פסוק א:בקבק. צלוחית מן יוצר חרס:
פסוק א:ומזקני וכו׳. מוסב על הלוך ור״ל הלוך אתה וגם מזקני העם וכו׳ ילכו עמך:
פסוק ב:אשר פתח. אשר מול פתח:
פסוק ב:שער החרסית. הוא שער האשפות הנזכר בנחמיה ששם זורקים חרסים הנשברים:
פסוק ב:אשר אדבר אליך. הוא האמור במקרא שלאחריו:
פסוק ג:כל שומעה. כל השומע הרעה ההיא ירעשו אזניו תנועת הרעד:
פסוק ד:יען. בעבור אשר עזבו אותי:
פסוק ד:וינכרו. עשו את המקום הזה נכרי וזר ממני ר״ל לא הקריבו שם לפני כאילו היתה ארצי:
פסוק ד:ויקטרו בו. אבל קטרו בו לאלהים אחרים:
פסוק ד:המה וכו׳. מוסב על ויקטרו בו לומר שגם המה קטרו גם אבותיהם וכו׳:
פסוק ד:דם נקים. דמי הילדים שהקריבו לפני העכו״ם:
פסוק ה:עולות לבעל. להיות לעולות לבעל:
פסוק ה:אשר לא צויתי. אפילו לפני לא צויתי להקריב בנים ובנות:
פסוק ה:ולא דברתי. אפילו דבור בעלמא מבלי צווי ואזהרה:
פסוק ה:ולא עלתה וכו׳. לשאול דבר כזאת:
פסוק ו:ולא יקרא. אז לא יקרא:
פסוק ו:התופת. בית הבמות קראו תופת לפי שהיו מקישים שם בתופים לבל ישמע האב בנהימת הבן כשהוא נשרף ויכמרו רחמיו:
פסוק ו:בן הנם. הגיא שעמד בו בית הבמות קראו בן הנם ע״ש נהימת הבן הנשרף:
פסוק ו:גיא ההרגה. כי יפלו שם הרוגים רבים:
פסוק ז:ובקותי. ארוגן עצתם ר״ל לא ימצאו עצה להנצל:
פסוק ז:מאכל וכו׳. כי לא יקברו:
פסוק ח:לשמה. לתמהון ולהיות שורקין עליה:
פסוק ט:במצור. בסבת המצור יהיו חסרים ממאכל ויאכלו בשר בניהם וכו׳:
פסוק יא:ככה אשבור. כמו שנשבר הבקבק כן אשבור וכו׳:
פסוק יא:כאשר ישבור וכו׳. ר״ל כשבירת כלי יוצר אשר ישבור מי שאין למצוא תקנה לעשותו שלם כן ישבר העם והעיר מבלי תקנה:
פסוק יא:ובתופת. ההרוגים יקברו בתופת הרבה מאד עד שלא ימצא שם מקום לקבור עוד:
פסוק יב:כן אעשה. כמו שאמרתי כן אעשה וכו׳:
פסוק יב:כתופת. ר״ל מלאה הרוגים כתופת שהיא מלאה מהרוגי הילדים המומתים לעכו״ם:
פסוק יג:והיו וכו׳. ר״ל הם יהיו מקום קברות ההרוגים כמקום התופת:
פסוק יג:הטמאים. מוסב על הבתים לומר הבתים הטמאים יהיו כתופת וחוזר ומפרש מי הם מהבתים ואמר לכל הבתים אשר קטרו וכו׳:
פסוק יד:להנבא. הנבואה האמורה למעלה:
פסוק טו:ועל כל עריה. הערים הסמוכים לה:
פסוק טו:כי הקשו. לבל יוכלו להפך אלי פניהם והוא ענין מליצה: