א כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הָל֛וֹךְ וְקָנִ֥יתָ בַקְבֻּ֖ק יוֹצֵ֣ר חָ֑רֶשׂ וּמִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וּמִזִּקְנֵ֖י הַכֹּהֲנִֽים׃ ב וְיָצָ֙אתָ֙ אֶל־גֵּ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם אֲשֶׁ֕ר פֶּ֖תַח שַׁ֣עַר החרסות (הַֽחַרְסִ֑ית) וְקָרָ֣אתָ שָּׁ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ג וְאָֽמַרְתָּ֙ שִׁמְע֣וּ דְבַר־יְהוָ֔ה מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וְיֹשְׁבֵ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם כֹּֽה־אָמַר֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֨י מֵבִ֤יא רָעָה֙ עַל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּל־שֹׁמְעָ֖הּ תִּצַּ֥לְנָה אָזְנָֽיו׃ ד יַ֣עַן ׀ אֲשֶׁ֣ר עֲזָבֻ֗נִי וַֽיְנַכְּר֞וּ אֶת־הַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ וַיְקַטְּרוּ־בוֹ֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יְדָע֛וּם הֵ֥מָּה וַאֲבֽוֹתֵיהֶ֖ם וּמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּמָֽלְא֛וּ אֶת־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה דַּ֥ם נְקִיִּֽם׃ ה וּבָנ֞וּ אֶת־בָּמ֣וֹת הַבַּ֗עַל לִשְׂרֹ֧ף אֶת־בְּנֵיהֶ֛ם בָּאֵ֖שׁ עֹל֣וֹת לַבָּ֑עַל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־צִוִּ֙יתִי֙ וְלֹ֣א דִבַּ֔רְתִּי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי׃ ו לָכֵ֞ן הִנֵּֽה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְלֹא־יִקָּרֵא֩ לַמָּק֨וֹם הַזֶּ֥ה ע֛וֹד הַתֹּ֖פֶת וְגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֑ם כִּ֖י אִם־גֵּ֥יא הַהֲרֵגָֽה׃ ז וּ֠בַקֹּתִי אֶת־עֲצַ֨ת יְהוּדָ֤ה וִירוּשָׁלִַ֙ם֙ בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה וְהִפַּלְתִּ֤ים בַּחֶ֙רֶב֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־נִבְלָתָם֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃ ח וְשַׂמְתִּי֙ אֶת־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את לְשַׁמָּ֖ה וְלִשְׁרֵקָ֑ה כֹּ֚ל עֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשֹּׁ֥ם וְיִשְׁרֹ֖ק עַל־כָּל־מַכֹּתֶֽהָ׃ ט וְהַֽאֲכַלְתִּ֞ים אֶת־בְּשַׂ֣ר בְּנֵיהֶ֗ם וְאֵת֙ בְּשַׂ֣ר בְּנֹתֵיהֶ֔ם וְאִ֥ישׁ בְּשַׂר־רֵעֵ֖הוּ יֹאכֵ֑לוּ בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֧יקוּ לָהֶ֛ם אֹיְבֵיהֶ֖ם וּמְבַקְשֵׁ֥י נַפְשָֽׁם׃ י וְשָׁבַרְתָּ֖ הַבַּקְבֻּ֑ק לְעֵינֵי֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים הַהֹלְכִ֖ים אוֹתָֽךְ׃ יא וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּה־אָמַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת כָּ֣כָה אֶשְׁבֹּ֞ר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ וְאֶת־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את כַּאֲשֶׁ֤ר יִשְׁבֹּר֙ אֶת־כְּלִ֣י הַיּוֹצֵ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־יוּכַ֥ל לְהֵרָפֵ֖ה ע֑וֹד וּבְתֹ֣פֶת יִקְבְּר֔וּ מֵאֵ֥ין מָק֖וֹם לִקְבּֽוֹר׃ יב כֵּֽן־אֶעֱשֶׂ֞ה לַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה נְאֻם־יְהוָ֖ה וּלְיֽוֹשְׁבָ֑יו וְלָתֵ֛ת אֶת־הָעִ֥יר הַזֹּ֖את כְּתֹֽפֶת׃ יג וְהָי֞וּ בָּתֵּ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם וּבָתֵּי֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה כִּמְק֥וֹם הַתֹּ֖פֶת הַטְּמֵאִ֑ים לְכֹ֣ל הַבָּתִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר קִטְּר֜וּ עַל־גַּגֹּֽתֵיהֶם֙ לְכֹל֙ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְהַסֵּ֥ךְ נְסָכִ֖ים לֵאלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ יד וַיָּבֹ֤א יִרְמְיָ֙הוּ֙ מֵֽהַתֹּ֔פֶת אֲשֶׁ֨ר שְׁלָח֧וֹ יְהוָ֛ה שָׁ֖ם לְהִנָּבֵ֑א וַֽיַּעֲמֹד֙ בַּחֲצַ֣ר בֵּית־יְהוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אֶל־כָּל־הָעָֽם׃ טו כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֨י מבי (מֵבִ֜יא) אֶל־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְעַל־כָּל־עָרֶ֔יהָ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי עָלֶ֑יהָ כִּ֤י הִקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם לְבִלְתִּ֖י שְׁמ֥וֹעַ אֶת־דְּבָרָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
כה אמר ה' הלוך וקנית בקבוק וגומר עד ויבא ירמיהו מהתופת וגומר. צוה ה' לנביא בנבואה הזאת ז' דברים. הראשונה, שיקנה בקבוק רוצה לומר שבקנין יביאהו אליו לא נתון במתנה ולא שאול. והשנית, שיהיה בקבוק שהוא כצלוחי' ולא כלי אחר. והשלישית, שיהיה הבקבוק יוצר חרש רוצה לומר שיהיה מחרש אדמה לא מעץ ולא מנחשת ולא מדבר אחר. הרביעית, שיוליך עמו לזה המעשה מזקני הכהנים ומזקני העם. הה', שיעשה זה בגיא בן הנום אשר פתח שער החרסית. הששית, שיקרא שמה דברי הנבואה שזכר כאן. הז', שישבור שם הבקבוק ויאמר ככה אשבור את העם הזה וגומר ולא יוכל להרפא. וראוי לומר מה צורך היה בכל המעשים האלה ועל מה יורו ואומר שהיה הבקבוק רומז לבני יהודה ולירוש', ושהיה הוראתו כפי שמו מלשון בוקק הארץ (ישעיה כד, א), בוקה ומבוקה ומבולקה (נחום ב, יא) שהוא ענין הריקות, ולפי שהיו בני יהודה ריקים במחשבותיהם ועצתם כמו שאמר ובקותי את עצת יהודה וירושלם והיה עתידה ירושלם להיות בוקה וריקה מעמה, לכן צוה שיקח בקבוק שהוא מורה על שני ריקיות ריקות עצת העם וריקות ירושלם מאנשי', ומפני זה לא צוה בכלי אחר אלא בבקבוק המורה על שני רקיות האחד בק והשנית בוק המורה על ריקות העם ועל ריקות העיר, וצוה אותו שיקנהו כמו שהקדוש ברוך הוא קנה את ארצו ואת עמו כמו שאמר (שמות טו, טז) עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית וכן בדברי חכמים ז"ל (אבות פ"ו, מ"י) מהחמשה קנינים שקנה הקדוש ברוך הוא בעולמו היה ישראל קנין אחד והארץ קנין אחד, וצוה אותו שיהיה בקבוק יוצר חרש כדי שישבר מהרה ולא יוכל להרפא כמו שיזכור אחר זה, וצוה אותו רביעית שיעשה זה לפני זקני הכהנים וזקני העם כדי להעיר לבבם שתחרב בית ה' ויתבטלו הכהנים מעבודתם וירושלם תשומם מזקניה, ואתה תדע שלא יחסר הפסוק הזה והולך עמך כמו שחשב הרד"ק כי זה כבר נכלל באומרו הלוך וקנית שמלת הלוך ענינה הולך עמך ולפי שאמר שתי גזרות אחד הלוך והשנית וקנית ביאר ראשונה מאן דסמיך ליה שהוא וקנית באומרו בקבוק יוצר חרש ואחר כך פי' על מלת הלוך וגומר מזקני הכהנים וגומר שיוליכם עמו שם.
פסוק ב:
וצוהו חמשית שיעשה המעשה ההוא בגיא בן הינם שהוא סמוך לירושלם לפתח שער החרסית שמשער החרסית יוצאים לגיא בן הנום, והוא היה שער א' משערי העזרה המכוון כנגד זריחת השמש מלשון האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט, ז), וחכמים ז"ל אמרו כי היה שער החרסית שער האשפה ששם זורקים חרשים הנשברים והוא יותר נכון כאלו הבקבוק יוצר חרש היה מקומו שער החרסית כי חרס הוא כמו חרש והיה אם כן לשון נופל על הלשון, והענין כולו שבעבור שהיה העונש הזה על עון עבודת הבעל בגיא בן הנום בתופת היה ראוי ששם יעשו המעשה והרמז הזה.
פסוק ג:
וצוהו ששית שינבא שמה הנבואה הזאת כדי שיהיה מקום הרשע שמה המשפט והיא ראשונה בהודעת הרעה אשר תבוא בכלל על ירושלם אשר כל שמעיו תצלנה אזניו כי בהיות הקול עצום יעשה צלילה באזנים וכן יעשה שמועת הרעה הזאת, ושיבאר עוד העון שבעבורו נתחייבו ברעה ההיא והוא אומרו (ד) יען אשר עזבוני וינכרו את המקום הזה ר"ל שעזבו את ה' ועבדו אלהי הנכר בארץ הקדושה המיוחדת להנהגתו יתברך וזהו וינכרו מלשון נכרי, ואומרו ויקטרו לאלהים אחרים אשר לא ידעום המה ואבותיהם אין ענינו שהמה ואבותיהם לא ידעו אותם האלוהות אלא שעזבו את השם וינכרו את ירושל' המה ואבותיהם ומלכי יהודה, ומלבד העבודה זרה עוד מלאו דם נקיים את המקום הזה שהוא גיא בן הנום, ויתחברו אם כן שמה עבודה זרה ושפיכות דמים.
פסוק ה:
וביאר מהו דם הנקיים באומרו ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל רוצה לומר שהיו עושים מהם עולות כולם כליל בשרפם אותם לעבודת הבעל שהוא השמש אשר לא צויתי כלומר בתורתי לעשות עולה וזבח מהבנים, ולא דברתי לאברהם בענין העקידה שישרוף את בנו כי לא היתה כוונתי שיהרגהו אלא שיעלהו על המזבח במקום עולה כי לא עלתה על לבי דבר אחר, (ו) ולכן מפני הרעות האלה לא יקרא למקום הזה עוד התופת כמו שהיה שמו מפני הנגונים שהיו מנגנים שם בתוף בעת שהיו עושים אותה עבודה כדי שלא ישמעו אבות הנערים ואמותיהם צעקת הילדים בעת שריפתם ולא ירך לבבם, אבל יקראו אותו מקום גיא ההריגה לרוב העם שיהרגו שמה.
פסוק ה:
וביאר נמשל הבקבוק בשני חלקיו אם מפאת בני יהודה ויושבי ירושלם שיהיו בוקים באומרו (ז) ובקותי את עצת יהודה וירושלם במקום הזה רוצה לומר שלא תתקיים עצתם אבל תהיה תמיד עצה ריקה בוקה ומבולקה לפי שיפלו שמה ביד אויביהם, (ח) ואם מפאת העיר אמר ושמתי את העיר הזאת לשמה ולשרקה ותהיה בוקה גם כן, (ט) ותחת כי היו שורפים בניהם לבעל תבא עליהם כל כך מהצרה שיאכלו בשר בניהם ובנותיהם ורעיהם בצרה ודוחק המצור והמצוק שיציקו להם אויביהם.
פסוק י:
ואחרי שזכר הנרמז במשל הבקבוק צוהו ושברת הבקבוק לעיני האנשים ההולכים אותך והם זקני הכהנים וזקני העם שזכר למעלה, (יא) ואמרת אליהם אינני עושה זה מעצמי אבל כה אמר השם צבאות ככה אשבור את העם הזה ואת העיר הזאת, הנה ביאר צורך כלי בקבוק שמורה על שתי בקיות ורקיות שהם אחד כנגד העם ואחד כנגד ירושלם, ושיהיה הבקבוק יוצר חרש רוצה לומר לא מנחשת ולא מברזל ולא מעץ אלא מחרש כדי שישבר מהרה ולא יוכל להרפא, ולמה יעשה אותו מעשה באותו המקום כמו שאמר ובתופת יקברו מאין מקום לקבור כי יהיו ההרוגים כל כך רבים שלא תכיל אותם הארץ, (יב) ומלבד שתהיה עיר ירושלם כתופת (יג) הנה בתי ירושלם ובתי מלכי יהודה הטמאים יהיו במקום התופת רוצה לומר לקבור ההרוגים שמה והם הבתים אשר קטרו על גגותיהם לכל צבא השמים. והותרו עם מה שפירשתי בזה השאל' הרביעית והחמישית:
פסוק יד:
ויבא ירמיהו מהתופת וגו' עד סוף הנבואה. סיפר הכתוב שכאשר בא וחזר ירמיה מהתופת מלעשות מעשה הבקבוק עמד בחצר בית השם ואמר אל כל העם (טו) בשם השם שהוא יביא על ירושלם ועל כל ערי יהודה את כל הרעה אשר דבר עליה, והיה זה כדי שידעו כל הנבואה שניבא שמה בפני הכהנים והזקנים, ובעבור שהכהנים והזקנים לא יעלימוה הלך ירמיהו לחצר בית השם וסיפר שמה הנבואה שניבא על הבקבוק: