פסוק א:הלוך וקנית בקבק, אחר שהורידו בית היוצר והראה לו שבעוד ישראל ביד ה' וברשותו הם דומים כחומר ביד היוצר שאם ישבר הכלי ישוב ויתקנהו ויעשהו כלי אחר, הראה לו עתה משל אחר, שבעת שישראל יצאו מיד ה' ומרשותו ע"י עבודת נכר הם דומים ככלי יוצר שכבר הוסק בכבשן ונגמר שאז אם נשבר אין לו תקנה, וצוהו לקחת בקבוק הוא כלי שנותנים לתוכו דבש ופיו צר, ואחר שנקפא הדבש בתוכו א"א להוציאו רק ע"י שבירת הכלי, וזה משל שהם מלאים עצות רעות ומחשבות מינות שא"א להוציאם מהם ע"י תוכחת הנביאים ובהכרח לשברם כתות לא יחמול, להסיר עצת בליעל ולהתם חטאת ומזקני העם תקח אתך מזקני העם:
פסוק ב:אל גיא בן הנום ששם שרפו את בניהם לאש (כנ"ל ז' ל"א), אשר פתח שער החרסית שער המזרח, כי עבודת המולך היה מיוחדת לשמש כנודע, וקראו את השער שער השמש:
פסוק ד:וינכרו, יחדוהו לעבודת נכר, ולא תאמר שמעשה אבותיהם בידיהם, עז"א אשר לא ידעום המה ואבותיהם, ומלאו דם נקים מנפשות אדם שהקריבו למולך, ומפרש איך מלאו דם נקיים, כי בנו במות התופת שחוץ מה שהעבירו למולך, העלו ג"כ עולות שבזה שפכו דם, אשר לא צויתי פירשתי למעלה (ז' ל'):
פסוק ז:ובקתי, על זה מורה שם בקבוק שעשוי להריק הדבר מתוכו כן אריק עצת יהודה:
פסוק ח:ושמתי את העיר זה עונש על שנכרו את המקום הזה:
פסוק ט:והאכלתים בשר בניהם, זה מדה כנגד מדה על שהעלו את בניהם עולות לבעל:
פסוק י:ושברת, שהבקבוק בעת ירצו להריק מה שבתוכו ישברוהו:
פסוק יא:ככה אשבר, ולא כשבירת החומר ביד היוצר לעשותו כלי אחר, רק כאשר ישבר את כלי היוצר הכלי הנגמר, שזה לא יכול להרפא:
פסוק יב:כן אעשה למקום הזה, הוא טעם מה שיקברו בתופת כדי לטמא את המקום כמו שטימאוהו, ומה שישבר אותם כדי לעשות כן ליושביו ולתת ולא לבד שהתופת ימלא פגרי אדם כי גם כלל העיר תהיה כתופת לקברות מתים:
פסוק יג:והיו בתי ירושלם, וכל הבתים יהיו כמקום התופת, מפני שהבתים הם טמאים, ובאר מפני מה הם טמאים מפני שהבתים קטרו על גגותיהם ודינם כבמות ע"א שצריכים ניתוץ והירוס:
פסוק יד:ויבא ירמיהו מהתופת אשר שלחו ה' שם להנבא, ר"ל ה' שלחו רק שינבא בהתופת ושם היה שלוח מה', אבל מה שהלך ונבא זאת שנית בחצר בית ה' זה עשה מדעתו, וזה הוצעה למ"ש אח"ז שפשחור הכהו, שעל הנבואה שנבא במקום התופת לא היה יכול לשלוט בו כי היה שליח מה', רק ע"מ שדבר מעצמו בלא ציוי לא היה שליח ה' והיה יכול לשלוט בו:
פסוק טו:כה אמר ה' הנני מביא, כאשר צוהו ה' לעשות מעשה עם נבואתו ידע כי נחרץ הדבר מאת ה' ולא יחזור בו, כמ"ש הרמב"ן, שכל מעשה שנעשה עם הנבואה מורה שהיא נבואה קיימת בלא חזרה, ולכן הודיע להם שנגמר דינם, ועז"א הנני מביא את כל הרעה לא כמ"ש בנבואה הקודמת שה' חושב מחשבה שישובו, כי הקשו את ערפם ולא רצו לשוב ולכן נחתם גזר דינם כמ"ש לקמן (כ"א י') כי שמתי פני על העיר הזאת לרעה ולא לטובה: