גלות יהויכין מראה על השגחה פרטית

גלות יהויכין התרחשה אחת עשרה שנה קודם חורבן הבית. בגלות זו עזבו את ירושלים כל גדולי התורה, טובי התלמידים, ענקי רוח, חברי סנהדרין וגם בעלי מקצוע במלאכות שונות ובפרט בתחום הַמַּסְגֵּרוּת, כדי שלא יכינו נשק להילחם בחיילי מלך בבל. בירושלים נשארה רק דַּלַּת העם וצדקיהו המלך שמלך אחרי יהויכין, שימש כמלך תחת עינו הפקוחה של נבוכדנאצר. העם הרגיש דכאון קשה על עצם הגלות, ועל הַנְּגִישׂוֹת שנגשו באנשים עדינים אלה הקלגסים הבבליים.

למרבה הפלא השתנה יחס הבבלים לגולי יהודה עם הגיעם לבבל. נבוכדנאצר ציווה לתת להם רשות לחיות על פי התורה, לשוב ולהקים מרכזי תורה כפי שהיו קיימים בירושלים. כמו כן הרשה מלך בבל לקהל הגולים לעסוק בכל מלאכה ולהרגיש בטחון ושלווה בארץ החדשה. שינוי יחסו של נבוכדנאצר הפיח תקוה ועידוד בקרב הגולים, אך עננה העיבה על פניהם, כי לא ידעו אם יחס הוגן זה ימשך זמן רב או יפסק תוך זמן קצר. הקב"ה שראה בצערם, ושמח על שובם לדרך התורה שלח להם איגרת עידוד בְּיַד֙ אֶלְעָשָׂ֣ה בֶן־שָׁפָ֔ן וּגְמַרְיָ֖ה בֶּן־חִלְקִיָּ֑ה, באמצעות הנביא ירמיהו. ואלה הם דברי האיגרת: 

כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְכָל־הַ֨גּוֹלָ֔ה אֲשֶׁר־הִגְלֵ֥יתִי מִירוּשָׁלִַ֖ם בָּבֶֽלָה׃
בְּנ֥וּ בָתִּ֖ים וְשֵׁ֑בוּ וְנִטְע֣וּ גַנּ֔וֹת וְאִכְל֖וּ אֶת־פִּרְיָֽן׃
קְח֣וּ נָשִׁ֗ים וְהוֹלִידוּ֮ בָּנִ֣ים וּבָנוֹת֒ וּקְח֨וּ לִבְנֵיכֶ֜ם נָשִׁ֗ים וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיכֶם֙ תְּנ֣וּ לַֽאֲנָשִׁ֔ים וְתֵלַ֖דְנָה בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת וּרְבוּ־שָׁ֖ם וְאַל־תִּמְעָֽטוּ׃
וְדִרְשׁ֞וּ אֶת־שְׁל֣וֹם הָעִ֗יר אֲשֶׁ֨ר הִגְלֵ֤יתִי אֶתְכֶם֙ שָׁ֔מָּה וְהִתְפַּֽלְל֥וּ בַעֲדָ֖הּ אֶל־יְהוָ֑ה כִּ֣י בִשְׁלוֹמָ֔הּ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם שָׁלֽוֹם׃
כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אַל־יַשִּׁ֧יאוּ לָכֶ֛ם נְבִֽיאֵיכֶ֥ם אֲשֶׁר־בְּקִרְבְּכֶ֖ם וְקֹֽסְמֵיכֶ֑ם וְאַֽל־תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־חֲלֹמֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם מַחְלְמִֽים׃
כִּ֣י בְשֶׁ֔קֶר הֵ֛ם נִבְּאִ֥ים לָכֶ֖ם בִּשְׁמִ֑י לֹ֥א שְׁלַחְתִּ֖ים נְאֻם־יְהוָֽה׃
 כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה כִּ֠י לְפִ֞י מְלֹ֧את לְבָבֶ֛ל שִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה אֶפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִמֹתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אֶת־דְּבָרִ֣י הַטּ֔וֹב לְהָשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃
כִּי֩ אָנֹכִ֨י יָדַ֜עְתִּי אֶת־הַמַּחֲשָׁבֹ֗ת אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י חֹשֵׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָ֑ה מַחְשְׁב֤וֹת שָׁלוֹם֙ וְלֹ֣א לְרָעָ֔ה לָתֵ֥ת לָכֶ֖ם אַחֲרִ֥ית וְתִקְוָֽה׃
וּקְרָאתֶ֤ם אֹתִי֙ וַֽהֲלַכְתֶּ֔ם וְהִתְפַּלַּלְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וְשָׁמַעְתִּ֖י אֲלֵיכֶֽם׃
וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם אֹתִ֖י וּמְצָאתֶ֑ם כִּ֥י תִדְרְשֻׁ֖נִי בְּכָל־לְבַבְכֶֽם׃
וְנִמְצֵ֣אתִי לָכֶם֮ נְאֻם־יְהוָה֒ וְשַׁבְתִּ֣י אֶת־שביתכם (שְׁבוּתְכֶ֗ם) וְקִבַּצְתִּ֣י אֶ֠תְכֶם מִֽכָּל־הַגּוֹיִ֞ם וּמִכָּל־הַמְּקוֹמ֗וֹת אֲשֶׁ֨ר הִדַּ֧חְתִּי אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖ם נְאֻם־יְהוָ֑ה וַהֲשִׁבֹתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־הִגְלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מִשָּֽׁם׃
(ירמיה כט ד-יד)

התקווה שבדברי האיגרת, נבואת המרכבה של יחזקאל והחזרה ללמוד תורה בלי נוגש ומבטל, עודדו את הגולים. הם הקימו במהירות מרכזי תורה ותשתית כלכלית כדי לקבל את אחיהם הגולים שבלי ספק יגורשו מירושלים עם חורבן הבית. עתה בטוחים היו הגולים הראשונים שאכן עם ישראל יוסיף להתקיים ושום כח בעולם, פיזי או רוחני, לא יצליח להשמידו: "ונצח ישראל לא ישקר"(שמואל א טו כט). לוא הייתה גלות צדקיהו מגיעה לבבל שנים רבות אחרי הגלות הראשונה לא היו קיימים גדולי התורה בבבל, והתורה הייתה עלולה חלילה להשתכח מישראל. רואים בעליל כיצד משגיח הקב"ה בהשגחה פרטית על בניו ואפילו מלך עריץ כנבוכדנאצר משנה את יחסו לגולים הראשונים ומטיב עמהם כי: "לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־יְהֹוָ֑ה עַֽל־כׇּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ׃"(משלי כא א).

באדיבות הרב, מתוך ספרו 'אמרי חן – מלכים'