"אשר לא צויתי, ולא דברתי, ולא עלתה על לבי"

הקדמה

נאמר בפרקנו:

א. כה אמר ד': הלוך וקנית בַּקבֻּק יוצר חרש, ומזקני העם ומזקני הכהנים.
ב. ויצאת אל גיא בן הנם אשר פתח שער החרסית, וקראת שם את הדברים אשר אדבר אליך.
ג. ואמרת: שמעו דבר ד' מלכי יהודה ויֹשבי ירושלם.
כה אמר ד' צב-אות אלקי ישראל: הנני מביא רעה על המקום הזה, אשר כל שמעה תצַלְנָה אזניו.
ד. יען אשר עזבני וינכרו את המקום הזה, ויקטרו בו לאלהים אחרים, אשר לא ידעום המה ואבותיהם ומלכי יהודה, ומלאו את המקום הזה דם נקים.
ה. ובנו את במות הבעל, לשרֹף את בניהם באש עֹלות לבעל, אשר לא צויתי, ולא דברתי, ולא עלתה על לבי.

יש לשאול: מדוע האריך הנביא בלשונו, ואמר בפסוק ה': "ובנו את במות הבעל לשרֹף את בניהם באש עֹלות לבעל, אשר לא צויתי, ולא דברתי, ולא עלתה על לבי"? מדוע נקט הנביא שלש לשונות? מה משמעות כל אחת מהן?

ועוד: וכי עלתה על לבנו מחשבה כל שהיא שד' ציוה להקריב לבעל?!

א. הסבר הרד"ק לפשט הפסוק

כתב הרד"ק לעיין במה שכתב בפרשת "גזי נזרך" (ז, כט). שם ישנו פסוק דומה לפסוקנו, וכך נאמר שם (לא): "ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנתיהם באש, אשר לא צויתי, ולא עלתה על לבי".

כתב שם הרד"ק:

אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי - לא היה רצוני בזה, ולא צויתי להם שישרפו לי בניהם ובנותיהם. ואם צויתי על בשר בהמה לשרוף לפני, לא צויתי להם שישרפו בניהם ובנותיהם, והם שורפים אותם לאל אחר, ואינם מרחמים עליהם לרוב אהבתם העכו"ם.

הרד"ק הסביר את פשט הפסוק, אבל לא ביאר את כפל הלשונות. על כך הוא הביא את דברי התרגום.

ב. הסבר הלשונות בתרגום יונתן

כתב התרגום יונתן: "ובנו ית במת בעלא, לאוקדא ית בניהון בנורא עלון לבעלא, דלא פקדית באוריתי, ודלא שלחית ביד עבדי נבייא, ולא רעוא קדמי".

כלומר: לא ציויתי - בתורה, לא דברתי - ביד עבדי הנביאים, ולא עלתה על לבי.

ג. הסבר הלשונות בספרי

הספרי בפרשת שופטים (פיסקא קמח) הביא הסבר אחר לכפל הלשונות: "רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר בו שלשה דברים: אשר לא צויתי - בתורה, ולא דברתי - בעשרת הדברות, ולא עלתה על לבי שיקריב אדם את בנו על גב המזבח".

ד. הסבר הלשונות וכל הענין בגמרא במסכת תענית

בגמרא במסכת תענית (דף ד עמוד א) אמרו הסבר שלישי:

וכתיב: 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'.
'אשר לא צויתי' - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר: 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה' (מלכים ב ג, כז),
'ולא דברתי' - זה יפתח,
'ולא עלתה על לבי' - זה יצחק בן אברהם.

הסביר רש"י שם:

וכתיב אשר לא צויתי - בירמיה כתיב, בפרשת בקבוק: 'ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'.
שלא תאמרו: 'הלא ציוה כמו כן הקדוש ברוך הוא ליפתח ומישע ואברהם'.
כי מעולם לא צויתי למישע לשרוף את בנו באש, דכתיב: 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה על החומה', ולשמים נתכוון, כסבור היה לרצות להקדוש ברוך הוא...
ולא דברתי - ליפתח: 'מימים ימימה ותהי חק בישראל'...
ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם. כלומר: שאף על פי שצויתי לו - מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו, אלא לנסותו, מפני קטיגורו, היינו שטן, כדאמר בסנהדרין בהנחנקין (פט, ע"ב): ויהי אחר הדברים האלה - אחר דבריו של שטן וכו'.

כלומר: בני ישראל בימי ירמיהו היו יכולים לטעון שיש שלושה תקדימים לכך שהקריבו לד' קרבנות אדם, ולכן ד' דוחה את דבריהם מכל וכל.

מה שכתב רש"י מפורש עוד יותר במדרש "חופת אליהו" (עמוד 168) המופיע בספר "אוצר המדרשים" (לרבי דוד אייזנשטיין):

כשראה ירמיה את אנשי דורו ששוחטין את בניהם ומעלין להם על גבי המזבח היה מוחה בידן, והיו אומרין לו: 'והלא יפתח העלה בתו על גבי במה!
והלא מישע מלך מואב העלה בנו על החומה!
ולמדנו מאברהם שעקד בנו על גבי המזבח'!
משיבה רוח הקדש ואומרת: 'הלא זה אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'.
'אשר לא צויתי' - ליפתח,
'ולא דברתי' - למישע,
'ולא עלתה על לבי' - שאברהם מעלה לי בנו לעולה על גבי המזבח.

מדוע הסבירו את המלים דווקא כך?

יש לשאול: מדוע הסבירו את המלים דווקא כך? כלומר: מדוע הסבירו את המלים "אשר לא צויתי" דווקא על בנו של מישע מלך מואב, ואת המלים "ולא דברתי" על יפתח, ואת המלים "ולא עלתה על לבי" דווקא על יצחק בן אברהם? ועוד שהדרשה אינה לפי סדר התרחשות המאורעות, שהרי קודם היה יצחק, ואחר כך יפתח, ורק בסוף מישע מלך מואב!

כתב על כך המלבי"ם:

אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי - הסדר הוא: עליה על לב, ואחר כך הדיבור, ואחר כך הציווי, שהדיבור בא גם על הרשות, והציווי חובה (כנ"ל ז, כב), ולכן כשבא בשלילה הפך הסדר לרבותא.
וחז"ל אמרו (תענית ד ע"א): לא צויתי - למישע מלך מואב, ולא דברתי - ליפתח, ולא עלתה על לבי - זה עקדת יצחק. רצונם לומר שעקדת יצחק היתה תחילה, ואחר כך יפתח, ואחריו מישע, ותחשוב שתחילה עלה על לבו - בעת עקדת יצחק, ואחר כך דבר - הרשה זאת ביפתח, וציוה - ציווי של חובה בעת מישע. לכן הוסיף שאף לא דברתי ולא עלתה על לבי.

ה. הסבר הלשונות במדרש תנחומא

עוד כתב רש"י שם במסכת תענית:

בתנחומא: אשר לא צויתי - זו בתו של יפתח. אף על פי שצויתי לו תורה ומצוות - מצוה זו לא צויתי עליו,
ולא דברתי - זה בנו של מישע מלך מואב. והלא מישע נכרי הוא, ולא חולין הוא לי לדבר עמו אפילו דיבור בעלמא?!.

לפי התנחומא דרשו את המלים "אשר לא צויתי" על יפתח, ואת המלים "ולא דברתי" על מישע מלך מואב, ואת המלים "ולא עלתה על לבי" על יצחק בן אברהם.

מדוע?

כך נאמר במדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא (סימן מ):

כך שנו רבותינו: 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי':
לא צויתי - ליפתח שיקריב את בתו,
ולא דברתי - למלך מואב שיקריב את בנו,
ולא עלתה על לבי - לומר לאברהם שישחוט את בנו.
למה סמכו צווי ביפתח? אמר ר' מיישא: אשר לא צויתי ליפתח, וצויתי לו הרבה מצות עשה ומצות לא תעשה, שהיה מישראל, אבל שיקריב את בתו לא צויתיו.
ולא דברתי - למלך מואב. אמרו רבותינו: למה סמכו דבור למלך מואב? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: וכי מעולם דברתי עמו? לא גנאי הוא?! אלא לא דברתי עמו מימיו, על אחת כמה וכמה שיקריב את בנו!
ולא עלתה על לבי - לומר לאברהם שישחוט את בנו. אף על פי שאמרתי לו: 'קח נא', לא עלתה על לבי שישחוט את בנו.

סיכום

נאמרו ארבעה הסברים למלים "אשר לא צויתי, ולא דברתי, ולא עלתה על לבי":

1. התרגום יונתן הסביר: לא ציויתי - בתורה, לא דברתי - ביד עבדי הנביאים, ולא עלתה על לבי.
2. הספרי הסביר: אשר לא צויתי - בתורה, ולא דברתי - בעשרת הדברות, ולא עלתה על לבי שיקריב אדם את בנו על גב המזבח.
3. הגמרא הסבירה: אשר לא צויתי - זה בנו של מישע מלך מואב, ולא דברתי - זה יפתח, ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם.
4. המדרש צתנחומא הסביר: לא צויתי - ליפתח שיקריב את בתו, ולא דברתי - למלך מואב שיקריב את בנו, ולא עלתה על לבי - לומר לאברהם שישחוט את בנו.

סיום

כתב הר"ן בדרשותיו (הדרוש הששי):

במה אקדם ד' וגו' (מיכה ו, ו). הנה אין ספק שהמציאות כולו חסד פשוט, כמו שאמר הכתוב: 'עולם חסד יבנה' (תהלים פט, ג), כי לא קדם לנו דבר ראוי שנקבל עליו גמול, אבל טובותיו מתמידות עלינו תמיד. ומרוב התמדתם והרגלם אצלנו סכלנו בהם, כמו שאמר הכתוב: 'ואנכי תרגלתי לאפרים, קחם על זרועותיו, ולא ידעו כי רפאתים' (הושע יא, ג), פירוש: כי מרוב הטובה שהטיב ד' יתברך לאפרים, סכלו בה, ולא חשבוה לטובה כלל, כי הדבר המורגל לא יורגש.
ומן הטובות הגדולות שהטיב ד' יתברך לנו והחסדים העצומים, הוא ששיער המצוות בענין שתושג עשייתם בנקלה, ולא יבאו לטורח. כי רצה ד' יתברך לזכותנו, ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם. וזהו שדרשו בתענית (ד ע"א): 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי' (ירמיה יט, ה).
ובפרט נתבאר זה בענין התשובה, שההיקש יורה ויחייב, שעבד סכל, שהמרה במלך גדול, שהטיבו בתכלית הטוב, שאם יתן איש את כל הון ביתו בכופר עוונו בוז יבוזו לו. ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו, גם בניו ובנותיו, בכפרת חטאיו. זה היה מן הראוי.
אבל ד' יתברך היקל על זה, ובחר בתשובה וציוה עליה, וביאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד, והבטיחנו בזה הבטחה שלמה, שאם יעשה כן יכופרו העוונות הקודמים לגמרי, וזה פלא עצום וחסד נשגב למאד.
כל זה ביאר הנביא בכאן. אמר על צד ההצעה, שהיה מן הראוי ושהשכל יורה, שיהיה החוטא בזאת המחשבה שיאמר כן: 'במה אקדם ד'' וגו' ויכפר לי על חטאי, היספיק לי בזה שום דבר, 'האקדמנו בעולות' וגו' 'הירצה ד' באלפי אילים' ויכפר על חטאי, ואם כל זה לא יספיק לי, היספיק לי 'אם אתן בכורי' לכפר 'פשעי', 'ופרי בטני' לתרופת 'חטאת נפשי'...
כל אלה דברי הנביא על צד ההצעה שהיה ראוי שיאמר כן החוטא, כאיש נכסף להשיג דבר יקר, שלא ייקר בעיניו דבר, ובלבד שיוכל להשיג הדבר ההוא שהוא כוסף ומשתוקק אליו, והוא סליחת העוונות.
והיתה התשובה בזה: 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך', כלומר: באמת כן היה ראוי, וכן גוזר השכל כדבריך עמך, אבל ד' יתברך הפליא עמך לעשות, ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אילים, ורבבות נחלי שמן, ולא בכורך ופרי בטנך, כמו שאמר הכתוב: 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי' (ירמיה יט, ה), וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (תענית ד ע"א). אינו רוצה מאתך רק כשרון המעשה, והוא 'עשות משפט' וגו', והם דברים קלים מאד יושגו מהרה.
ואין ספק כי החסד הזה הנפלא, היא הצלחה גמורה לטובת המתעוררים על התשובה, והיא לרעת הרעים שאינם מתעוררים עליה. שאילו היה התשובה מה שהשכל גוזר שיצטרכו בהשגתה כמו אלפי אילים ורבבות נחלי שמן והבכורות והפרי בטן, היתה קצת התנצלות לרשעים, שאף על פי שהיה מן הראוי לתת כל זה או יותר אם אפשר, בעבור היות יצר לב האדם רע, לא ימצא את לבבו להעמיס על עצמו העבודות הכבדות, אבל כיון שד' יתברך הקל בזה, איזה התנצלות יש למי שאינו מתעורר. והוא אמרם ז"ל בסוכה (נב ע"ב) בכיוצא בזה: 'רשעים נדמה להם כחוט השערה ואומרים: היאך לא יכולנו לפסוק חוט השערה הזה'.