פסוק ב:בית היוצר. לבית אומן חרס:
פסוק ג:עושה מלאכה. עושה מלאכתו בחומר אשר בידו על האבנים והוא הכלי המיוחד לכך:
פסוק ד:ונשחת הכלי. נתקלקל הכלי אשר היה עושה בחומר כשהיה ביד היוצר כשעשה הכלי:
פסוק ד:ושב. וחזר היוצר ועשה מהחומר ההוא כלי אחר משונה מן הראשון כפי אשר ישר בעיניו:
פסוק ו:הכיוצר. וכי לא אוכל לעשות עמכם כדרך שעושה היוצר עם החומר שעושה ממנו כלי אחר אחר שנשחת הראשון:
פסוק ו:הנה כחומר. באמת כמו שהחומר הוא ביד היוצר לעשות בו מה שירצה כן אתם בידי:
פסוק ז:רגע אדבר. ברגע אחת אגזור על אומה מהעכו״ם כליון ואבדון בעבור רעתה:
פסוק ח:ושב. כאשר שב הגוי ההוא מהרעה אשר בעבורה גזרתי עליו האבדון:
פסוק ח:ונחמתי. אז בהרגע ההיא אני מתנחם על הרעה ולא אביאה:
פסוק יא:איש יהודה. אנשי יהודה:
פסוק יא:ועל יושבי. ואל יושבי:
פסוק יא:יוצר. בורא עליכם רעה וחושב להפרע בה ממכם לכן שובו עתה כל איש מדרכו וכו׳:
פסוק יב:ואמרו נואש. ידעתי שיאמרו אנו מתייאשים מדרכי המקום אלא נלך אחר מחשבותינו:
פסוק יב:ואיש וכו׳. נעשה כל איש כפי מה שמראה לו לבו הרע ומתאוה לה:
פסוק יג:מי שמע כאלה. מי מאנשים שמע כדברים האלה לומר נלך בשרירות הלב:
פסוק יג:שערורית. דבר מגונה עשתה הרבה מאד בתולת ישראל המיוחדת לאל כבתולה בבית אביה המיוחדת למי שישאנה:
פסוק יד:היעזוב. וכי מהראוי לעזוב מים היורדים מן הצור אשר בשדה הבאים מהפשרת השלג אשר בלבנון הלא המים ההם המה מנוקים וקדים וטובים לרוות הצמאון:
פסוק יד:אם ינתשו. וכי מהראוי לנטוש ולעזוב מים הזדים מאנשיהם הבאים ממרחוק במלאכת צנורות והמה קרים ומטפטפים מעצמם ובקל יוקח המים ואיך מי יעזבם ור״ל וכי מהראוי לעזוב את המקום המשפיע בכל עת חכמה והשכל בלבות הדורשים אותו:
פסוק טו:לשוא יקטרו. המה מקטירים לצבא השמים שאין תועלת בעבודתם ויכשלום בדרכיהם:
פסוק טו:שבילי עולם. ר״ל שבילי העולם הם המכשילים אותם בדרכיהם כי בראותם דרכי הטבע בעולם השפל שהכוכבים ממסלותם פועלים בדברים השפלים אלה שבילי עולם הם יכשלום בדרכיהם לחשוב שכל טובתם תלוי בצבא השמים ולכן היו מקטרים להם וזהו שאמר ללכת נתיבות וכו׳ ר״ל ללכת בנתיב דרך אשר איננה סלולה שלא משמשו בה להסיר המכשול שלא חקרו בדבר לדעת שהכל ביד ה׳ אין מהראוי לעבדם עבודת אלהות:
פסוק טז:לשום. וזהו הוא סבה לשום ארצם לשממה:
פסוק טז:שריקות עולם. זמן רב ישרקו על חורבנה ושממותה:
פסוק טז:ישום. יתמה על השממון ויניד בראש כדרך המתמיה:
פסוק יז:כרוח. כמו רוח קדים שהיא העזה שברוחות המפזר דברים הנפזרים כן אפזרם בנוסם מפני האויב:
פסוק יז:עורף וכו׳. ביום בא אידם אסתיר פני מהם ואראה להם העורף ואחז במשל מאדם המהפך פניו מאדם השנאוי לו ור״ל לא אשגיח עליהם להושיעם:
פסוק יח:ויאמרו. כשאמרתי להם הנבואה ההיא אמרו אלו לאלו נחשבה על ירמיה מחשבות מה לעשות עמו לבל נשמע עוד כדברים האלה:
פסוק יח:כי לא תאבד. כאומרים מה נהיה חסרים במיתתו הלא לא תאבד התורה מיתר הכהנים (על הכהן ללמד תורה וכמ״ש כי שפתי כהן וכו׳ ותורה יבקשו מפיהו, מלאכי ב׳:ז׳) ולא תאבד העצה מחכמים אחרים אשר יש עמנו ודבר נבואה לא תהיה נאבדת מיתר הנביאים אשר לא יתנבאו רעה כמותו:
פסוק יח:לכו ונכהו. לכו נכהו נפש בלשון כי נדבר עליו בשקר:
פסוק יח:ואל נקשיבה. אז לא נשמע כמו כל הדברים שדבר הוא כי אין מי בנביאים לדבר דברים כמותו:
פסוק יט:הקשיבה ה׳ אלי. מה שאני מתפלל עליהם טובות ולעומת זה שמע קול המריבים עמדי אשר יתייעצו עלי:
פסוק כ:הישולם. וכי מן הראוי שישולם רעה תחת טובה כי חפרו בור ללכדני ר״ל חושבים עלי מחשבות רעות:
פסוק כ:זכור. תן דעתך לזכור עת עמדי לפניך בתפלה לבקש עליהם טובה להעביר את חמתך מהם:
פסוק כא:לכן. הואיל ומשלמים רעה תחת טובה:
פסוק כא:והגירם. שפוך דמיהם ע״י חרב האויב:
פסוק כא:שכלות ואלמנות. שכולות מבניהן ואלמנות מבעליהן:
פסוק כא:ואנשיהם. אנשי האלמנות יהיו מתים ע״י הרג ולא במיתת עצמן:
פסוק כא:במלחמה. כי דרך הבחורים ללכת במלחמה:
פסוק כב:פתאום. לבל ידעו להזהר מהם:
פסוק כב:כרו שוחה. חפרו בור ללכדני ר״ל יעצו עלי רעות:
פסוק כב:ופחים. הצפינו רשתות ללכוד רגלי וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כג:עלי למות. אשר המה עלי להמיתני:
פסוק כג:אל תמחי. אל תמחוק חטאתם מלפניך כי יהיו כתובים לזכרון למען יקבלו גמול:
פסוק כג:ויהיו וכו׳. אף בעת ילכו לפניך בדרך מצותיך יבוא להם מכשול למען לא יוכלו לעשות כתקנה:
פסוק כג:בעת אפך. בזמן שאתה כעוס אז עשה בהם נקם למען יהיה מרבה להכיל: