א הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ב ק֥וּם וְיָרַדְתָּ֖ בֵּ֣ית הַיּוֹצֵ֑ר וְשָׁ֖מָּה אַשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת־דְּבָרָֽי׃ ג וָאֵרֵ֖ד בֵּ֣ית הַיּוֹצֵ֑ר והנהו (וְהִנֵּה־)(ה֛וּא) עֹשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה עַל־הָאָבְנָֽיִם׃ ד וְנִשְׁחַ֣ת הַכְּלִ֗י אֲשֶׁ֨ר ה֥וּא עֹשֶׂ֛ה בַּחֹ֖מֶר בְּיַ֣ד הַיּוֹצֵ֑ר וְשָׁ֗ב וַֽיַּעֲשֵׂ֙הוּ֙ כְּלִ֣י אַחֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר יָשַׁ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַיּוֹצֵ֖ר לַעֲשֽׂוֹת׃ ה וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֽוֹר׃ ו הֲכַיּוֹצֵ֨ר הַזֶּ֜ה לֹא־אוּכַ֨ל לַעֲשׂ֥וֹת לָכֶ֛ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה כַחֹ֙מֶר֙ בְּיַ֣ד הַיּוֹצֵ֔ר כֵּן־אַתֶּ֥ם בְּיָדִ֖י בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ז רֶ֣גַע אֲדַבֵּ֔ר עַל־גּ֖וֹי וְעַל־מַמְלָכָ֑ה לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּֽלְהַאֲבִֽיד׃ ח וְשָׁב֙ הַגּ֣וֹי הַה֔וּא מֵרָ֣עָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי עָלָ֑יו וְנִֽחַמְתִּי֙ עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖בְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לֽוֹ׃ ט וְרֶ֣גַע אֲדַבֵּ֔ר עַל־גּ֖וֹי וְעַל־מַמְלָכָ֑ה לִבְנֹ֖ת וְלִנְטֹֽעַ׃ י וְעָשָׂ֤ה הרעה (הָרַע֙) בְּעֵינַ֔י לְבִלְתִּ֖י שְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלִ֑י וְנִֽחַמְתִּי֙ עַל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָמַ֖רְתִּי לְהֵיטִ֥יב אוֹתֽוֹ׃ יא וְעַתָּ֡ה אֱמָר־נָ֣א אֶל־אִישׁ־יְהוּדָה֩ וְעַל־יוֹשְׁבֵ֨י יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י יוֹצֵ֤ר עֲלֵיכֶם֙ רָעָ֔ה וְחֹשֵׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם מַֽחֲשָׁבָ֑ה שׁ֣וּבוּ נָ֗א אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וְהֵיטִ֥יבוּ דַרְכֵיכֶ֖ם וּמַעַלְלֵיכֶֽם׃ יב וְאָמְר֖וּ נוֹאָ֑שׁ כִּֽי־אַחֲרֵ֤י מַחְשְׁבוֹתֵ֙ינוּ֙ נֵלֵ֔ךְ וְאִ֛ישׁ שְׁרִר֥וּת לִבּֽוֹ־הָרָ֖ע נַעֲשֶֽׂה׃ יג לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַֽׁאֲלוּ־נָא֙ בַּגּוֹיִ֔ם מִ֥י שָׁמַ֖ע כָּאֵ֑לֶּה שַֽׁעֲרֻרִת֙ עָשְׂתָ֣ה מְאֹ֔ד בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵֽל׃ יד הֲיַעֲזֹ֥ב מִצּ֛וּר שָׂדַ֖י שֶׁ֣לֶג לְבָנ֑וֹן אִם־יִנָּתְשׁ֗וּ מַ֛יִם זָרִ֥ים קָרִ֖ים נוֹזְלִֽים׃ טו כִּֽי־שְׁכֵחֻ֥נִי עַמִּ֖י לַשָּׁ֣וְא יְקַטֵּ֑רוּ וַיַּכְשִׁל֤וּם בְּדַרְכֵיהֶם֙ שְׁבִילֵ֣י עוֹלָ֔ם לָלֶ֣כֶת נְתִיב֔וֹת דֶּ֖רֶךְ לֹ֥א סְלוּלָֽה׃ טז לָשׂ֥וּם אַרְצָ֛ם לְשַׁמָּ֖ה שרוקת (שְׁרִיק֣וֹת) עוֹלָ֑ם כֹּ֚ל עוֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשֹּׁ֖ם וְיָנִ֥יד בְּרֹאשֽׁוֹ׃ יז כְּרֽוּחַ־קָדִ֥ים אֲפִיצֵ֖ם לִפְנֵ֣י אוֹיֵ֑ב עֹ֧רֶף וְלֹֽא־פָנִ֛ים אֶרְאֵ֖ם בְּי֥וֹם אֵידָֽם׃ יח וַיֹּאמְר֗וּ לְכ֨וּ וְנַחְשְׁבָ֣ה עַֽל־יִרְמְיָהוּ֮ מַחֲשָׁבוֹת֒ כִּי֩ לֹא־תֹאבַ֨ד תּוֹרָ֜ה מִכֹּהֵ֗ן וְעֵצָה֙ מֵֽחָכָ֔ם וְדָבָ֖ר מִנָּבִ֑יא לְכוּ֙ וְנַכֵּ֣הוּ בַלָּשׁ֔וֹן וְאַל־נַקְשִׁ֖יבָה אֶל־כָּל־דְּבָרָֽיו׃ יט הַקְשִׁ֥יבָה יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וּשְׁמַ֖ע לְק֥וֹל יְרִיבָֽי׃ כ הַיְשֻׁלַּ֤ם תַּֽחַת־טוֹבָה֙ רָעָ֔ה כִּֽי־כָר֥וּ שׁוּחָ֖ה לְנַפְשִׁ֑י זְכֹ֣ר ׀ עָמְדִ֣י לְפָנֶ֗יךָ לְדַבֵּ֤ר עֲלֵיהֶם֙ טוֹבָ֔ה לְהָשִׁ֥יב אֶת־חֲמָתְךָ֖ מֵהֶֽם׃ כא לָכֵן֩ תֵּ֨ן אֶת־בְּנֵיהֶ֜ם לָרָעָ֗ב וְהַגִּרֵם֮ עַל־יְדֵי־חֶרֶב֒ וְתִֽהְיֶ֨נָה נְשֵׁיהֶ֤ם שַׁכֻּלוֹת֙ וְאַלְמָנ֔וֹת וְאַ֨נְשֵׁיהֶ֔ם יִֽהְי֖וּ הֲרֻ֣גֵי מָ֑וֶת בַּח֣וּרֵיהֶ֔ם מֻכֵּי־חֶ֖רֶב בַּמִּלְחָמָֽה׃ כב תִּשָּׁמַ֤ע זְעָקָה֙ מִבָּ֣תֵּיהֶ֔ם כִּֽי־תָבִ֧יא עֲלֵיהֶ֛ם גְּד֖וּד פִּתְאֹ֑ם כִּֽי־כָר֤וּ שיחה (שׁוּחָה֙) לְלָכְדֵ֔נִי וּפַחִ֖ים טָמְנ֥וּ לְרַגְלָֽי׃ כג וְאַתָּ֣ה יְ֠הוָה יָדַ֜עְתָּ אֶֽת־כָּל־עֲצָתָ֤ם עָלַי֙ לַמָּ֔וֶת אַל־תְּכַפֵּר֙ עַל־עֲוֺנָ֔ם וְחַטָּאתָ֖ם מִלְּפָנֶ֣יךָ אַל־תֶּ֑מְחִי והיו (וְיִהְי֤וּ) מֻכְשָׁלִים֙ לְפָנֶ֔יךָ בְּעֵ֥ת אַפְּךָ֖ עֲשֵׂ֥ה בָהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הנבואה השביעית תחילתה הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר קום רד וירדת בית היוצר וכו' עד הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' בשלוח אליו המלך צדקי'. ויש בנבואה הזאת ט"ו פרשיות. האחת, הדבר אשר היה אל ירמיהו וכו'. הב', ויהי דבר ה' אלי לאמר הכיוצר הזה. הג', רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש. הד', רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות. הה', ועתה אמור אל איש יהודה וכו'. הו', כה אמר ה' שאלו. הז', ויאמרו לכו ונחשבה. הח', כה אמר ה' הלוך וקנית בקבוק. הט', לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יקרא. הי', ויבא ירמיהו מהתופת. הי"א, כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל. הי"ב, כי כה אמר ה' הנני נותנך למגור. הי"ג, פתיתני ה' ואפת. הי"ד, שירו לה'. הט"ו, ארור היום אשר יולדתי. ושאלתי בנבואה הזאת ששת השאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה באומרו רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרעה בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו, והיא שכבר השרישונו חז"ל (עיין ברכות ז, א) בהפך המדה הזאת במה שאמרו כל ייעוד שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר שנאמר (שמות לב, י) הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וכתיב (דברי הימים א כג, טו - יז) ובני משה רבו למעלה שאע"פ שלא קיים התנאי נתקיים הייעוד:
פסוק א:
השאלה השנית אם היה שהקדוש ברוך הוא רגע ידבר לאדם ובשובו מדרכיו ינחם ולא ירע לו ופעם ידבר על הטבתו וחטא ולא ייטיב לו, אם כן במה יבחן הנביא לדעת אם הוא נביא אמת אם לא כי עם היות שאמרה תורה אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' אין לנו יעוד יבחן בו הנביא:
פסוק א:
השאלה השלישית בפסוק כי לאת תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא, והיא כי מה הסבה הזאת להרוג את ירמיהו ולחשוב מחשבות בהריגתו כדרך המפרשים והם פירשו כי לא תאבד בעבור זה התורה כי שאר הכהנים יודעים אותה וכן יש אתנו חכמים בעלי עצה ויש אתנו נביאים שיאמרו לנו דברי נבואה ולא יהיו כמו זה שאינו מתנבא אלא רעה, אבל אינו נכון כי הם היו מואסים בתורת השם ופורעים מוסר היועצים ובורחים משמוע דבר ה' ואיך אם כן יהיו בטענתם חוששים על התורה ועל העצה ועל הנבואה כאילו היו חפצים בם ויראים מאבד אותה, ועוד כי אם היתה מחשבתם להרגו ועל זה אמרו נכהו בלשון שילשינוהו למלך כדי שיהרגהו מה ענין אמרם עוד ואל נקשיבה אל כל דבריו האם אחרי שיהרג ידבר, גם כי הנה לא אמרו ולא ידבר עוד דבריו אלא ואל נקשיבה אל כל דבריו וזה הלשון לא יפול באדם הנרצח:
פסוק א:
השאלה הרביעית במה שצוה השם לנביא ענין הבקבוק ולא פירש על מה מורה הבקבוק אלא מה שאמר ושברת הבקבוק לעיני האנשים ההולכים אתך ואמרת ככה אשבור את העם הזה, והנה לענין זה המשל לא היה מיוחד הבקבוק כי על כל כלי היוצר שישבור יאמר עליו כן:
פסוק א:
השאלה החמישית באמרו בצווי הבקבוק ומזקני העם הכהנים ולא זכר מה יעשה מאותם הזקנים, וכתבו המפרשים שהכתוב חסר ושענינו והולך עמך מזקני העם ומזקני הכהנים, ויקשה לזה הפירוש מאד חסרון עיקר הדבור והגזרה משפט הכתוב הוא והולך עמך וכו':
פסוק א:
השאלה השישית באומרו פתיתני ה' ואפת, כי איך יחס הנביא לש"י הפתוי וההסתה בהיותו פועל מגונה נבנה ומיוסד על שקר ומראה, והוא דומה למה שאמר והנביא אשר יפותה אנכי פתיתי את הנביא ואם לענין שליחותו אמר כן לא היה לו לומר פתיתני אלא צויתני ולמה לא הוכיחו השם על זה כמו שהוכיחו על מה שאמר היה היה לי כמו אכזב שאמר לו עליה אם תשוב ואשיבך וכמו שפירשתי, והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כולם:
פסוק א:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא שצוה השם לנביא שירד בית היוצר להודיעו שכחומר ביד היוצר שישנה אותו כרצונו כן היו בית ישראל, ולכן אע"פ שנגזרה גזרה להחריב' אם ישובו בתשובה תשתנה הגזרה כי הייעודים טובים ורעים ישתנו כפי השתנות המקבלים, ושהיה מרשעת בני יהודה שבעבור הנבואות האלה היו מחשבים על ירמיהו רעות ולכן התפלל הנביא על נקמתו מהם, וצוהו עוד השם קנין הבקבוק ושבירתו לאמר שככה ישבור את העם והעיר ההיא על כל רעתם אשר עשו וסיפר שפשחור שהיה סגן הכהנים בבית ה' והיה מנביאי השקר כששמע מפי ירמיהו הנבואה הזאת הכה אותו ושמהו בבית המאסר ואחר כך הוציאו משם, וע"ז ייעד הנביא העונש שיבא עליו לפשחור ולכל בני יהודה והתרעם כנגד השם וקלל את יום שנולד בו וכמו שיתבאר בפסוקים:
פסוק א:
הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר קום וירדת וגומר עד לכן כה אמר ה' שאלו נא בגוים מי שמע (ב) צוה השם לנביא שיקום ויזדרז וילך אל בית היוצר והוא העושה כלים בחומר כדי שידבר לו שם, (ג) והנביא ירד בית היוצר כי היה ירושלם בגובה ובית היוצר למטה בשפל העיר, והוא עושה מלאכתו על האבנים שהוא כלי היוצר שעושה עליו הכלים בחומר אשר בידו, (ד) ואומרו ונשחת הכלי הוא להגיד שהשחתת הכלי לא היה מפאת היוצר כי הוא מתקן את הכלים ומצייר אותם אבל הכלי נשחת מפא' חמרו, ולזה אמר נשחת הכלי אשר הוא עושה כחומר ביד היוצר ר"ל שבסב' החומר נשחת, אבל עם היותו נשחת היה יכולת ביד הפועל לתקנו ולציירו שנית וזהו ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות, (ה) ואז באתהו הנבואה (ו) הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל הנה באמת כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל, (ז) וביאר לו מיד הנמשל במשל הזה באומרו רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ רוצה לומר פעם אגזור על אומה מהאומות עונש וחרבן על רשעתה כי נשחתה כמו הכלי שנשחת במלאכה, (ח) אבל אם ישוב הגוי ההוא מרעתו ורשעתו אשר דברתי עליו רוצה לומר אשר גזרתי בעבורו להענישו אז כהשתנותו בעצמו תשתנה הגזרה ונחמתי על הרעה והעונש אשר חשבתי לעשות לו, (ט) וכן בהפך שפעם אדבר ואגזור על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע להטיב לו כפי מעשיו, (י) ואם הוא נתחרט מדרכיו הטובים ועשה הרע בעיני והרע הוא לבלתי שמוע בקולי אז כהשתנות ענינו תשתנה הגזרה ג"כ, ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו ואין הפרש בין אומרו אשר חשבתי ובין אומרו אשר אמרתי, (יא) וכיון שהדבר כן אתה הנביא אמר נא אל איש יהודה ועל יושבי ירושלם רוצה לומר ואל יושבי ירושלם, בשמי הן אמת שאנכי יוצר עליכם רעה כלומר אני מצייר בדעתי הרעה אשר אביא עליכם, כי מפני שהוא משלו ביוצר לכן אמר יוצר עליכם רעה, ופירש אותו באומרו וחושב עליכם מחשבה שהיא הרעה שזכר, אבל הדבר בידכם לתקנו ולהסירו שובו נא איש מדרכו הרעה והטיבו מעלליכם כי בהשתנות מעשיכם תשתנה גזרתי מרעה לטובה ככלי היוצר, (יב) והודיעו השם שהם יהיו כ"כ סרבנים כי כאשר יאמר הנביא לה' זה הם יאמרו לו נואש כלומר נואש לבנו מהלוך עוד אחרי ה', אבל אחרי מחשבותינו נלך וכל איש ממנו שרירות לבו הרע יעשה.
פסוק א:
ואמנם בהיתר השאלה הא' משאלות הנבואה הזאת אומר שמה שאחז"ל (ברכות ז, א) כל ייעוד שיצא מפי הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר אין התנאי ההוא שלא יעבוד ע"ז או שלא ישפוך דמים ויעשה שאר העבירות כי הנה האל יתיעד לאבות לתת לבני ה' את הארץ ושישבו בה לנצח אבל בהיותם רעים וחטאים לה' מאד יאבדו את הארץ ויסחו רשעים ממנה, אבל התנאי ההוא שלא יהיה בה עבירה כמו שהוכיחו מאמרו יתברך למשה (שמות לב, י) הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול שמשה רבנו לא שמר התנאי והתחנן והתפלל על ישראל, ולכן חסר היעוד לפי שהתנאי שלא שמר לא היה בו חטא ולא פשע ולכן בניו רבו למעלה, הנה אם כן מה יאמר כאן רגע אדבר לבנות וכו' אינו כנגד המדה שאחז"ל, והותרה בזה השאלה הא'.
פסוק א:
ואמנם במה יבחן הנביא אם היו היעוד הטוב והרע חוזרים בתשובת המקבלים כבר דברו בו הרבה אחרונים חז"ל, וה"ר משה בן מיימון בפתיחתו לפירוש המשנה כתב שהיתה הבחינה לא ביעודים הרעים שחוזרים וחנון ורחום ה' ונחם על הרעה כמו שהיה בנינוה אלא בטובים שאינם חוזרים, ופירש רגע אדבר שנאמר כאן לבנות וכו' שידבר אל לבו יתברך לא באמצעות נביא שלוח כי אז לא יחזור מהיעוד הטוב, אמנם אמרו רגע אדבר לנתוש ולנתוץ יסבול שיפורש גם שיהיה ע"י נביא שלוח ובזה יבדל היעוד הטוב מיעוד הרע, ואמנם הרלב"ג שם הבדל בין הטוב המגיע מפאת המערכה אל הטוב מפאת ההשגחה ושהיתה בחינת הנביא ביעוד הטוב אשר מהמערכ' לא כאשר הוא מההשגחה, וכמה ב' הדעות האלה רחוקים מכוונת הפסוקים ודברי התורה, וכבר הקשה עליהם ה"ר חסדאי במ"ב כ"ד מספרו אור ה', ומה שחשב הוא בתשובת זה הוא שכאשר הנביא יהיה מיעד להבחין נבואתו ביעודים יתקיימו עכ"פ הן לטוב הן לרע וכמ"ש בתורה (דברים יח, כב) אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' שלא הבדיל בין יעוד רע ליעוד טוב לפי שהקב"ה מקים דבר עבדו ועצת מלאכו ישלים, ושלא היה הדבור לירמיהו באומרו רגע אדבר ורגע אדבר בענין בחינת הנביא כי אז לא יחזרו היעודים אלא אחר היות הנביא נבחן ומוחזק כיונה אז לענין העם תתקיים הנבואה הזאת, וגם זה איננו שוה לי כי אע"פ שיהיה לענין בחינת הנביא למה זה בהיותו מיעד יעוד טוב או רע על איש או עם אם עשה תשובה האיש או העם ההוא לא תועיל לו תשובתו, ומפני בחינת הנביא ינעול השם דלתי התשובה מהשב אליו בכל לבבו, ולכן היה דעתי בדרוש הזה שלא היה נבחן הנביא ביעודים טובים ולא רעים לאיש ולא לעם אבל היתה בחינתו במעשה הנסים והנפלאות בשנוי המנהג הטבעי, ויש לנו בזה בנין אב מאדון הנביאים שעשה בחינתו כן שנאמר (שמות ד, ל) ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם, ועל זה אמר התורה אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדברו ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה', שדיבר ויעד על המופת אשר יעשה לעיניהם, ואין לך שתאמר שאיך תהיה בזה הבחינה, והנה אפשר שיעשה המעשים ההם בלהט ובכישוף כמו שעשו חרטומי מצרים כי הנה תהיה הבחינה אמתית כמו שהיתה שם בהרבו' הנפלאות עד שלא יעשום המכשפים והחרטומים כמותם, והנה בייעודים העתידים גם כן אפשר שיפול הספק אם נודע מאת החוזים בכוכבים או על ידי שדים הנה אם כן מה שנאמר כאן לירמיהו רגע אדבר ורגע אדבר אינו סותר לענין בחינת הנביא. והותרה בה השאלה השנית:
פסוק יג:
לכן כה אמר ה' שאלו נא בגוים וגומר עד כה אמר ה' הלוך וקנית בקבוק. אמר השם לנביא לכן שהודעתי אותם שיש מקום אתם לשוב בתשובה ושאנחם מהרעה ואמרו נואש ראוי לתמוה מאד מהפלג' רשעתם וראוי לשאול בגוים שאין להם תורה ולא למדו מוסר מי שמע כאלה הרשעים היודעים רבונם ומכוונים למרוד בו שערורית שהוא דבר מגונה מאד עשתה בתולת ישראל שהיתה מיוחדת לאלהיה כבתולה בבית אביה, (יד) היעזוב מצור שדי שלג, ופירוש הפסוק כפי המפרשים לא נתישב אצלי ולא ישר בעיני, והנ"ל בו כן הוא הנה הלבנון היה סמוך לירושלם והיו שם הרים וצורים וסלעים שהיה מתמיד בהם השלג כל השנה והוא בימות הקיץ עידון גדול לקרר בני אדם מחום היום, ולכן עשה משלו בזה ואמר האם יעזוב אדם מצור שדי והוא הסלע הגבוה השלג אשר בלבנון וקראו צור שדי מפני גבהו ע"ד הררי אל שלהבת יה (שיר השירים ח, ו) ודומיהם, או יהיה מצור שדי תואר להש"י כלומר האם יעזוב אדם שלג מלבנון שנותן לו הצור תמים פעלו שדי באמת אין ראוי לעזוב שלג אלהי כזה, ועשה משל אחר במים קרים הטובים באומרו אם ינתשו מים זרים קרים נוזלים וקראם זרים לפי שהמים שאינם מהארץ עצמה אבל הם זרים ובאים מארץ רחוקה על ידי מלאכה והם מים טובים המה יותר חביבים על האדם ואיך יתשם, והנמשל הוא בהקב"ה שהוא מקור מים חיים ומרחוק ה' נראה לי והוא כשלג בימות הקציר משיב נפש, ואם השלג והמים אין ראוי לעזבם איך (טו) שכחוני עמי והם מקטרים לשוא, ואומרו ויכשילום בדרכיהם שבילי עולם פירשו המפרשים שחסר בפסוק המכשילים והם נביאי השקר שהכשילום, ושגם כן חסר מלת לעזוב שהיה לו לומר ויכשילום נביאי השקר בדרכיהם לעזוב שבילי עולם רוצה לומר שדרכו בהם אבותיהם הצדיקים, ואין נפשי לפירושים האלה שיחסו חסרון בזה בפסוקים במלות רבות, ולכן אחשוב שאין כאן חסר המכשילים ולא מלת לעזוב כי המכשילים הם שבילי עולם, והענין שבראותם שבילי עולם והם דרכי הטבע העולם השפל ובעליון שהכוכבים ממסלותם פועלים בדברים השפלים אלה שבילי עולם הכשילו אותם בדרכיהם לחשוב שכל טובתם היתה תלויה בכוכבים ולכן היו עובדים אותם, וזהו ללכת נתיבות דרך לא סלולה כי הם דרכים חדשים אצלם כמו שאמרה תורה חדשים מקרוב באו (דברים לב, ז) וגומר, ואפשר גם כן לפרש ויכשילום בדרכיהם שבילי עולם שקרא דרכי הגוים ומנהגם בעבודתם לע"ז שבילי עולם כי הם השבילים שכל בני עולם הולכים בהם כמו שאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים (שם ד, יט) והמה הכשילו לישראל ללכת בהם גם כן ככל הגוים וזהו ללכת נתיבות דרך לא סלולה כי הנתיבות הם השבילים שזכר, (טז) ואמר שזה היה סבה לשום ארצם לשמה, ולהיותה שריקות עולם שישרקו עליה כל עובר בה וישום ויניד בראשו כמתמיה איך נהפכה צבי הארצות כמהפכת סדום ועמורה, (יז) ואמנם העם אשר בה ברוח קדים שהוא משל לכעסי ואפי אפיצם לפני האויב לא שילכו ללחום באויביהם אלא עורף ולא פנים כי יברחו מהם ובכלל שאראם יום אידם. והרד"ק פירש עורף ולא פנים שהקדוש ברוך הוא יסתיר פניו מהם וכמו שהם פנו אליו עורף ולא פנים כן הוא עורף ולא פנים בהשגחתו יראה אותם ביום אידם כי העורף ירמוז להסתרת הפנים והפנים רמז להשגחה טובה.
פסוק יג:
וסיפר הכתוב שכאשר אמר הש"י אל ירמיהו שיאמר זה אל בני יהודה וירושלם (יח) השיבו ירמיהו ויאמרו לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות ר"ל והנה יאמרו לי כשאומר כל זה אליהם נזדרז ונחשבה על ירמיהו מחשבות, ופירשו המפרשים בפסוק הזה שיאמרו איש אל רעהו לכו ונחשבה על ירמיהו גורלות איך נהרגהו, ושיאמרו מה אנו חסרים במיתתו כי לא תאבד תורה מכהן כי שאר הכהנים יודעים אותה, וכן יש אתנו חכמים בעלי עצה וכן יש אתנו נביאים שיאמרו לנו דברי נבואה ולא יהיו כמו זה שאינו מתנבא עלינו כ"א רעה, לכו ונכהו בלשון שנלשין עליו למלך בדברים רעים כדי שימיתהו. וכבר זכרתי בשאלות שיקשה מאד על הפירוש הזה שהם היו מואסים את תורת ה' ופורעים מוסר מוכיחם ולא חפצים בנבואת השם ונביאיו וא"כ היאך יאמרו כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא כאילו היו חפצים בתורה ובעצה ובדבר ה', גם אומרו נכהו בלשון לא יובן ממנו המלשינות אל המלך, גם אומרו ואל נקשיבה אל כל דבריו אין לו ענין כי הנה אחרי שיהרגוהו מבואר הוא שלא יקשבו דבריו, גם כי לא אמר ולא ידבר עוד את דבריו אלא ולא נקשיבה ויורה שהוא ידבר והם לא יקשיבו. ולכן נ"ל בפירושו שהם היו אומרים לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות והם לדעת מה לעשות לו באופן שלא ינבא עלינו רעות והמחשבות היו אם להרגו בידים או שאר המחשבות אם לכרות לשונו ואם להתרחק ממנו כדי שלא יקשיבו את דבריו ואומרו כי לא תאבד וכו' הוא אצלי נתינת טעם על מחשבותיה' על ירמיהו למנוע דבריו כאמרם נחשוב מחשבות איך נהיה נצולים מדבריו, כי הוא באמת לא יחשוך פיו ולשונו ולא יחסר לו תוכח' אם בדברי תורה כי לא תאבד תורה ממנו שהוא כהן פעם יוכיח על הע"ז ופעם על הניאוף ופעם על חלול שבת והנה לא תאבד תורה מפיו להוכיח עליה כי הכהנים הם היו מורי התורה כמ"ש (שם לג, י) יורו משפטיך ליעקב, גם לא תאבד עצה מחכם שירמיהו חכם היה וכשלא יוכיח בדברי תורה יתאמץ לתת לנו עצה בחלוף מה שאנחנו נוהגים בו, וכאשר לא יוכיח בתורה ולא ייעץ בעצה מדינית לא תאבד ממנו דבר נבואה וייעודים אלהיים להפחידנו ולהעציבנו ולכן צריך שנחשוב מחשבות להנצל מפיו בהריגתו, וזכר הכתוב עוד ממחשבותיהם שמהם היו אומרים לא נכנו נפש אבל לכו ונכהו בלשון רוצה לומר נכרות לשונו כדי שלא יוכל עוד לדבר, ומהם שלא היו כ"כ רשעים היו אומרים אל נעשה בו מום כי הוא כהן אבל אל נקשיבה אל כל דבריו וכאשר נתרחק ממנו ולא נשמע אותו יחדל מדבר עוד, הנה א"כ לא אמרו כי לא תאבד תורה מכהן להיותם חוששי' על התורה והעצה והנבואה ולא אמרו זה על שאר הכהנים והחכמים והנביאים כי על ירמיהו אמרו הכל שלא יחסר לו נושא לדבר בו שהוא היה בעל תורה חכם ונביא. והותרה בזה השאלה הג'.
פסוק יג:
ובעבור שהם היו אומרים ואל נקשיבה אל כל דבריו (יט) אמר הנביא הקשיבה ה' אלי כלומר אם הם לא יקשיבו אתה אלהי הקשיבה אלי ושמע לקול יריבי רוצה לומר שמע קול דבריהם המדברים עלי שכרו שוחה לנפשי אם להרגני בחרב או להשקות אותי סם המות או לכרות לשוני, (כ) וחכמים ז"ל (ב"ק טז, ב) דרשו שחשדוהו באשת איש מלשון כי שוחה עמוקה פי זונה (משלי כג, כז) הם משלמים לי רעה תחת טובה זכור מה שעמדתי לפניך להתפלל עליהם להשיב חמתך מהם אני התפללתי להצילם ממות והם משתלמים להמיתני, (כא) לכן יהיה משורת הדין שתתן את בניהם לרעב והגירם ע"י חרב, ומלת והגירם הוא מלשון עיני נגרה (איכה ג, מט), מים המוגרים, שהוא ענין ירידה יאמר הורידם ע"י חרב באופן שתהיינה נשיהם שכולות מבניהן ואלמנות מבעליהן לפי שאנשיהם והם הבעלים יהיו הרוגי מות, ובחוריהם יהיו מוכי חרב במלחמה כי הבחורים מדרכם לבוא במלחמה וגומר, (כג) ולפי שהיו להם עצות רבות בענינו לכן אמר ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות כנגד היועצים שימיתוהו, וכנגד עצת נכהו בלשון אמר אל תכפר על עונם, וכנגד המחשבה והעצה האחרת שהיו אומרים ואל נקשיבה אל כל דבריו אמר וחטאתם מלפניך אל תמחי שהיו מתיעצים שלא יקשיבו בקול ה', ואמר אל תמחי ביו"ד שהוא כמו אל תמחה כי היו"ד במקום ה"י, ואמר והיו מוכשלים לפניך לומר שלא יתפלל עליהם אדם ולא ילמד עליהם זכות אלא מכשול וחובה: