א הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ב כֹּֽה־אָמַ֧ר יְהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּתָב־לְךָ֗ אֵ֧ת כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתִּי אֵלֶ֖יךָ אֶל־סֵֽפֶר׃ ג כִּ֠י הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְ֠שַׁבְתִּי אֶת־שְׁב֨וּת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וִֽיהוּדָ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה וַהֲשִׁבֹתִ֗ים אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לַאֲבוֹתָ֖ם וִֽירֵשֽׁוּהָ׃ ד וְאֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶל־יְהוּדָֽה׃ ה כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה ק֥וֹל חֲרָדָ֖ה שָׁמָ֑עְנוּ פַּ֖חַד וְאֵ֥ין שָׁלֽוֹם׃ ו שַׁאֲלוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ אִם־יֹלֵ֖ד זָכָ֑ר מַדּוּעַ֩ רָאִ֨יתִי כָל־גֶּ֜בֶר יָדָ֤יו עַל־חֲלָצָיו֙ כַּיּ֣וֹלֵדָ֔ה וְנֶהֶפְכ֥וּ כָל־פָּנִ֖ים לְיֵרָקֽוֹן׃ ז ה֗וֹי כִּ֥י גָד֛וֹל הַיּ֥וֹם הַה֖וּא מֵאַ֣יִן כָּמֹ֑הוּ וְעֵֽת־צָרָ֥ה הִיא֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וּמִמֶּ֖נָּה יִוָּשֵֽׁעַ׃ ח וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת אֶשְׁבֹּ֤ר עֻלּוֹ֙ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֔ךָ וּמוֹסְרוֹתֶ֖יךָ אֲנַתֵּ֑ק וְלֹא־יַעַבְדוּ־ב֥וֹ ע֖וֹד זָרִֽים׃ ט וְעָ֣בְד֔וּ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וְאֵת֙ דָּוִ֣ד מַלְכָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָקִ֖ים לָהֶֽם׃ י וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־יְהֹוָה֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲקֹ֛ב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃ יא כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־יְהוָ֖ה לְהֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ אֲשֶׁ֧ר הֲפִצוֹתִ֣יךָ שָּׁ֗ם אַ֤ךְ אֹֽתְךָ֙ לֹֽא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃ יב כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֖ה אָנ֣וּשׁ לְשִׁבְרֵ֑ךְ נַחְלָ֖ה מַכָּתֵֽךְ׃ יג אֵֽין־דָּ֥ן דִּינֵ֖ךְ לְמָז֑וֹר רְפֻא֥וֹת תְּעָלָ֖ה אֵ֥ין לָֽךְ׃ יד כָּל־מְאַהֲבַ֣יִךְ שְׁכֵח֔וּךְ אוֹתָ֖ךְ לֹ֣א יִדְרֹ֑שׁוּ כִּי֩ מַכַּ֨ת אוֹיֵ֤ב הִכִּיתִיךְ֙ מוּסַ֣ר אַכְזָרִ֔י עַ֚ל רֹ֣ב עֲוֺנֵ֔ךְ עָצְמ֖וּ חַטֹּאתָֽיִךְ׃ טו מַה־תִּזְעַק֙ עַל־שִׁבְרֵ֔ךְ אָנ֖וּשׁ מַכְאֹבֵ֑ךְ עַ֣ל ׀ רֹ֣ב עֲוֺנֵ֗ךְ עָֽצְמוּ֙ חַטֹּאתַ֔יִךְ עָשִׂ֥יתִי אֵ֖לֶּה לָֽךְ׃ טז לָכֵ֞ן כָּל־אֹכְלַ֙יִךְ֙ יֵאָכֵ֔לוּ וְכָל־צָרַ֥יִךְ כֻּלָּ֖ם בַּשְּׁבִ֣י יֵלֵ֑כוּ וְהָי֤וּ שֹׁאסַ֙יִךְ֙ לִמְשִׁסָּ֔ה וְכָל־בֹּזְזַ֖יִךְ אֶתֵּ֥ן לָבַֽז׃ יז כִּי֩ אַעֲלֶ֨ה אֲרֻכָ֥ה לָ֛ךְ וּמִמַּכּוֹתַ֥יִךְ אֶרְפָּאֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֤י נִדָּחָה֙ קָ֣רְאוּ לָ֔ךְ צִיּ֣וֹן הִ֔יא דֹּרֵ֖שׁ אֵ֥ין לָֽהּ׃ יח כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִי־שָׁב֙ שְׁבוּת֙ אָהֳלֵ֣י יַֽעֲק֔וֹב וּמִשְׁכְּנֹתָ֖יו אֲרַחֵ֑ם וְנִבְנְתָ֥ה עִיר֙ עַל־תִּלָּ֔הּ וְאַרְמ֖וֹן עַל־מִשְׁפָּט֥וֹ יֵשֵֽׁב׃ יט וְיָצָ֥א מֵהֶ֛ם תּוֹדָ֖ה וְק֣וֹל מְשַׂחֲקִ֑ים וְהִרְבִּתִים֙ וְלֹ֣א יִמְעָ֔טוּ וְהִכְבַּדְתִּ֖ים וְלֹ֥א יִצְעָֽרוּ׃ כ וְהָי֤וּ בָנָיו֙ כְּקֶ֔דֶם וַעֲדָת֖וֹ לְפָנַ֣י תִּכּ֑וֹן וּפָ֣קַדְתִּ֔י עַ֖ל כָּל־לֹחֲצָֽיו׃ כא וְהָיָ֨ה אַדִּיר֜וֹ מִמֶּ֗נּוּ וּמֹֽשְׁלוֹ֙ מִקִּרְבּ֣וֹ יֵצֵ֔א וְהִקְרַבְתִּ֖יו וְנִגַּ֣שׁ אֵלָ֑י כִּי֩ מִ֨י הוּא־זֶ֜ה עָרַ֧ב אֶת־לִבּ֛וֹ לָגֶ֥שֶׁת אֵלַ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃ כב וִהְיִ֥יתֶם לִ֖י לְעָ֑ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ כג הִנֵּ֣ה ׀ סַעֲרַ֣ת יְהוָ֗ה חֵמָה֙ יָֽצְאָ֔ה סַ֖עַר מִתְגּוֹרֵ֑ר עַ֛ל רֹ֥אשׁ רְשָׁעִ֖ים יָחֽוּל׃ כד לֹ֣א יָשׁ֗וּב חֲרוֹן֙ אַף־יְהוָ֔ה עַד־עֲשֹׂת֥וֹ וְעַד־הֲקִימ֖וֹ מְזִמּ֣וֹת לִבּ֑וֹ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִ֖ים תִּתְבּ֥וֹנְנוּ בָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הנבואה האחד עשר תחילתה הדבר אשר היה אל ירמיהו וכו' כתב לך את הדברים וכו' עד הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם בשנה העשירית לצדקיהו וכו'. ויש בנבואה הזאת י"ח פרשיות. האחד, הדבר אשר היה. הב', ואלה הדברים. הג', ואתה אל תירא עבדי יעקב. הד', כי כה אמר ה' אנוש לשברך. הה', כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב. הו', הנה סערת ה' חמה יצאה. הז', כה אמר ה' מצא חן במדב'. הח', כי כה אמר ה' רנו ליעק' שמח'. הט', שמעו דבר ה' גוים. הי', כה אמר ה' קול ברמה נשמע. הי"א, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי. הי"ב, הציבי לך ציונים. הי"ג, כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל. הי"ד, הנה ימים באים נאם ה'. הט"ו, כי זאת הברית אשר אכרות. הי"ו, כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם. הי"ז, כה אמר ה' אם ימדו שמים. הי"ח, הנה ימים באים נאם ה' ונבנתה העיר. ושאלתי בנבואה הזאת ו' השאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה באומרו כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים וגומר, כי אם קרא נוצרים אכלוסי מלך בבל כמו שאמר בנבואה השנית הנה נוצרים באים מארץ מרחק איך בגאולה העתידה יאמר שיבואו הנוצרים ההם מאכלוסי נבוכד נצר שכבר נמחה מן העולם אלפים מן השנים ולמה אמר בהר אפרים יותר מבמקום אחר ואיך יאמרו נעלה אל ה' אלקינו:
פסוק א:
השאלה השנית באומרו כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא, כי הנה אפרים לא היה בכור בתוך השבטים כי הבכור היה ראובן ואף שיוסף נטל פי שנים כדין הבכור לא מפני זה יצדק לומר שאפרים שהיה אחד מבניו הוא הבכור:
פסוק א:
השאלה השלישית במה שאמר רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, וזה כי אם היתה מבכה על בניה כולם איך אמר כי איננו והיה לו לומר כי אינם, ואם על אפרים בלבד היתה מבכה ועליו אמר כי איננו למה אמר מבכה על בניה כי הנה על בנה היה לו לומר, גם בתשובת ה' בא הכפל שאמר ושבו מארץ אויב ושבו בנים לגבולם:
פסוק א:
השאלה הרביעית באומרו בימים ההם לא יאמרו עוד אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה כי אם איש בעונו ימות וכו', כי מה החדוש בייעוד הזה לזמן הגאולה והוא תמיד ובכל זמן וגם היום בהיותנו בגלות איש בעונו ימות ולא יומתו בנים על אבות ולמה אם כן תלאה בימים ההם:
פסוק א:
השאלה החמישית באומרו וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם ממצרים, כי זה המאמר מורה שלזמן הגאולה העתידה יתן השם לעמו תורה חדשה אחרת מתחלפת לתורה אשר אתנו והוא בהפך העיקר שנאמין מנצחיות התורה ושלא תשתנה בשום זמן וכבר אויבי ה' והאפיקורוסים עם המאמר הזה שות שתו השערה ונלחמו עמנו הרבה:
פסוק א:
השאלה השישית היא באומרו ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעה את השם כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, כי איך אפשר שיבואו בני אדם כולם לידיעות האלקיות שהם העמוקות מכל המושכלות בלי למוד ואיך אפשר שישתוו בידיעתם הקטנים עם הגדולים, וכבר זכר הפילוסוף בספר המופת שקנין הידיעה מבלי למוד הוא שקר. והנני מפרש פסוקי הנבואה הזאת באופן יותרו השאלות האלה כולם:
פסוק א:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא ליעד על קיבוץ הגליות והגאולה העתידה ומחרבן האומות בה תחת אשר הרעו לישראל, ושישראל יהיו נושעים ויבאו על ארצם וירבו ויפרו שמה, וייעד על חזרת עשרת השבטים שקרא מלכות אפרים מגלותם וחזרת בית יהודה מכל הארצות אשר נפוצו בם ושיהיו כולם ישראל ויהודה לעם אחד ומלך אחד ימלוך עליהם ויכרות עמהם ברית חדשה שיקיימו תורת משה וישמרוה בלבם ומעשיהם, ותתחרב ירושלם מאד מאד יותר ממה שהיתה בימים הראשונים וכמו שיתבאר בפסוקים:
פסוק א:
הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר כה אמר ה' אלקי ישראל כתב לך וכו' עד כה אמ' ה' מצא חן, (ב) סיפר הכתו' שצוה ה' לנביא שיכתוב על ספר כל הדברים האלה אשר דיבר ה', ואינם הדברים הנזכרים למעלה אף על פי שאמר בלשון עבר אשר דברתי אליך אבל הם הנזכרים אחר זה וכמ"ש ואלה הדברים אשר דבר ה' וגומר, כי בעבור שייעד הנביא עד כה החרבן ירושלם על ידי נבוכד נצר צוה אותו שינבא עתה על גאולת העם וחזרתו, ולפי שהיו הדברים האלה דברי נחמה והגדת הטוב העתיד לבא עליהם הזהירו שיכתבה על ספר כדי שידעו באחרית הימים שכמו שיתקיימו הייעודים הרעים יתקיימו הטובי' ולכן יכתבם על ספר למען יעמדו ימים רבים, וזהו אומרו כאן (ג) כי הנה ימים באים ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה והשבותים אל הארץ אשר נתתי לאבותם וירשוה, והנה הנבואות האלה יש מהמפרשים שפירשו אותם על פקודת בית שני ויפרשו קול חרדה שמענו וגומר על הכשדיים בחרבן בבל ועל בני הגולה אשר שם שיפחדו בבוא האויבים עליהם, ויהיה עת צרה העת ההיא ליעקב וממנה יושע, ושעל נבוכד נצר וזרעו אמר אשבור עולו מעל צוארך וכן כל הפרשה, אבל כפי פשוטה לא יתכן הפי' הזה מפנים. האחד, שזכר בגאולה הזאת ושבתי שבות עמי ישראל ויהודה, (ד) ואמר ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה וידוע שבבית שני לא שב מלכות ישראל וגם מיהודה לא שב כ"א חלק קטן מהם. הב', שאמר כאן כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתי' שמה, ואמר כל אכלי' יאכלו ובחרבן בבל לא נחרבו כי אם הבבליים בלבד. הג', שאמר ועבדו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם ואמר והיה אדירו ממנו וגומר, וידוע שבבית שני לא מלך מלך מבית דוד עליהם. הד', שכאן ניבא שתהיה אותה תשועה לזמן רחוק מאד כמו שאמר כי הנני מושיעך מרחוק ואמר אנוש לשברך כמו שיתבאר, ובבית שני לא נושעו כ"א מקרוב כמו נ' שנה. הה', שניבא על הגאולה הזאת שלא יבאו עוד לגלות כמ"ש ולא יעבדו בו עוד זרים ואמר ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד ולא היה כן בבית שני כי תמיד היו משועבדים אם לפרס ואם ליון ואם לרומי ועוד באו בגלות הארוך הזה. ומכל הפנים האלה יראה שלא נאמרה הנבואה הזאת על בית שני.
פסוק א:
אמנם במדרש אגדה דרשוה על מלחמת גוג ומגוג ולזה נטו רוב המפרשים, ואני כבר פירשתי בספר מעייני הישועה בענין גוג ומגוג ועתה אפרש זאת הפרשה על פי דרכו, הנה רבים מהנביאים נבאו על חרבן האומות בזמן הגאולה ואולם איך יהיה זה רואה אני מכח הנבואות שבאחרית הימים יעורר הקב"ה לרב אומת הנוצרים הנקראים היום אדום לעלות לכבוש ארץ ישראל כי שם עיניהם ולבם כל הימים כי שם נקבר אלהיהם, ויבאו על הארצות ההם ויעשו בישמעאלי' מכת חרב והרג ואבדן רב, ובשמוע הישמעאלים שבכל ארצות המזרח והצפון מהרעות שעושים הנוצרים באנשי דתם ובהיותם הולכים לכבוש העיר הקדושה שהיא גם כן אצל הישמעאלים שער השמים ומקום קדושה רבה יתקבצו ויבאו נגדם ויבאו אלו ואלו למלחמה על ירושלם ואז תהיה ביניהם הריגה עצומה ונקמת ה' עליהם, ואותם הבאים ממזרח הם הנקראים גוג ומגוג ולא יבאו להלחם בישראל כי אם באדום העולים על ארץ ישראל לקחת אותה מיד הישמעאלים, וזהו המשפט שיעשה ה' בכל האומות בעמק יהושפט, והיות ירושלם סף רעל לכל העמים ושאר הנבואות שנאמרו על זה, ועליו (ה) אמר ירמיהו כאן קול חרדה שמענו פחד ואין שלום שיהיה זה על האומות, (ו) ובדרך המשל אמר שאלו נא וראו אם יולד זכר רוצה לומר שאלו לאנשי המלחמה ההיא האם זכרים עומדים על המשבר ללדת כנקבות ומדוע ראיתי כל גבר שהיה גבור חיל למלחמה עתה הוא ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון מרוב הפחד, (ז) אבל אמיתת הדבר הוא כי גדול היום ההוא מאין כמוהו ברבוי החללים ועוצם המלחמה והפלגת הנקמה וגם לישראל אשר שמה תהיה עת צרה כי הם יפחדו מן העמים ההם אבל ממנו יושע רוצה לומר שמאותה מלחמה תצא תשועתו, (ח) לפי שביום ההוא אשבור עולו מעל צוארך וכנוי עולו חוזר למה שאמר כל גבר ידיו על חלציו רוצה לומר שמן היום ההוא והלאה לא יהיה עוד עול גבר מהאומות על ישראל ויהודה, ומוסרותיך אנתק כלומר הייסורים והשעבודים אשר שמו האומות בך אנתק אותם ולא יעבדו בו עוד זרים וכנוי בו חוזר אל העול שהאומות לא יעבדו את ישראל באותו עול עוד ששעבדום עד עתה, (ט) אבל עבודתם תהיה את השם אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם והוא מלך המשיח שימלוך מבית דוד ויוחס אליו, ובזה גלה ב' ייעודים. האחד, שיעבדו את ה' אלקיהם ואל ישובו לכסלה לחטוא עוד כמו שחשבו אבותיהם. והב', שלא ימרדו עוד בבית דוד כמו שעשו בזמן רחבעם כי תמיד יהיה מזרעו מולך עליהם ועל זה יאמר ואת דוד מלכם.
פסוק י:
ולפי שהיה היעוד הזה לזמן ארוך לכן אמר אחריו ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואין פירושו מארץ רחוקה כמו שפירשו המפרשים אלא מזמן רחוק כמו מרחוק ה' נראה לי (לקמן לא, ג), וכאילו הודיע שלא תהיה הגאולה לגולים עצמם כי אם לזרעם וזהו ואת זרעך מארץ שבים, האמנם אחר שיגאלו לא יחרדו עוד במלחמות ולא בצרות אחרו' ולא ילכו בגלות אחר ועל זה אמר ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד, ואמר שלשת הלשונות האלה כנגד הגליות שעברו עליהם כי הנה מלכות ישראל גלה בג' גליות וכן מלכות יהודה בג' אחרות מחרבן ראשון וכנגדן אמר שב שקט ושאנן, וכנגד הגלות שגלו בבית שני אשר אנחנו בו אמר ואין מחריד, ונתן הסבה למה לא יפחדו מזה באומרו (יא) כי אתך אני להושיעך כי אעשה כלה בכל הגוים וגומר כי יכלו במלחמה ההיא האומות וישראל לא יכלה אבל ייסר אותם כפי המשפט למעשיהם ונקה לא אנקך שהוא ענין כריתה. והפסוקים האלה אמר הנביא למעלה בנבואת מצרים ונשנו כאן לפי שהיו מענין זה הדרוש והיעוד.
פסוק יב:
והמשיך הנביא לספר ייסוריהם של ישראל בגלות שבעבורם יחכה ה' לחננכם באומרו כי כה אמר ה' אנוש לשברך נחלה מכתך רוצה לומר השבר והגלות שלך גדול הוא ואנוש מבלי תקות רפואה ומכתך היא נחלה כלומר עצומה, או שנחלו אותה וירשוה מאבותיהם עד שכל רופאים שראוך בחלייך (יג) אין דן דינך למזור רוצה לומר אין רופא שידין וישפוט המכה שלך שתקבל רפואה לפי שרפואות תעלה אין לך ופירוש תעלה רפואה כלומר אין דן חלייך למזור ולכן להיותו חולי נואש לא יעשו לו הרופאים רפואה כלל, ולפי שהאדם בהיותו חולה הולכים אוהביו לבקרו אמר כנגד ישראל אין אתה כן כי (יד) כל מאהביך שכחוך ואותך לא ידרושו לפי שאתה נחשב בעיניהם כמת והתיאשו הרופאים והאוהבים ממך, והיה כל זה לפי שמכת אויב הכיתיך והיה מוסרי אותך מוסר אכזרי אבל היה זה כולו על רוב עונך שעצמו חטאתיך, (טו) ולכן מה תצעק על שברך באומרך שאנוש מכתך כיון שעל רוב עונך ברבויים ושעצמו חטאתיך באיכותם עשיתי לך אלה הייסורין, ובאו הדברים האלה מהמכה והרופאים האוהבי' דרך משל לרוב צרותינו בגלות, וזכר אותם בלשון נקבה כנגד כנסת ישראל ואמר מה תצעק כנגד העם והכל נאות בלשון.
פסוק טז:
ואמר שאע"פ שהיו צרותיו על עונותיהם הנה לא מפני זה יפטרו הלוחצים אותם מעונש מה שהרעו עמהם לפי שכל האוכלים אותם ומחריבים בתיהם גם הם יאכלו וכל צריהם ילכו בשבי כמו שהלך ישראל, (יז) אבל יהיה הבדל בין ישראל ובינם והוא שהם יכלו ואתה לא תכלה רוצה לומר שהם ברעתם יבאו אל כלייה מוחלטת וישראל לא יכלה בגלות וזהו כי אעלה לך ארוכה וממכותיך שהיית נואש מרפואתם אני ארפאך וזה כולו בגאולתם ופדות נפשם, ואומרו כי נדחה קראו לך מלת כי תשמש במקום אע"פ יאמר אני ארפאך ממכותיך אע"פ שקראו לך האומות נדחה, ושלא היה לציון דורש אני אקבצ' ואדרוש אותה, ומפני שזכר ענין גלותם במשל החולי והמכה וגאולתם במשל הרפואה (יח) לכן הוצרך הנביא לבאר הנמשל במשל ההוא, וזהו אומרו כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעק' שהוא רמז אל עריהם, ומשכנותיו ארחם שהוא רמז לשמרון ולשאר המדינות הגדולות ונבנתה עיר על תלה שהיא ירושלם כי להיותה גבוה מכל הארצות אמר בה על תלה, וארמון על משפטו ישב שהוא ב"ה שיבנה אז, (יט) ויצא מהם רוצה לומר מירושלם וערי יהודה תודה וקול משחקים נותנים תודה לה' על גאולתם, ואעפ"י שבזמן גאולתם יהיו בני ישראל ובני יהודה מתי מעט שנים שלשה גרגרים הנה אז בדרך נס יתרבו מאד וזהו אומרו והרבתים ולא ימעטו, ועם היותם בגלות בצער ומצוקה רבה הנה אז לא יהי' כן אב' והכבדתי' ולא יצערו (כ) והיו בניו כקדם רוצה לומר שבהתחברות' יהיו כמו שהיו במצרי' שנאמר בהם ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א, ז), ועדתו לפני תכון שתהיה עדת השם לפניו יראי ה' וחושבי שמו, ואמנם לוחציהם אפקוד עליהם וזה במלחמה שזכר.
פסוק כא:
ולפי שבבית שני היו בני יהודה נכנעים פעם לפרס ופעם ליון ופעם לרומיים והיו תמיד מהם מושלים בירושלם אמר שלא יהיה אז כן כי הנה יהיה אדירו ממנו רוצה לומר המלך המולך בישראל יהיה מזרעם ומושלו מקרבו יצא, וגם המלך והמושל ההוא לא יהיה חוטא ופושע כי אני הקרבתיו ויגש אלי, ואומרו כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי לא שיערו בפירושו המפרשים כראוי, ורש"י כתב לגשת אלי למלחמה, וה"ר דוד קמחי פירש מי הוא שערב אל לבו לגשת אלי ולא הקרבתיו, אבל היותר נכון בפירושו הוא שלפי שאמר על האדיר והמושל שיקרבהו ויגש אליו הוצרך לפרש למה אמר יקרבהו, ואמר שהוא לפי שאין האדם כדאי להתקרב אל האלקים אם הוא יתברך לא יקרבהו ויסייע אותו לקרבה אליו ולהתדבק בו, וכמו שאמר אשרי תבחר ותקרב (תהלים סה, ה) ואמר למדני לעשות רצונך כי אתה אלקי רוחך טובה תנחני וגומר (שם קמג, י), ולזה אמר כאן והקרבתיו ויגש אלי כי מי הוא זה אשר ערב אל לבו לגשת אלי ואם אני לא אקרבהו ולא אתמוך ידי בו, וכמו שייעד בצדקת המלך אשר ימלוך אז (כב) כן ייעד בצדקת העם בימים ההם והוא אומרו והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים כי ימול לבבם באופן שהמה יקרבו אליו לשרתו והוא ישגיח בהם כאב את בן ירצה, הוצרך הנביא לבאר מתי תהיה מלחמה זאת ותשועת ישראל (כג) ועליו אמר הנה סערת ה' חמה יצאה סער מתגורר רוצה לומר לוחם על ראש רשעים יחול שהם האומות שהרעו לישראל ויהודה, (כד) ושלא יחשוב אדם שמפני תשובתם של ישראל ישוב השם מחרון אפו כמו שעשה בננוה כי לא ישוב חרון אף ה' עד עשותו ועד הקימו, ולא תחשבו שיהיה זה לזמן שבעים שנה כפקידת בבל כי הנה מזימות לבו באחרית הימים תתבוננו בה שהוא אחרית הזעם והגלות, (כה) ובאותו עת שתהיה נקמה מהאומות אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל והמה יהיו לי לעם וכבר ניבא דניאל זה עצמו באומרו והיתה עת צרה אשר כמוה לא נהיתה (דניאל יב, א) שהוא רמז למלחמה הנזכרת ובעת ההיא ימלט עם ישראל כמו שביארתי שמה: