א וְאֵ֙לֶּה֙ דִּבְרֵ֣י הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֛ח יִרְמְיָ֥ה הַנָּבִ֖יא מִירוּשָׁלִָ֑ם אֶל־יֶ֜תֶר זִקְנֵ֣י הַגּוֹלָ֗ה וְאֶל־הַכֹּהֲנִ֤ים וְאֶל־הַנְּבִיאִים֙ וְאֶל־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֨ר הֶגְלָ֧ה נְבֽוּכַדְנֶאצַּ֛ר מִירוּשָׁלִַ֖ם בָּבֶֽלָה׃ ב אַחֲרֵ֣י צֵ֣את יְכָנְיָֽה־הַ֠מֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָ֨ה וְהַסָּרִיסִ֜ים שָׂרֵ֨י יְהוּדָ֧ה וִירוּשָׁלִַ֛ם וְהֶחָרָ֥שׁ וְהַמַּסְגֵּ֖ר מִירוּשָׁלִָֽם׃ ג בְּיַד֙ אֶלְעָשָׂ֣ה בֶן־שָׁפָ֔ן וּגְמַרְיָ֖ה בֶּן־חִלְקִיָּ֑ה אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֜ח צִדְקִיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֗ה אֶל־נְבוּכַדְנֶאצַּ֛ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל בָּבֶ֥לָה לֵאמֹֽר׃ ד כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְכָל־הַ֨גּוֹלָ֔ה אֲשֶׁר־הִגְלֵ֥יתִי מִירוּשָׁלִַ֖ם בָּבֶֽלָה׃ ה בְּנ֥וּ בָתִּ֖ים וְשֵׁ֑בוּ וְנִטְע֣וּ גַנּ֔וֹת וְאִכְל֖וּ אֶת־פִּרְיָֽן׃ ו קְח֣וּ נָשִׁ֗ים וְהוֹלִידוּ֮ בָּנִ֣ים וּבָנוֹת֒ וּקְח֨וּ לִבְנֵיכֶ֜ם נָשִׁ֗ים וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיכֶם֙ תְּנ֣וּ לַֽאֲנָשִׁ֔ים וְתֵלַ֖דְנָה בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת וּרְבוּ־שָׁ֖ם וְאַל־תִּמְעָֽטוּ׃ ז וְדִרְשׁ֞וּ אֶת־שְׁל֣וֹם הָעִ֗יר אֲשֶׁ֨ר הִגְלֵ֤יתִי אֶתְכֶם֙ שָׁ֔מָּה וְהִתְפַּֽלְל֥וּ בַעֲדָ֖הּ אֶל־יְהוָ֑ה כִּ֣י בִשְׁלוֹמָ֔הּ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם שָׁלֽוֹם׃ ח כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אַל־יַשִּׁ֧יאוּ לָכֶ֛ם נְבִֽיאֵיכֶ֥ם אֲשֶׁר־בְּקִרְבְּכֶ֖ם וְקֹֽסְמֵיכֶ֑ם וְאַֽל־תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־חֲלֹמֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם מַחְלְמִֽים׃ ט כִּ֣י בְשֶׁ֔קֶר הֵ֛ם נִבְּאִ֥ים לָכֶ֖ם בִּשְׁמִ֑י לֹ֥א שְׁלַחְתִּ֖ים נְאֻם־יְהוָֽה׃ י כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה כִּ֠י לְפִ֞י מְלֹ֧את לְבָבֶ֛ל שִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה אֶפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִמֹתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אֶת־דְּבָרִ֣י הַטּ֔וֹב לְהָשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ יא כִּי֩ אָנֹכִ֨י יָדַ֜עְתִּי אֶת־הַמַּחֲשָׁבֹ֗ת אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י חֹשֵׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָ֑ה מַחְשְׁב֤וֹת שָׁלוֹם֙ וְלֹ֣א לְרָעָ֔ה לָתֵ֥ת לָכֶ֖ם אַחֲרִ֥ית וְתִקְוָֽה׃ יב וּקְרָאתֶ֤ם אֹתִי֙ וַֽהֲלַכְתֶּ֔ם וְהִתְפַּלַּלְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וְשָׁמַעְתִּ֖י אֲלֵיכֶֽם׃ יג וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם אֹתִ֖י וּמְצָאתֶ֑ם כִּ֥י תִדְרְשֻׁ֖נִי בְּכָל־לְבַבְכֶֽם׃ יד וְנִמְצֵ֣אתִי לָכֶם֮ נְאֻם־יְהוָה֒ וְשַׁבְתִּ֣י אֶת־שביתכם (שְׁבוּתְכֶ֗ם) וְקִבַּצְתִּ֣י אֶ֠תְכֶם מִֽכָּל־הַגּוֹיִ֞ם וּמִכָּל־הַמְּקוֹמ֗וֹת אֲשֶׁ֨ר הִדַּ֧חְתִּי אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖ם נְאֻם־יְהוָ֑ה וַהֲשִׁבֹתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־הִגְלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מִשָּֽׁם׃ טו כִּ֖י אֲמַרְתֶּ֑ם הֵקִ֨ים לָ֧נוּ יְהוָ֛ה נְבִאִ֖ים בָּבֶֽלָה׃ טז כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַיּוֹשֵׁב֙ אֶל־כִּסֵּ֣א דָוִ֔ד וְאֶל־כָּל־הָעָ֔ם הַיּוֹשֵׁ֖ב בָּעִ֣יר הַזֹּ֑את אֲחֵיכֶ֕ם אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־יָצְא֥וּ אִתְּכֶ֖ם בַּגּוֹלָֽה׃ יז כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִי֙ מְשַׁלֵּ֣חַ בָּ֔ם אֶת־הַחֶ֖רֶב אֶת־הָרָעָ֣ב וְאֶת־הַדָּ֑בֶר וְנָתַתִּ֣י אוֹתָ֗ם כַּתְּאֵנִים֙ הַשֹּׁ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵאָכַ֖לְנָה מֵרֹֽעַ׃ יח וְרָֽדַפְתִּי֙ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם בַּחֶ֖רֶב בָּרָעָ֣ב וּבַדָּ֑בֶר וּנְתַתִּ֨ים לזועה (לְזַעֲוָ֜ה) לְכֹ֣ל ׀ מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֗רֶץ לְאָלָ֤ה וּלְשַׁמָּה֙ וְלִשְׁרֵקָ֣ה וּלְחֶרְפָּ֔ה בְּכָל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־הִדַּחְתִּ֥ים שָֽׁם׃ יט תַּ֛חַת אֲשֶֽׁר־לֹא־שָׁמְע֥וּ אֶל־דְּבָרַ֖י נְאֻם־יְהוָ֑ה אֲשֶׁר֩ שָׁלַ֨חְתִּי אֲלֵיהֶ֜ם אֶת־עֲבָדַ֤י הַנְּבִאִים֙ הַשְׁכֵּ֣ם וְשָׁלֹ֔חַ וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ כ וְאַתֶּ֖ם שִׁמְע֣וּ דְבַר־יְהוָ֑ה כָּל־הַ֨גּוֹלָ֔ה אֲשֶׁר־שִׁלַּ֥חְתִּי מִירוּשָׁלִַ֖ם בָּבֶֽלָה׃ כא כֹּֽה־אָמַר֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶל־אַחְאָ֤ב בֶּן־קֽוֹלָיָה֙ וְאֶל־צִדְקִיָּ֣הוּ בֶן־מַֽעֲשֵׂיָ֔ה הַֽנִּבְּאִ֥ים לָכֶ֛ם בִּשְׁמִ֖י שָׁ֑קֶר הִנְנִ֣י ׀ נֹתֵ֣ן אֹתָ֗ם בְּיַד֙ נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וְהִכָּ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם׃ כב וְלֻקַּ֤ח מֵהֶם֙ קְלָלָ֔ה לְכֹל֙ גָּל֣וּת יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּבָבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר יְשִֽׂמְךָ֤ יְהוָה֙ כְּצִדְקִיָּ֣הוּ וּכְאֶחָ֔ב אֲשֶׁר־קָלָ֥ם מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל בָּאֵֽשׁ׃ כג יַ֡עַן אֲשֶׁר֩ עָשׂ֨וּ נְבָלָ֜ה בְּיִשְׂרָאֵ֗ל וַיְנַֽאֲפוּ֙ אֶת־נְשֵׁ֣י רֵֽעֵיהֶ֔ם וַיְדַבְּר֨וּ דָבָ֤ר בִּשְׁמִי֙ שֶׁ֔קֶר אֲשֶׁ֖ר ל֣וֹא צִוִּיתִ֑ם וְאָנֹכִ֛י הוידע (הַיּוֹדֵ֥עַ) וָעֵ֖ד נְאֻם־יְהוָֽה׃ כד וְאֶל־שְׁמַעְיָ֥הוּ הַנֶּחֱלָמִ֖י תֹּאמַ֥ר לֵאמֹֽר׃ כה כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר יַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אַתָּה֩ שָׁלַ֨חְתָּ בְשִׁמְכָ֜ה סְפָרִ֗ים אֶל־כָּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירוּשָׁלִַ֔ם וְאֶל־צְפַנְיָ֤ה בֶן־מַֽעֲשֵׂיָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְאֶ֥ל כָּל־הַכֹּהֲנִ֖ים לֵאמֹֽר׃ כו יְהוָ֞ה נְתָנְךָ֣ כֹהֵ֗ן תַּ֚חַת יְהוֹיָדָ֣ע הַכֹּהֵ֔ן לִֽהְי֤וֹת פְּקִדִים֙ בֵּ֣ית יְהוָ֔ה לְכָל־אִ֥ישׁ מְשֻׁגָּ֖ע וּמִתְנַבֵּ֑א וְנָתַתָּ֥ה אֹת֛וֹ אֶל־הַמַּהְפֶּ֖כֶת וְאֶל־הַצִּינֹֽק׃ כז וְעַתָּ֗ה לָ֚מָּה לֹ֣א גָעַ֔רְתָּ בְּיִרְמְיָ֖הוּ הָֽעֲנְּתֹתִ֑י הַמִּתְנַבֵּ֖א לָכֶֽם׃ כח כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן שָׁלַ֥ח אֵלֵ֛ינוּ בָּבֶ֥ל לֵאמֹ֖ר אֲרֻכָּ֣ה הִ֑יא בְּנ֤וּ בָתִּים֙ וְשֵׁ֔בוּ וְנִטְע֣וּ גַנּ֔וֹת וְאִכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽן׃ כט וַיִּקְרָ֛א צְפַנְיָ֥ה הַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה בְּאָזְנֵ֖י יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִֽיא׃ ל וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ לא שְׁלַ֤ח עַל־כָּל־הַגּוֹלָה֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־שְׁמַעְיָ֖ה הַנֶּחֱלָמִ֑י יַ֡עַן אֲשֶׁר֩ נִבָּ֨א לָכֶ֜ם שְׁמַעְיָ֗ה וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א שְׁלַחְתִּ֔יו וַיַּבְטַ֥ח אֶתְכֶ֖ם עַל־שָֽׁקֶר׃ לב לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִ֨י פֹקֵ֜ד עַל־שְׁמַעְיָ֣ה הַנֶּחֱלָמִי֮ וְעַל־זַרְעוֹ֒ לֹא־יִהְיֶ֨ה ל֜וֹ אִ֣ישׁ ׀ יוֹשֵׁ֣ב ׀ בְּתוֹךְ־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה וְלֹֽא־יִרְאֶ֥ה בַטּ֛וֹב אֲשֶׁר־אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה־לְעַמִּ֖י נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּֽי־סָרָ֥ה דִבֶּ֖ר עַל־יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ואחרי שמת חנניה ונתפרסם שקרות נבואתו כתב ירמיהו מירושלם אל הגולה אשר הגלה נבוכד נצר מירושלם בבלה (ב) כאשר יצא יכניה מלך יהודה והגבירה שהיא אמו והסריסים שהם גדולי המלכות כמו שת"י רברביא, (ה) שיבנו בתים וישבו בשובה ונחת ויטעו גנות ויאכלו פרין עם היות ששלש שנים יהיו להם ערלים, (ו) והבחורים ישאו נשים והבתולות ישאו אנשים ויולידו בנים ובנות בבבל ולא יחשבו שמהרה יבאו משם כי לא יהיה כן, (ז) ולכן יתפלו בשלום העיר ההיא כיון שבשלומה יהיה להם שלום להיותם דרים בתוכה, (ח) ושלא יבטחו בדברי הנביאים המשקרים ואל החלומות שחולמים אנשים הפך זה, (ט) כי הבל הוא שקר וכזב, (י) לפי שעד שיהיו לבבל ע' שנה מהגדולה וההצלחה והממשלה על כל גויי הארצות לא יצאו בני יהודה משם כי הימים אשר הוראת' המערכה הצלחת בבל, ואמנם מה הם השבעים שנה האלה ראוי שתדע שאינם השבעים שנה שיעדם שיפקוד את ירושלם כי הם היו לחרבן ירושלם והתחילו מחרבן העיר ושריפת בית המקדש ונשלמו בימי דריוש בהשלמת בנין בית ה', אמנם שבעים שנה הנזכרים שהם מהצלחת בבל הם מיום שנבוכד נצר מלך בבבל שמרד במלך אשור ולקח מלכותו עד מות בלשצר בן בנו, כי הנה נבוכד נצר מלך ארבעים וחמשה שנה ואויל מרוד' בנו מלך אחריו כ"ב שנה ובלשצר ג' שנה עד שנהרג הרי לך ע' שנה למלכות בבל מהצלחה וכבוד, וידוע שכאשר מלך כורש ודריוש חותנו בבבל נשלמה הצלחת מלכות בבל בזרע נבוכדנצר בשבעים שנה, ועם היות שעדיין בזמן ההוא לא נבנה בית ה' הנה אז פקד השם את עמו בשהעיר את רוח כורש מלך פרס לתת רשות לבני הגולה לעלות ירושלם ולבנות בית השם ולהשיב שם כליו והיה זה מ"ט שנה קרוב לחמשים לחרבן ירושלם ושריפת בית ה', ואח"כ שבתה מלאכת בית ה' במצוות כורש והתמידה השביתה עד שנתים לדריוש שנתן רשות להשלים בנין בית ה' ואז נשלמו השבעים שנה לחרבן ירושלם והמקדש, ולזה אמר כאן כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקמותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה שהיא הפקידה שעשה כורש לעלות לירושלם.
פסוק יא:
ואמנם אומרו כי אנכי ידעתי את המחשבות וגומר ויתר הפסוקים לא שיערו בהם המפרשים כראוי, וראוי לדעת אחרי שזכר הפקידה והשבתם לירושלם מה הם המחשבות של שלום ומה הוא והתפללתם אלי וגומר, ובפרט מה הוא ושבתי את שבותיכם ולא כבר שבו, גם אומרו וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נראה בלתי צודק כי הנה לא שבו לבית שני לא עשרת השבטים שהגלה מלך אשור ולא בני יהודה שהלכו בגלות כי אם מעט מהם מאותם שהיו בבבל ושאר העם שהיו בשאר הארצות לא שבו לירושלם ואיך אם כן נתקיים הייעוד הזה, והתמה מרש"י שכתב שנאמר זה על צדקיהו שלא גלה עדיין כי הנה הפרשה לאחרי הפקידה תדבר לא קודם אליה, ודעתי בו תבין אחרי שתדע תכלית פקידת בית שני כי הנה יש לשואל שישאל אחרי אשר הקב"ה סילק שכינתו מישראל מחרבן בית ראשון מפני העבודה זרה שהיו עובדים ומפני עבירות אחרות משפיכות דמים וגלוי עריות וחלול שבתות שהיו ביניהם וגם מפני חלול השמיטות איך גזר עליהם גלות ע' שנה בעון השמיטו' שחללו ופקד אות' מיד ולא הניחם עוד בגלות בעונש שאר הפשעים שעשו חמורות מהשמיטות, ואם היה זה מהשם יתברך חסד ורחמים לכפר על חטאתם ולהעביר פשעיהם ולשובם לקדמותם למה לא חלה הנבואה באישיהם והאורים והתומים ארון כפורת כרובים ואש מן השמים כימי קדם, ואם לא עשה כן לפי שלא היתה גאולה שלימה כי אם פקידה חלושה למה א"כ השיבם לירושלם וצוה אותם על בנין הבית אם לא היה אלא מקדש מעט, אבל סבת זה כולו הוא שהקב"ה רצה ליסר אותם כאשר ייסר איש את בנו ולכן הביאם בגלות בבל ע' שנה לשתרצה הארץ את שבתותיה כדי שירגישו באותו זמן מועט שישבו בבבל צרות הגלות ורעותיו, האמנם אחרי אותם הע' שנה ראה לפקוד אותם ולהוציאם מאותו גלות ולהשיבם אל ירושלם לא להיותם כבר מכופרים מפשעיהם אלא כדי שיהיה להם מקום והכנה טובה לשישובו בתשובה ויתפללו אליו ומתוך תשובתם ותפלתם יסלח לעונותי' וישרה שכינתו בתוכם ושבו בנים לגבול' אחיהם שהיו מפוזרים ונדחים בגליות שלא שבו בפקידה, כי מפני שלא היתה פקידתם מבבל גאולה שלימה הוצרכו לאותה פקידה כדי להכין לבם לשוב אל אלהיהם באופן שיחכה לחננם ויחון לרחמם כי תהיה להם הכנה יותר טובה וקדושה לזה בהיותם בארץ הקדש ובבנותם בית ה' ועבודתם שמה ממה שהיה להם בהיותם בבבל, וז"ש הנביא בכאן כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה רוצה לומר שלא היתה פקידת בבל מכוונת לעצמה כי אם לתת להם הכנה והזדמנות טוב לשישובו אל ה' אלהיהם כדי שיקבץ נדחיהם שלא שבו לבית שני ואלה הם המחשבות לשלום ושהיו לתת להם אחרית ותקוה שהיא הגאולה השלימה, (יב) ולכן נאמר וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי ואין זה ייעוד שיעשו כן אלא צווי שצוה אותם שיקראוהו ויתפללו לפניו על גאולת אחיהם ושובם אל ארצם, (יד) ושאז ישמע אליהם וישיב את שבותם ויקבץ אותם מכל הגוים ומכל המקומות אשר נדחו שמה, כי זה על הגאולה הכללית אמרו לא על פקידת בבל שכבר היתה ולא היתה ככה, ושאז ישיב כולם אל המקום הזה ירושלם אשר בהשגחתו הורגלו משם כי זה היה תכלית הפקידה וצרכה, ולכן לא היו בה הקדושות שהיו בבית ראשון לפי שלא היתה גאולה נשלמת כי אם הכנה אליה אם היו העולים שמה אנשים צדיקים ושומרים דבר השם והולכים בדרכיו, וכאשר אנשי בית שני הרעו מהראשונים במעשיהם לא זכו אל מה שהיה הכונה האלהית בפקידתם ונתחייבו לשוב בגלות אחר יותר קשה ויותר ארוך מן הראשון כמה פעמים לא לבד על מה שחטאו בזמן בית שני אלא גם כן על כל מה שעשו בזמן בית ראשון מהע"ז וש"ד וג"ע ושאר העבירות כי היה הגלות מדובק מראשו עד סופו לפי שלא הוזהרו ממנו בבית שני, והותרה בזה השאלה הששית. ולפי שהיו נביאי השקר אשר אתם בבבל מנבאים להם שישובו ירושלם מהרה לכן הנביא אחרי שיעדם בישיבה שמה עד תום ע' שנה ותכלית הפקידה מה היה, אמר להם זהו האמת מהכוונה האלהית (טו) לא כמו שאתם אמרתם הקים לנו ה' נביאים בבבל שהם משקרים:
פסוק טז:
כי כה אמר ה' אל המלך היושב על כסא דוד וגומר עד סוף הנבואה. בעבור שהנביא ניבא על המוסרות וסיפר מה שקרהו עם חנניה בן עזור עליהם ונשתלשלו הדברים כמו שנזכר, לכן חזר לדבר בענין עול מלך בבל שהיה הנמשל במוסרות והמוטות ההמה, ואמר שהש"י גזר על המלך המולך מבית דוד והוא היה אז צדקיהו ואל כל עם ירושלם שלא הלכו בגלות יהויכין שלא יתפארו בשנשארו בירושלם ואחיהם הלכו בגולה, (יז) כי כה אמר ה' שהשארותם שמה תהיה לרעתם לפי שישלח בהם את החרב והרעב והדבר ויהיו כתאנים השוערים רוצה לומר המלוכלכים וכמו שזכר למעלה במראת דודאי התאנים, ולא לבד יהיה זה בהם בהיותם בירושלם במצור ובמצוק (יח) אבל גם כשילכו בגלות ירדוף אותם שמה הדבר הרעב והחרב וז"ש ורדפתי אחריהם בחרב ברעב ובדבר וגומר בכל הגוים אשר הדחתים שמה, כי מפני שנדבקו בהם במצור נשארו דבקים עמהם ועם זרעם בכל המקומות אשר ילכו שמה, ומה קשה הייעוד הזה וכמה אימת אותו הנסיון, כי הנה החרב מבואר הוא שנדבק בהם בגלותם בכמה גזרות ושמדות שבאו עליהם נתנו את נבלתם מאכל לעוף השמים וחיתו ארץ, ואמנם הדבר מצאנו ראינו בנסיון פעמים רבות שבבוא דבר בארץ על הרוב יתחיל ביהודי' ומהם יתדבק בגוים עד שמפני זה אמר מרע"ה בקללתו (דברים כח, כא) ידבק ה' בך את הדבר וגו' לא אמר ידבק בחירק היו"ד ובקמץ הבי"ת אלא ידבק בפתח היו"ד ובסגול הבי"ת להודיע שבעמו ובאמצעתו יתדבק הדבר בארץ, ומה גם עתה בזמן הגרושים האלה שהארצות אשר יצאו מהם היהודים היו בריאות וטובות ואשר הלכו שמה היו ככה ובבואם שמה יד ה' היתה בם להומם בדבר מופלג וחזק מאד נמצא זה באותם שהלכו ממלכות ספרד אל פורטוגאל ואל איטליא ואל ארץ הישמעאלים ובכל המקומות אשר הלכו שם, וסבת זה בגולים מבוארת שמפני הליכתם רבים אל ארץ ואויר אחד ודבוקם אלו באלו ידבק בהם הדבר, ואמנם הרעב הנה זאת חקרנוה כן היא שבארץ אדום ובארץ ישמעאל בבוא שנת הבצורת שימעט הלחם בשוק ימכרו לגויי הארץ ולא ירצו למכור ליהודי עד שמפני זה מה שיקנה הגוי באחד יצטרך היהודי לקנות אותו בשנים, וגם מפני עניותם והיותם גזולים ועשוקים כל הימים ירדפם הרעב תמיד, ומלבד שלשת הרעות האלה הנוגעים עד נפש הנה יהיו לזועה לכל ממלכות הארץ לאלה ולשרקה שיהיו לועגים עליהם ולחרפה שיהיו בעיניהם נבזים ושפלים בחרפה וקלון.
פסוק יט:
ויהיה כל זה תחת אשר לא שמעו את דברי רוצה לומר אבותיכם ולא שמעתם אתם גם כן, ואחרי שניבא על חנניה בן עזור שימות השנה וניבא ג"כ לעם הנשאר בירושלם שלא הלכו לבבל, (כ) ניבא על אשר הלכו בגולה שמה שהיו שומעים אל נביאי השקר, (כא) ואמר שהקדוש ברוך הוא אמר וגזר בהשגחתו אל אחאב בן קוליה ועל צדקיהו בן מעשיה בעבור שהיו נביאי השקר שיענישם על ידי נבוכד נצר מלך בבל, (כב) שישרוף אותם באש עד שישאר שמיהם לקללה, (כג) ושיהיה זה תחת אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם ועוד שנית שדברו בשמי שקר מה שלא צויתים ואנכי היודע ועד רוצה לומר אנכי היודע שדברו שקר כי לא צויתי אותם ככה ואנכי היודע והעד שראיתי ניאופם בנשי רעיהם, ואחרי שניבא עליהם (כד) ניבא גם כן על שמעיהו הנחלמי שהיה גם כן נביא שקר, וצוה השם לנביא שיאמר עליו (כה) יען אשר אמרת בשמכה רוצה לומר בשמך ובאה הה"א נוספת כמו אותכה שהוא כמו אותך, והענין שנעשה נביא אמת שר וגדול וכתב ספרים מבבל בשמו אל העם אשר היו בירושלם אל צפניה הכהן לאמר (כו) אתה צפניה השם נתנך כהן תחת יהוידע רוצה לומר שהיה כהן גדול ממלא תחת יהוידע הכהן במעלה וכבוד, והיה ממנויו להיות פקיד ונגיד בית ה' רוצה לומר בבית ה', והפקידה היא לכל איש משוגע ומנבא שתתן אותו אל המהפכת שהוא בית הסהר ואל הצינוק שהוא כלי שמכניסין וסוגרין הידים, וכיון שלהיותך כהן גדול אתה צפניה פקיד על כיוצא בזה (כז) למה לא גערת בירמיהו (כח) על אשר שלח אלינו לבבל לאמר ארוכה היא רוצה לומר שישיבתנו כאן תהיה ארוכה ורבה מאד ולא נשוב במהרה מכאן כמו שאני נבאתי, (כט) וצפניה קרא את הכתב באזני ירמיהו (ל) ואז בא אליו דבר ה' והדבור הזה הוא אותו שנזכר למעלה כה אמר השם יען אשר אתה שלחת בשמכה כי שניהם אחד, (לא) אבל סיפר ראשונה הענין שעליו בא הדבור ואחריו יזכור גזירתו, והוא שישלח לומר אל כל הגולה שהקדוש ברוך הוא אמר וגזר על שמעיה הנחלמי יען אשר נבא בשמי בשקר ולא שלחתיו (לב) לכן הנני פוקד עליו ועל זרעו שלא יהיה לו איש יושב בתוך העם הזה ולא יראה בטוב שהיא הפקידה שזכר למעלה לפי שדיבר סרה על השם לדבר שקר בשמו אשר לא צוהו: