א הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ב כֹּֽה־אָמַ֧ר יְהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּתָב־לְךָ֗ אֵ֧ת כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתִּי אֵלֶ֖יךָ אֶל־סֵֽפֶר׃ ג כִּ֠י הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְ֠שַׁבְתִּי אֶת־שְׁב֨וּת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וִֽיהוּדָ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה וַהֲשִׁבֹתִ֗ים אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לַאֲבוֹתָ֖ם וִֽירֵשֽׁוּהָ׃ ד וְאֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶל־יְהוּדָֽה׃ ה כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה ק֥וֹל חֲרָדָ֖ה שָׁמָ֑עְנוּ פַּ֖חַד וְאֵ֥ין שָׁלֽוֹם׃ ו שַׁאֲלוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ אִם־יֹלֵ֖ד זָכָ֑ר מַדּוּעַ֩ רָאִ֨יתִי כָל־גֶּ֜בֶר יָדָ֤יו עַל־חֲלָצָיו֙ כַּיּ֣וֹלֵדָ֔ה וְנֶהֶפְכ֥וּ כָל־פָּנִ֖ים לְיֵרָקֽוֹן׃ ז ה֗וֹי כִּ֥י גָד֛וֹל הַיּ֥וֹם הַה֖וּא מֵאַ֣יִן כָּמֹ֑הוּ וְעֵֽת־צָרָ֥ה הִיא֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וּמִמֶּ֖נָּה יִוָּשֵֽׁעַ׃ ח וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת אֶשְׁבֹּ֤ר עֻלּוֹ֙ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֔ךָ וּמוֹסְרוֹתֶ֖יךָ אֲנַתֵּ֑ק וְלֹא־יַעַבְדוּ־ב֥וֹ ע֖וֹד זָרִֽים׃ ט וְעָ֣בְד֔וּ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וְאֵת֙ דָּוִ֣ד מַלְכָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָקִ֖ים לָהֶֽם׃ י וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־יְהֹוָה֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲקֹ֛ב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃ יא כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־יְהוָ֖ה לְהֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ אֲשֶׁ֧ר הֲפִצוֹתִ֣יךָ שָּׁ֗ם אַ֤ךְ אֹֽתְךָ֙ לֹֽא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃ יב כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֖ה אָנ֣וּשׁ לְשִׁבְרֵ֑ךְ נַחְלָ֖ה מַכָּתֵֽךְ׃ יג אֵֽין־דָּ֥ן דִּינֵ֖ךְ לְמָז֑וֹר רְפֻא֥וֹת תְּעָלָ֖ה אֵ֥ין לָֽךְ׃ יד כָּל־מְאַהֲבַ֣יִךְ שְׁכֵח֔וּךְ אוֹתָ֖ךְ לֹ֣א יִדְרֹ֑שׁוּ כִּי֩ מַכַּ֨ת אוֹיֵ֤ב הִכִּיתִיךְ֙ מוּסַ֣ר אַכְזָרִ֔י עַ֚ל רֹ֣ב עֲוֺנֵ֔ךְ עָצְמ֖וּ חַטֹּאתָֽיִךְ׃ טו מַה־תִּזְעַק֙ עַל־שִׁבְרֵ֔ךְ אָנ֖וּשׁ מַכְאֹבֵ֑ךְ עַ֣ל ׀ רֹ֣ב עֲוֺנֵ֗ךְ עָֽצְמוּ֙ חַטֹּאתַ֔יִךְ עָשִׂ֥יתִי אֵ֖לֶּה לָֽךְ׃ טז לָכֵ֞ן כָּל־אֹכְלַ֙יִךְ֙ יֵאָכֵ֔לוּ וְכָל־צָרַ֥יִךְ כֻּלָּ֖ם בַּשְּׁבִ֣י יֵלֵ֑כוּ וְהָי֤וּ שֹׁאסַ֙יִךְ֙ לִמְשִׁסָּ֔ה וְכָל־בֹּזְזַ֖יִךְ אֶתֵּ֥ן לָבַֽז׃ יז כִּי֩ אַעֲלֶ֨ה אֲרֻכָ֥ה לָ֛ךְ וּמִמַּכּוֹתַ֥יִךְ אֶרְפָּאֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֤י נִדָּחָה֙ קָ֣רְאוּ לָ֔ךְ צִיּ֣וֹן הִ֔יא דֹּרֵ֖שׁ אֵ֥ין לָֽהּ׃ יח כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִי־שָׁב֙ שְׁבוּת֙ אָהֳלֵ֣י יַֽעֲק֔וֹב וּמִשְׁכְּנֹתָ֖יו אֲרַחֵ֑ם וְנִבְנְתָ֥ה עִיר֙ עַל־תִּלָּ֔הּ וְאַרְמ֖וֹן עַל־מִשְׁפָּט֥וֹ יֵשֵֽׁב׃ יט וְיָצָ֥א מֵהֶ֛ם תּוֹדָ֖ה וְק֣וֹל מְשַׂחֲקִ֑ים וְהִרְבִּתִים֙ וְלֹ֣א יִמְעָ֔טוּ וְהִכְבַּדְתִּ֖ים וְלֹ֥א יִצְעָֽרוּ׃ כ וְהָי֤וּ בָנָיו֙ כְּקֶ֔דֶם וַעֲדָת֖וֹ לְפָנַ֣י תִּכּ֑וֹן וּפָ֣קַדְתִּ֔י עַ֖ל כָּל־לֹחֲצָֽיו׃ כא וְהָיָ֨ה אַדִּיר֜וֹ מִמֶּ֗נּוּ וּמֹֽשְׁלוֹ֙ מִקִּרְבּ֣וֹ יֵצֵ֔א וְהִקְרַבְתִּ֖יו וְנִגַּ֣שׁ אֵלָ֑י כִּי֩ מִ֨י הוּא־זֶ֜ה עָרַ֧ב אֶת־לִבּ֛וֹ לָגֶ֥שֶׁת אֵלַ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃ כב וִהְיִ֥יתֶם לִ֖י לְעָ֑ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ כג הִנֵּ֣ה ׀ סַעֲרַ֣ת יְהוָ֗ה חֵמָה֙ יָֽצְאָ֔ה סַ֖עַר מִתְגּוֹרֵ֑ר עַ֛ל רֹ֥אשׁ רְשָׁעִ֖ים יָחֽוּל׃ כד לֹ֣א יָשׁ֗וּב חֲרוֹן֙ אַף־יְהוָ֔ה עַד־עֲשֹׂת֥וֹ וְעַד־הֲקִימ֖וֹ מְזִמּ֣וֹת לִבּ֑וֹ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִ֖ים תִּתְבּ֥וֹנְנוּ בָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק ב:
אל ספר. כמו בספר, וי"ל שרמז שדבר אל ספר, ר"ל לא לצורך שליחות עתה, רק בעבור שיכתוב בספר למשמרת לעת קץ :
פסוק ג:
ושבתי את שבות. כבר כתבתי (כ"ט י"ד) ששב בקל (והוא פעל יוצא) מורה השבת המדרגה והמנוחה, והשיב בהפעיל מורה השבה למקום, ובמלת שבות ששרשו שבה פי' המפ' מענין שביה, אולם איך נפרש וה' שב את שבות איוב (איוב מ"ב י') כי אשיב את שבות הארץ (לקמן ל"ג י"א), ושבתי את שבות סדום (יחזקאל ט"ז נ"ג) ולדעתי משתתף עם שוב מנע"ו, שנחי העי"ן והלמ"ד יבואו זה תחת זה, וע"כ לא נמצא שם זה במשקל נחי העי"ן רק פעם אחד (בשוב ה' את שיבת ציון) כדי שלא יתחלף עם בשובה ונחת תושעון (ישעיהו ל׳:ט״ו), ופירושו מענין השבה בכ"מ :
פסוק ה:
חרדה,
פסוק ה:
פחד. בארתי הבדלם (ישעיה י"ט ט"ז) :
פסוק ו:
אם יולד זכר. המליצה תדמה בקיעת עיר מבצר והוצאת אנשיה להרג, כלידה, וכן אמר על בבל עצמה כיולדה יחילון (ישעיהו י״ג:ח׳), צירים אחזוני כצירי יולדה (שם כ"א), ולקמן (מ"ט כ"ד, נ' מ"ג) :
פסוק ח:
ולא יעבדו בו. היל"ל בך בנוכח, ויל"פ על הצואר הנזכר, לא יעבדו בהצואר והעול שעליו :
פסוק י:
אל תירא יעקב ואל תחת ישראל, ישראל מדרגה גדולה מיעקב (ישעיה ט' ז') והחתת היא השפלת הרוח והנפש, וזה הבדלו מן יראה, היראה הוא הפך החזוק והגבורה, והחתת הפך אומץ הלב הפנימי כמ"ש (יהושע א') ובכ"מ, וע"כ מיחס החתת לישראל בעלי הרוח, והיראה ליעקב ההמון עם :
פסוק י:
ושקט ושאנן. כבר בארתי (ישעיה ל"ב ט'), ששאנן הוא הפך של שאון המורה קול המולה גדולה ושאנן מורה שיושב לבדו לא ישמע קול נוגש ושקט היא המנוחה הפנימית, ומלת שאנן הוא פועל עבר ולכן בא בפת"ח והתואר בא בנו"ן קמוצה :
פסוק יא:
למשפט. פתח הלמ"ד מורה לפי המשפט הידוע כפי עונך :
פסוק יב:
שברך. מכתך. עי' למעלה (י"ד י"ז) :
פסוק יג:
מזור רפואת תעלה. מזור משתתף עם זרה, על אבק סמנים שזורים על המכה, או מענין זור מנחי העי"ן, על מיעוך המכה להוציא הליחה, והרפואה היא פנימית עמ"ש (הושע ה' י"ג), ורפואת תעלה, יל"פ מענין תעלת הבריכה על השקוי של העצמות וליחות השרשי הנמשך כתעלת מים, שממנו רוטפש בשרו וישוב לימי עלומיו :
פסוק טו:
רוב עונך עצמו חטאתיך. העון הוא המזיד ע"י עוות השכל, והחטא הוא השוגג או ע"י התאוה (ישעיה א' ד') והיה ראוי שייחס הריבוי אל החטאים והעצמה אל העונות, רק אמר רבותא, שגם העונות עם היותם עצומים הם גם רבים, והחטאים הגם שהם רבים תמיד, הם אצלך גם עצומים, כמו חייבי כריתות ומיתות ב"ד :
פסוק טז:
שאסיך למשסה ובוזזיך. שאסיך שרשו שסה, ומשסה שרשו שסס, וגדרם הבוזז עקר מגמתו השלל, והשוסה והשוסם עקר מגמתו להשחית, הבוזז יקח את אשר יקח ואת המותר יניח, והשוסס יחריב את המותר, (ישעיה י"ז י"ד, מ"ב כ"ג) :
פסוק יז:
כי אעלה ארוכה לך. ארוכה בא על רפואת השבר, שיתארך הבשר ויתחברו השברים, וכן כי עלתה ארוכה לחומת ירושלים (נחמיה ד' א'), לכן יפול בו לשון צמיחה, וארוכתך מהרה תצמח (ישעיה נ"ח ח') :
פסוק יז:
נדחה קראו לך ציון היא. סדר המלות, כי קראו לך ציון היא נדחה, ולפעמים ידרוש הרועה צאנו הנדח ממקומו, אבל היא דורש אין לה :
פסוק יח:
הנני שב אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם. האהל עראי והמשכן קבוע, וגם האהל מציין דירת העם, ועז"א הנני שב, ומשכנותיו מצייר מקומות המקודשים לשכינת השכינה, ועז"א ארחם, כי הם עדן במדרגתם וקדושתן אף שהם שוממים, רק צריכים רחמים, ונגד הנני שב אהלי יעקב אמר ונבנתה עיר על תלה, ונגד משכנותיו ארחם אמר וארמון על משפטו ישב, כי המשכן ישנו גם עתה ר"ל שכינת השכינה רק שחסר הארמון והבנין שנחרב :
פסוק יט:
ימעטו,
פסוק יט:
יצערו. המעט הוא בכמות, והמצער הוא במדרגה :