"ציון היא דֹרֵש אין לה"

נאמר בפרקנו:

יז. "כי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לך, וממכותיך ארפאך, נְאֻם ד', כי נדָחה קראו לך, ציון היא, דֹרֵש אין לה".

א. הגמרא במסכת ראש השנה 

נאמר על כך במסכת ראש השנה (דף ל ע"א):

משנה: "בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד,

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור".

פירש רש"י:

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה - דכתיב: 'ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ), ובמדינה יום אחד - דכתיב: 'ולקחתם לכם ביום הראשון' (שם).
ושיהא היום הנף כולו אסור - יום הנפת עומר כולו אסור לאכול מן החדש. ומדאורייתא משהאיר מזרח מותר, כדאמרינן במנחות (סח, ע"א): כתוב אחד אומר: 'עד עצם היום הזה' (ויקרא כג, יד), וכתוב אחד אומר: 'עד הביאכם את קרבן אלקיכם' (שם). הא כיצד? בזמן הבית - עומר מתיר, ובזמן שאין עומר - עצם היום מתיר.

שאלה על כך הגמרא: מנין שעושים זכר למקדש?

וענתה: שנאמר: 'כי אעלה ארכה לך, וממכותיך ארפאך, נאם ד', כי נדחה קראו לך, ציון היא, דרש אין לה' - מכאן שצריך דרישה.

ב. הסבר ה"חתם סופר"

כתב על כך בספר "דף על הדף": "וכתב ה'חתם סופר' שזה מה שכתוב בסמוך: 'וממכותיך ארפאך', לרמז שבזכות הדרישה לציון תבוא לנו רפואה למכותינו". 

ג. הסבר האדר"ת

עוד כתב בספר "דף על הדף":

והגאון האדר"ת זצ"ל בקונטרס 'זכר למקדש' מציין את הספרי בפרשת עקב (מג): 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם' - היו מצוינין במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים וכו', הוא שירמיהו אומר: 'הציבי לך ציונים' (ירמיהו לא, כ)  - אלו המצוות שישראל מצויינין בהם.
'שימי לך תמרורים' (שם) - זה חורבן בית המקדש,
'שיתי לבך למסלה דרך הָלָכת' (שם) - אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: ראו באיזה דרכים הלכתם ועשו תשובה, מיד אתם חוזרים לעריכם, שנאמר: 'שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה' (שם).
והכוונה לשוב לקיים מצוות המעשיות שעזבום בישבם על אדמתם מרוב כל, וזה שאמר: 'שימי לך תמרורים', שנשים ללבנו לעשות זכרון לבית תפארתנו וקדשנו, ובזכות אותה דרישה שנדרוש לציון ולמקדשה נזכה לקיימם באמת.