים היו יראים לצאת לכרמים, לכן להבטיחם על השלוה אמר עוד תטעי כרמים בהרי שומרון ולא תירא מהאויבים ללכת שמה, ובא הפסוק הזה פעם בלשון יחיד לנקבה עוד תטעי ופעם לזכרים הרבים נטעו נוטעים וחללו, וכל זה מורה על מה שזכרתי בהקדמת זה הספר ממיעוט בקיאות ירמיהו בלשון ובכתיבה ואחשוב שעל הכותיים אמר נטעו נוטעים וחללו שהם נטעו בהרי שומרון כרמים וחללי אותם בתועבותיהם ויהיה לפי זה הפירוש הפסוק מתוקן בדקדוקו מבלי דוחק.
פסוק ו:ואמנם אומרו כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים וגומר פירשו המפרשים נוצרים על הצופים שהיו עומדים שמה מפחד האויב ועתה יעלו שם לקרא ליושבי הכפרים לעלות לציון להודות להשם על תשועתם, ואיני מוצא טעם בפירוש הזה כי לא נזכרה כאן מלחמת ישראל לשידבר בצופים ואין בכתוב שיקראו לכפריים לעלות לציון, ואיני רואה בשום מקום שיקראו צופים נוצרים, והנה למעלה בנבואה השנית אמר ירמיהו בזכרו חרבות ירושלם השמיעו על ירושלם הנה נוצרים באים מארץ מרחק ויתנו על ערי יהודה קולם וידוע שלא אמר זה על הצופים, והמפרשים פירשו שמה שהם אכלוסי נבוכד נצר ושנקר' נוצרים על שמו כאלו נבוכד נצרים, וי"ת נוצרים כמו בצרים בבי"ת, והפירושים האלה את כולם ישא רוח כמו שהוכחתי שם, אבל אמיתת הענין הוא שנוצרי' הם הרומיים בני אדום כי הנה בהיות הנביא מנבא על חרבן ראשון באה לו ג"כ הנבואה על חרבן שני שיעשו הרומיים בירושלם, ועליו אמר שם הנה נוצרי' באים מארץ מרחק שהיא רומי כי בבל לא היה ארץ מרחק לירושלם ולא יקרא קצה הארץ אלא רומי, ועליהם ג"כ אמר כאן קראו נוצרים בהר אפרים שרצה בזה לבאר מתי תהיה נקמת ה' אשר זכר, ואמר כי יש יום וזמן עתיד לבא שאז יקראו הנוצרים בהר אפרים ויאמרו אלו לאלו קומו ונעלה ציון רוצה לומר לכבוש את ירושלם, ואומרו עוד אל ה' אלקינו הם דברי הנביא מבאר שהיה כונתם להלחם עם אלקי ישראל, או יהיה חוזר למעלה כי יש יום לה' אלקינו יקראו נוצרים בהר אפרים שהוא אשר יכבשו ראשונה ויאמרו בזדון לבם קומו ונעלה ציון ללוכדה וקראם נוצרים לפי ששרשו נצר, ויאמר על החרבן כמו ונצורי יהודה להשיב, כעיר נצורה, ונצורת לב, וכן הביאו הרד"ק בשרשיו, ולפי שהיו הרומיים מחרימים את הארצות קראם נוצרים מצורף לזה שצפה הנביא ברוח הקודש שיאמינו הרומיי' בני אדום ומפני זה יקראו בשמו נוצרים.
פסוק ז:ולפי שאז מפני אותה מלחמה יהיה עת צרה ליעקב כמו שאמר צוה כאן שיתפללו לאל שיושיעם ממנה רנו ליעקב שמחה וגומר ואמרו הושע ה' עמך וגומר כי מאותה מלחמה תצא תשועתם, גם נכון לפרש נוצרים כפי השורש הנזכר על עשרת השבטים שהיו נחרבים וגולים זה כמה אלפים מהשנים ואמר שיבוא יום שאותם הנחרבים והעלובים יקראו בהר אפרים שהוא מארצם קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו רוצה לומר שלא יעשו כמו שהיו עושים בימי אחאב ובימי ירבעם שהיו מונעים העם מלעלות ירושלם לבית ה' אבל בהפך שיאמרו כולם קומו ונעלה ציון אל השם אלקינו, ואז כשיהיה זה צוה השם שיתנו הודאות לשמו על גאולתם וזהו רנו ליעקב וצהלו לראש הגוים השמיעו הללו ואומרו הושע ה' את עמך את שארית ישראל, (ז) כי הוא יביא את השבטים מארץ הצפון ויקבצם מהארצות ההם שהם ירכתי ארץ, ואמר בם עור ופסח להגיד שיהיו העולים מן הגולה דלים ונחלשים ושאפי' הפסח והעור והחולה ישובו ויבאו לגאולה, (ח) ואמר בבכי יבאו להודיע שיהיו חבלי המשיח וצרות קבוץ הגליות כל כך עד שיבואו כולם בבכי מהרעות שיסבלו בביאתם ובתחנונים אובילם לבית מקדשי ולרמוז על שלמות הארץ אמר אוליכם על נחלי מים אפשר שרמז בזה על התורה שתמלא הארץ דעה את השם כמים לים מכסים, והוא דרך ישר לא יכשלו כאשר ילכו בו כי לא ישובו עוד לפשעיהם, ואמר כי הייתי לישראל לאב להגיד שילמדם תורה ודעת כאיש המלמד את בנו להועיל וזהו ואפרים בכורי הוא והנה קרא את אפרים בכור אם מפני ברכת יעקב אבינו שעשה ליוסף בכור נוטל פי שנים ואם מפני שמלכות אפרים גלה ראשונה ולכן קראו בכור וראשון בענין הגלות, והותרו כפי מה שפירשתי בפסוקים האלה השאלה הראשונה והשנית:
פסוק י:שמעו דבר ה' גוים וגו' עד כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל עוד יאמרו את הדבר הזה. עתה יאמר הנביא ככרוזא קארי בחיל אתם הגוים חשבתם שהיה ענין ישראל נואש מבלי תקוה דעו כי אין הדבר כן כי מזרה ישראל יקבצנו שהוא הקדוש ברוך הוא שפיזרו הוא יקבצנו לא היה סנחריב מזרה אותם אלא הקב"ה וכן הוא יקבצם עתה, והביא להם ראיה על זה משמירתם בגלות כי איך אפשר שתעמוד כבשה אחת בין כמה זאבים ולא תכלה ולא תומר לדת אחרת אלא שהוא יתברך שמרה כאשר ישמור הרועה את עדרו כי כמו שהרועה פעם מזרה הצאן ופעם יקבצנו כן יעשה שומר ישראל לצאנו ועמו, (י) כי עתה פדה את יעקב שהם עשרת השבטים רוצה לומר שיפדה אותו, ובא מלת פדה העבר במקום עתיד וכן הוא פעמים רבות כדרך הנבואות לפי שהיה הנביא רואה הדבר בנבואתו כאילו כבר יצא למציאות, ואמר וגאלו מיד חזק ממנו כנגד האומות המחזיקות בו בגלותו, (יא) והנה הם כשיגאלו לא יעבדו את הבעלים והעגלים כמו שהיו עושים בראשונה אבל יבאו וירננו במרום ציון שהוא כמו שת"י טור בית מקדשא דאתבני בציון, וגם במרוצה רבה ירוצו ונהרו אל טוב ה' שהוא מקום השכינה כי הוא הטוב האמתי, ויהיה זה ברגל לפי שיקבלו התבואות בברכה מופלגת וזהו אומרו על דגן ועל תירוש ועל יצהר וגומר ולא יוסיפו לדאבה עוד בעצבון ודאגה, (יב) אבל בהפך שאז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו כי לרוב השמחה לא יבושו הזקנים מעשות כמעשה הבחורים לפי שאהפוך אבלם לששון ושמחתים מיגונם שהיה בגלות.
פסוק יד:ואמנם הכהנים שחדלו ממתנותיהם בימים ההם ארוה ואשביע נפשם מדשן ושובע רב לפי שתחזור עבודת בית המקדש למקומה וירבו הקרבנות בברכת הארץ והוא אומרו ועמי את טובי ישבעו.
פסוק טו:ועשה הנביא המשל על ענין עשרת השבטים כאילו רחל אמו של יוסף היתה בוכה וכדי להשמיע קולה ביותר בכה תבכה ברמה רוצה לומר בגבעת הרמה והוא בכי תמרורים, ואמנם אמר רחל מבכה על בניה בלשון רבים וחזר ואמר כי איננו בלשון יחיד לפי שרחל ילדה שני בנים יוסף ובנימין ויוסף בשני בניו מנשה ואפרים היו במלכות ישראל וגלו בגלות עשרת השבטים ולא שבו ולא נודע מהם דבר אם הם קיימים או לא, אמנם בנימין היה ממלכות יהודה וגלה עמו לבבל ושב לבית שני וגלה עוד בגלות חרבן בית שני ולכן אמר רחל מבכה על בניה שהם יוסף ובנימין שגלו בשתי המלכיות, האמנם גודל אנחתה אינו כל כך על בנימין לפי ששב לבית שני וידענו שבתו וגלותו אלא על גלות יוסף שלא שב עוד לא נודע ממנו עוד דבר והוא אומרו מאנה להנחם על בניה כי איננו יוסף הנזכר, (טו) ולכן ישיבה ה' על כל אחד מבניה אם על בנימין ששב לבית שני אמר כי יש שכר לפעולתך נאם ה' והפעולה הוא הנהי והבכי אשר עשתה ושבו מארץ אויב כי בני בנימין שבו לירושלם מבבל שהיתה ארץ האויב הגדול, (טז) ועוד ישבו פעם אחרת בגאולה העתידה וזהו ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם שהם ג"כ בני בנימין שישובו בגאולה האחרונה והותרה בזה השאלה השלישית.
פסוק טו:ואחרי אשר השיבה על ענין בנה הקטן השיבה על הגדול שאמרה כי איננו ואמר עליו (יז) שמוע שמעתי אפרים מתנודד ר"ל ראה ראיתי השבטים אשר גלו אשורה שהיו מתנודדים כאיש המקונן בוכה ונוהה. ואומר יסרתני ואוסר כלומר כבר הסרותי ממני דרכי העבודה זרה שהייתי עובד ואני מוכן לקבל מוסר ולמוד כעגל לא לומד שאין בו סכלות קניני שימנעהו מהתלמד והוא מתפלל ואומר השיבני ואשובה כי אתה ה' אלקי, (יח) והיתה כל כך תשובתו עד שהיה אומר כי אחרי שובי נחמתי רוצה לומר אחר ששבתי מדרכי הרעים נחמתי ונתחרטתי מהם, ואחרי הודעי שקבלתי ידיעה בעצמי ולא הייתי סכל ספקתי על ירך כאדם המתחרט בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי כלומר בושה על בושה קבלתי בזה לפי שהאדם כשיחטא יאמרו בני אדם עליו זה הרשע מנערותו היה כן ויזכרו חטאת הנעורים בעבור חטאת הבחרות והזקנה, כן אמר אפרים בושתי וגם נכלמתי בושה אחרי בושה לפי שנשאתי ויזכרו לי חרפת נעורי עם חרפת הזמן הזה, ולהיות תשובתו כל כך שלימה ישיבהו ה' (יט) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועי' רוצה לומר לא תשא עוד חרפת נעורים ולא חרפת איש גדול כי הנה אחרי שהגעת לגבול אנשים היית לי בן יקיר שהוא השם שיאמר על הבן הגדול הנכבד ובהיותך ילד קטן היית לפני ילד שעשועים, וזהו מה שאזכור מדי דברי בך לא מן החטאים שעשית כי לא יעלו עוד על לב, ומפני שהוא עשה תשובה שלימה ואנכי דברתי על לבו דברים טובים דברים נחומים כל כן המו מעי לו על גלותו רחם ארחמנו נאם ה' בגאולתו. ובויקרא רבה דרשו חז"ל כי מדי דברי בו על מתן תורה שדיבר אלקים לישראל וגם נכון הוא בפשט הכתוב.
פסוק כא:ולכן אמר כנגד מלכות ישראל הנזכר הציבי לך ציונים רוצה לומר כשתלך בגלות עשה סימנים בדרכים וציונים כמו גלי אבנים או אבן מצבת, שיתי לבך למסילה זכור אותה כדי שתדע לשוב בעת גאולתך בדרך אשר הלכת בו לשוב את עריך.
פסוק כב:ולפי שנתארך גלות י' השבטים זמן רב אמר הנביא כאן עד מתי תתחמקין הבת השובבה ותתחמקין הוא מגזרת חמק עבר רוצה לומר עד מתי תתעכב ותתמיד בגלותך כי הנה ברא ה' חדשה בארץ שעם היות שאתה נמשלת לנקבה שימשול בה בעלה לפי שבעלוך אדונים קשים זולתי הנה עתה לא יהיה כן כי אף על פי שעד עתה תשש כחך כנקבה אתה תסובב לזכר הגבור יותר המושל עליך ותגבר עליו גם שתסובב האומות שהם כגבר מושל בך ובסבתך יבאו לחרבן וכליון. ואפשר לפרש נקבה תסובב גבר על רחל שהיתה נקבה שבתפלתה תסובב הגבור האמתי יתברך לרחם על בניה והוא נמשך כפי המשל שזכר למעלה, וקרוב לזה דרשו חכמים זכרונם לברכה נקבה על ישראל וגבר על הקדוש ברוך הוא שישראל בתשובתו יסובב את הגבור והנורא להיטיב להם, הנה בזה החלק הראשון מזאת הנבואה דיבר הנביא ממלכות ישראל לענין גאולתו וכבר זכרתי שענין קול רחל ובניה ודבור ה' אליה ותשובת השבטים ומאמר ה' על תשובתם וציוני הדרכי' מבואר נגלה שהוא כולו דיבור הלציי ואמר על צד המשל:
פסוק כג:כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל עוד יאמרו את הדבר הזה וכו' עד כה אמר ה' נותן שמש וגומר. עתה בחלק השני הזה מהנבואה דיבר הנביא ממלכות יהודה ואמר אלקי ישראל רוצה לומר האלוה אשר יעד ודבר טוב על ישראל אמר גם כן על בני יהודה ועל עריו שבשובו את שבותם עוד יאמרו אליהם כל רואיהם יברכך ה' נוה צדק הר הקדש כי יקראו את ארץ יהודה נוה צדק לרוב הצדקה שימצא בה ויקראו את ירושלם הר הקדש לפי שתשוב שמה הנבואה וההשפעה והשכינה כימי קדם לא כמו בית שני שלא היה בו לא צדק ולא קודש, (כג) וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו אכרים רוצה לומר שלא ילכו עוד בני יהודה בגלות אחר אבל ישבו בה רוצה לומר בארץ הקדושה, וכל עריו יחדו יהיו אכרים רוצה לומר שיהיו כל עריו ארץ מקנה וירבו בהם אכרים וכבשים הרבה כי עם שיש ארצות שיתיחדו בזה מזולתם שלא יהיו כן הנה בכל ערי יהודה יצו ה' את הברכה באופן שכולם יהיו מלאים אכרים, ונסעו בעדר רוצה לומר שלרבוי המקנה יסעו העדרים ממקום למקום לבקש מרעה, (כד) כי אז לא יהיו בני יהודה ברעב ובצמא ובחוסר כל כאשר הם בגלות וזהו כי הרויתי נפש עיפה וכל נפש דאבה מלאתי ברוב הטובות שיהיו בזמן ההוא, (כה) ולפי שכל זה ראה הנביא בחלום לכן אמר על זאת הקיצותי ואראה ושנתי ערבה לי רוצה לומר שעל זאת הנבואה הקיץ משנתו כי נתפעל כל כך ממה שחלם אותה בשורה טובה שהקיץ עליה, ואומרו ואראה ושנתי ערבה לי פירשו המפרשים שהוא לעבר כאילו אמר וכבר ראיתי הנבואה שקדמה, ויותר נכון אצלי לפרשו על הנבואה שיזכור אחר זה כי על הראשונה אשר קדמה אמר על זאת הקיצותי ולפי שחזר לישן וראה עוד הנבואה השנית לכן אמר ואראה ושנתי ערבה לי, (כו) ומה שראה מתוך שנתו שנית הוא אומרו מיד הנה ימים באים נאם ה' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה, וזהו החלק השלישי שניבא על התחברות ישראל ויהודה כי אחרי שניבא על כ"א מהם בפני עצמו ניבא על התחברותם יחד שיהיה ענינם כזרע שמגרעין אחד יצאו כמה גרעינים ותהיה הברכה לא לבד בהם כי אז גם בבהמתם שלא תהיה משכלה ועקרה בארצם, כי כמו שבאו עליהם הקללות והרעות בהפלגה מהשגחת השם יתברך כן בזמן הגאולה יבא עליהם הטובות והתשועות בהפלגה ועל זה אמר (כז) והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ וגומר כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע.
פסוק כט:ואמנם אומרו בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר פירשו בו המפרשים שבזמן התשועה לא יענשו הבנים בעון אביהם כמו שהיה קודם לכן, ותמהתי מדבריהם כי הנה פוקד עון אבות על בנים לא נאמר אלא אל חטא ע"ז כשהבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם שאם יתחברו עונות האבות עם עונות הבנים ויהיה העונש גדול ואיך יצדק זה לימות המשיח, אבל פירוש הכתוב הוא שעתה בגלות אומרים אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה, ז) לפי שבחטא הע"ז שעבדו אנשי בית ראשון נתחייבו גלות ובניהם נשארו בו לזה היו אומרים כמ"ש יחזקאל (יחזקאל יח, ב) אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, אמנם בזמן הגאולה לא יהיה כן כי ימול השם לבבם הערל באופן שכמו שאבותיהם חייבו הגלות כן אלה יזכרו בתשועה ולכן לא יאמרו עוד שהם סובלים עונות אבותיהם כיון שכבר הם בני חורין ונגאלים, (כט) וכל איש בעונו ימות רומז אל האבות שאכלו הבוסר הם אשר מתו וקהו שיניהם ואלה שלא אכלו ממנו לא תקהינה שיניהם, ויהיה אומרו בעונו ימות עתיד במקום עבר כאילו אמר על הראשוני' הגולים איש בעונו מת כל האוכל הבוסר קהו שיניו והותרה השאלה הד'.
פסוק לא:וכדי שלא יובן המאמר הזה על העתיד אמר אחריו הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה וגומר ופירש שלא תהיה הברי' חדשה תורה אחרת שיתן אליהם אז כי הנה תורת משה מורשה היא לכל קהלת ישראל לא תשתנה ולא תחליף בזמן מן הזמנים, אבל אמר שיהיה ענין הברית שיתן להם רצון ונטיה רבה לקיום התורה האלהית ושלא לעבור על מצוה ממצותיה כמו שהיו עושים עד כה, (לא) וזה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בהם רוצה לומר כשלקחתי אותם להוציאם ממצרים אשר המה הפרו את בריתי והיו עוברים על מצותי, ואומרו ואנכי בעלתי בם פירשו המפרשים שהוא כמו בחלתי בחי"ת שענינו קצתי בם, ולי נראה שהוא כפשוטו יאמר כי המה הפרו את בריתי עם היות שאני בעלתי בם לקחת אותם לי לעם והוא מלשון כי בועליך עושיך (ישעיה נד, ה), (לב) כי זאת הברית אשר אכרות רוצה לומר אלא זאת הברית אשר אכרות אתם שאחרי גאולתם וקבוצם אתן תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה רוצה לומר אותה תורה שנתתי להם בימים הראשונים על ידי משה בסיני שהיו הם מפרים אותה עתה אכתבנה על לבם באופן שלא תהיה בפיהם מצות אנשים מלומדה ולבם רחוק ממנה, אבל תהיה התורה היא כתובה על לבם בעט ברזל וכצפורן שמיר, והענין שיראו כ"כ מהנפלאות שאעשה לעיניהם שיתבטל יצרם הרע ויכנעו לעבוד אותי באמת ובתמים ועל זה אמר והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם רוצה לומר שלא יבואו עוד להסתר פנים והסתלקות השכינה אבל תמיד אהיה לאלהים משגיח בהם ושוכן בתוכם והמה יהיו לי לעם שומרי מצותי והותרה בזה השאלה החמישית.
פסוק לד:אמנם אומרו ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר וכו' הוא זר מאד שיבאו בני אדם כולם לידיעת הדברים האלהיים בלי לימוד ושישתוו בידיעה ובחכמה הקטנים עם הגדולים, ומה שראוי שיאמר בזה הוא שהדברים המוטבעים בנו ביצירה השכלית אינם צריכים לימוד כי הטבע ילמדם מבלי מלאכה והקטנים המתחילים בה ידעו אותה כגדולים המובהקים בידיעה, כאילו תאמר המושכלות הראשונות שאינם צריכות אל לימוד וישתוו בידיעתם הקטנים עם הגדולים אבל הדברים המלאכותיים והנקים מכח הטענות וההקשים הם אשר יצטרכו ללמוד, ולכן אמר שתהיה בזמן הגאולה יראת השם וההכנעות לפניו כ"כ תקועה בלבות האנשים עד שלא יצטרכו ללמוד אותה איש את רעהו ואיש את אחיו לפי שכולם ידעו הידיעה הזאת ליראה את השם הנכבד מקטנם ועד גדולם כידיעת המושכלות הראשונות שאין השכל מספק בהם דבר, ואמר שלא יעשו זה מפחד העונשים כי הוא יתברך יסלח לחטאתם ועונותיהם לא יזכור עוד אלא לפי שתשקע יראת השם והכרת אלהותו בלבות בני אדם כולם מפני הנפלאות אשר יראו בעיניהם. והותרה בזה השאלה הו'. ובילמדנו אמרו (הובא בילקוט שמעוני ישעיה פרק נד רמז תעט) בעולם הזה לומדים תורה מבשר ודם לפיכך משכחים אותה שכמו שב"ו עובר כך תלמודו עובר שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו, אבל לעתיד לבא אין ישראל לומדים אלא מפי הקב"ה שנאמר וכל בניך למודי ה', רצו בזה שעתה למוד התורה הוא מלאכותיי ע"י ב"ו ולכן לא יעמוד ימים רבים כי הפעולה תתיחס אל הפועל אותה אבל בזמן הגאולה תהיה למידת התורה ע"ד נס והוא אמרם מפי הקדוש ברוך הוא לכן תתקיים ותעמוד כעמידת הפועל אותה:
פסוק לה:כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם וגו' עד סוף הנבואה. כתבו המפרשים שהפרשה הזאת אמר להבטיח ישראל על גאולתם, ושזכר הים לפי שהקב"ה בטל חק הים בקריעת ים סוף, ויקשה להם למה לא זכר מופת אחר ומה לים עם השמש, ויותר נראה לפרש שרצה לומר שלא יתיאשו מהגאולה עם כל תוקף הצרות ורבוייה כי הנה יקרה להם כמו שיקרה לשמש המאיר לארץ ביום ובלילה יחשך אורו ויהיה בחשך ואפלה ואחר כך השמש יצא על הארץ ויאיר לדרים עליה וכן הירח וכוכבים שיאירו בלילה וביום יסתרו, וכן בענין הים פעמים הולך וסוער ואחר כך ברצות השם קם סערה לדממה, ככה יהיה ענין ישראל שאחרי חושך הגלות ואפלת הצרות יראו אור גדול וכבוד ה' עליהם יזרח, ואחרי רעש ים הגלות משבריו וגליו וצרותיו השם יתברך ישים העקוב למישור ושקט ושאנן ואין מחריד, ועל זה אמר כאן כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם רוצה לומר כי בלילה יחדל אורו וירח וכוכבים לאור לילה כי ביום יסתר אורם רוגע הים ומשקיטו כאשר יהמו גליו, כי רוגע הוא מלשון מרגוע ומנוחה כי הכל מאתו יתברך, כן יהיה ענין ישראל בגלותם שאחרי החושך יבוא אורם ואחרי הסערה ישקטו וינוחו כי לא ישבות זרעם ולא יפסדו בשום צד, ואף על פי שימצא בהם תנועת ההעתק מעליה לשפלות ותנועת השנוי מטוב לרע הנה לא יפול בהם תנועת ההפסד והכליון אם היה שתאמר בו תנועה, (לה) כי כמו שלא נפסד השמש והירח והככבים בזמן החושך ויבוא אחריו אור, וכן לא ימיש חוקיהם כי תמיד יבא המרגוע אחר ההמיה כן זרע ישראל לא ישבות מהיות גוי כי אחרי הגלות יבאו לגאולה ויהיו גוי אחד בארץ למעלתם.
פסוק לז:ואמנם אומרו אח"ז כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדות הארץ מלמטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל יראה שאין בו צורך ושהוא כפל דברים, גם יראה שאין ענין המשל מתוקן כראוי כי איך ידמה מדת השמים וחקירת מוסדי הארץ לענין המיאוס בכל זרע ישראל, גם אומרו השמים מלמעלה והארץ מלמטה היא ביאור בלתי הכרחי הלא ידענו שהשמים הם מלמעלה והארץ היא למטה. והנ"ל בזה הוא שהנביא עשה בקיום ישראל דמוי אחר ובבחינה אחרת והוא כי כמו שלא תפול המדה על גובה השמים כי הנה החקירה האנושית התבאר בחכמה שתגיע עד קערורית הגלגל הח' אבל א"א שתגיע לקערורית הגלגל הט' לדעת כמה הוא עוביו וגובהו, וכן א"א שימוד האדם עובי הארץ ואמר זה על הנקודה אשר מצבה באמצע כדור הארץ שאותה הנקודה הוא המרכז והיסוד האמיתי לא כדור הארץ בכללה וכמו שאמר עליו תולה ארץ על בלימה (איוב כו, ז) כי מפני שהנקודה ההיא בלתי מתחלקת קראה בלימה רוצה לומר בלי מהות וכמות, ויאמר כי כמו שא"א שתפול המדה והמספר בשתי הקצוות האלה שהם האחד לצד מעלה שהוא המקיף ואחד לצד מטה שהוא המרכז ככה בשום צד לא יספרו עונותיהם של ישראל לפניו יתברך באופן שמפניהם יהיו נמאסים לפניו, ולפי שכל העונות נכללו בשני סוגים סוג העוונות שהם בין אדם למקום שהם כלפי מעלה לכן אמר כנגדם אם ימדו שמים מלמעלה, וסוג העוונות שבין אדם לחבירו וכנגדם אמר ויחקרו מוסדי הארץ למטה, והמאמרים האלה כולם כחם כח הקש תנאי מתדבק אם ימושו החוקים האלה מלפני גם זרע ישראל ישבתו אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס, ונשנה סתירת הקודם ויוליד סתירת הנמשך רוצה לומר אבל לא ימושו החקים האלה א"כ גם זרע ישראל לא ישבותו וכן לא ימדו שמים מלמעלה א"כ גם אני לא אמאס.
פסוק לח:ואמנם אומרו אח"ז הנה ימים באים נאם ה' ונבנתה העיר ממגדל חננאל וגומר, הוא יעוד על ירושלם שיהיה ישובה כפילה ומכופלת ממה שהיתה בראשונה, ואמר ונבנתה העיר לה' להגיד שלא תיוחד ירושלם לחלק יהודה ובנימין כמו שהיה בבית ראשון ולא לשבט אחר בייחוד אבל תבנה לה' וכמו שיתבאר בדברי יחזקאל שתהיה ירושלם תרומה לה' מן הארץ, ושתתרחב ממגדל חננאל שהוא הקצה האחד עד שער הפנה שהוא הקצה האחר וכן אמר אחריה בנבואתו עד שער הפנים, (לח) וכן תתרחב גבול ירושלם מן קו המדה נגדו עד גבעת גרב ונסב געתה והם שמות למקומות מרעה הצאן הסמוכים לשם כי תתרחב עריהם, (לט) וכן וכל עמק הפגרים שהוא המישור הקרוב לירושלם, ואולי שהוא עמק יהושפט.
פסוק לח:ורש"י פירש העמק שנפלו בו הפגרים בימי סנחריב והדשן הוא כר נרחב דשן ושמן, או הוא מקום ששופכים שם הדשן והשדמות עד נחל קדרון הם השדות הסמוכות לעיר שאז יכנסו כולם בעיר עד פנת שער הסוסים שהוא השער שהיו יוצאים שם הפרשים לרוץ שם את הסוסים שיהיה לצד מזרח בהר הבית קדש לה', ולא יבא העיר לחרבן אחר כאשר בא פעמים כי לא ינתש ולא יהרס לעולם וכאילו יעד הנביא שעוונות ישראל לא ימדו ולא יספרו לפניו יתברך אבל ירושלם יצא קוה במדה ותתרחב מאד:
