פסוק ב:שמעו. אתה ושאר הנביאים שמעו ר״ל תנו לב להבין את דברי הברית הזאת כלומר הברית הידוע המוזכר בתורה והם הברכות והקללות שבערבות מואב אשר כרת עליהם ברית כמ״ש שם אלה דברי הברית וכו׳ (דברים כ״ח:ס״ט):
פסוק ב:ודברתם. אתם הנביאים תדברו דברי הברית אל אנשי יהודה ואל יושבי ירושלים:
פסוק ג:אשר לא ישמע. אשר לא ירצה לשמוע:
פסוק ד:מכור הברזל. ר״ל נצרפתם שם בצרוף הצרות כמו שצורפין זהב בכור ברזל:
פסוק ד:לאמר שמעו וכו׳. ר״ל אשר תכלית הברית ההוא כולו לאמר שמעו בקולי ועשיתם את המצות ככל אשר וכו׳:
פסוק ד:והייתם לי לעם. ולא אחליפכם באומה אחרת:
פסוק ה:למען הקים. ר״ל וזהו לתועלתם למען הקים וכו׳:
פסוק ה:זבת. מתוך רבוי חלב ודבש זב ויורד בארץ:
פסוק ה:כיום הזה. שהנכם כיום בארץ זבת חלב ודבש:
פסוק ה:ואען. אמר ירמיה עניתי ואמרתי אתה ה׳ כן יאומן הדבר שיהיה ארור האיש אשר לא ישמע וכו׳:
פסוק ו:את כל הדברים. אשר אני אומר אליך:
פסוק ו:ועשיתם אותם. עשו המצות אשר בעבורם כרתי הברית:
פסוק ז:כי העד העדתי. מאז התרתי על זה באבותיכם ביום העלותים ממצרים ומשם והלאה עד היום הזה:
פסוק ז:השכם והעד. אני משכים ומתרה על ידי הנביאים לאמר שמעו בקולי:
פסוק ח:ולא שמעו. והם אינם שומעים:
פסוק ח:וילכו איש. כ״א הולך במה שלבם הרע מראה אותם ומתאוה לה:
פסוק ח:ואביא. ולכן אביא עליהם את כל דברי הברית הזאת והם הקללות הנזכרות בברית:
פסוק ח:אשר צויתי לעשות. יען אשר צויתי אותם לעשות מצותי והם לא עשו:
פסוק ט:נמצא קשר. נמצא אגודת מרד באנשי יהודה כו׳:
פסוק י:שבו. חזרו על עונות אבותם וכו׳ כי אחזו בדרך הזה:
פסוק י:והמה. ועוד הוסיפו המה ללכת אחרי אלהים אחרים:
פסוק י:הפרו. א״כ כולם יחד הפרו את הברית כמות בית ישראל כן בית יהודה:
פסוק יא:אשר לא יוכלו. בכח הזרוע:
פסוק יא:וזעקו אלי. להושיע למו:
פסוק יב:ערי יהודה. אנשי ערי יהודה:
פסוק יב:והושע. אבל לא יוכלו להושיע להם בעת בוא עליהם הרעה:
פסוק יג:מספר. כחשבון מספר הערים כן מספר אליליהם:
פסוק יג:ומספר. כמספר שוקי ירושלים כמספר הזה עשיתם מזבחות לבושת היא עכו״ם אשר היא לבושת לעובדיה על כי צועקים אליה ואינם נענים:
פסוק יד:ואתה. לירמיה אמר שאל יתפלל בעדם:
פסוק יד:כי איננו וכו׳. ר״ל אף אם הם עצמם היו קוראים ומתפללים אלי בעבור הרעה הבאה להסירם מעליהם ומבלי תשובה וחרטה על העונות אינני שומע להם וכש״כ שהם אינם מתפללים לפני ואיך א״כ אשמע לך מה שאתה מתפלל עליהם:
פסוק טו:מה לידידי בביתי. ישראל שהיו מקדם עם סגולתי מה להם לבוא בבה״מ לעשות שמה המזמות הרבים מאד:
פסוק טו:ובשר קדש. ר״ל הקרבנות שאתה מקריב שמה יעברו ממך כי אינני חפץ בהם:
פסוק טו:כי רעתכי. בעת תעשי הרעות אז תשמחי ולא תדאג עליהם ומה לי א״כ בהקרבנות ולמה תבואו בבה״מ:
פסוק טז:זית רענן. אל מול המקדש אמר הנה מאז קרא ה׳ שמך זית רענן שהוא אילן מפואר:
פסוק טז:יפה. בך נמצא היופי של פרי בעל תואר מהודר:
פסוק טז:לקול המולה. אבל עתה לעת בוא קול המייה גדולה של חיל הכשדים הבאים למלחמה אז המקום ב״ה בעצמו זית שעלהו רענן ולח בקיץ ובחורף,
פסוק טז:פרי תאר, והנמשל של זית רענן שהעלים השומרים את הפרי שהוא העושר וההצלחה רענן תמיד ומלא ברבת ה׳, ויפה תואר משל אל גבורת העם ורבוים וחזקם, ופרי תואר משל אל מעשיהם הטובים ותורתם שהוא הפרי הנרצה
פסוק טז:לקול המולה גדולה, אח״כ נשמע קול רעש גדול שגזרו עליך גזר דין בגזרת עירין פתגמא ועי״כ
פסוק טז:בעליה, שעלי הזית שהם שמנים הציתו בהן אש, והוא משל ששללו עשרם ואוצרותיהם,
פסוק טז:דליותיו שהם ענפי הזית יהיה המצית והמבעיר אש עליה וישברו ענפיו ולפי שהמשילו לזית אמר בלשון הנופל באילן:
פסוק יז:הנוטע אותך. הבונה הבית והשכין בה שכינתו הוא גזר הרעה ולא באה בכח הזרוע של הכשדים (ועל כי המשילו לזית אמר לשון נטיעה הנופל באילן):
פסוק יז:עשו להם. עשו לעצמם למען הכעיסני לקטר לבעל:
פסוק יח:וה׳ הודיעני. ה׳ הודיע לי הרעה הבאה ולכן ידעתיה:
פסוק יח:אז. כשהודיע לי הרעה אז גלה לי מעשיהם אשר לא טובים ובגמול תבוא הרעה:
פסוק יט:ואני. ר״ל לא מדעתי אני הולך לנבאות עליהם הרעה כי יד ה׳ היתה חזקה עלי ללכת אליהם ולנבאות ואני ככבש ואלוף אשר כל אחד מהם יובא לטבוח שלא מרצונו כי אין חפצי לנבאות עליהם רעה:
פסוק יט:ולא ידעתי. ולא אדע מה פשעי בזה אשר המה חשבו עלי מחשבות רעות ואומרים נשחית מאכלו בעץ הממית ר״ל נשים סם המות במאכלו ובזה נכרית אותו מארץ חיים כי ימות ואין לו ולא יזכר עוד שמו:
פסוק כ:וה׳ צבאות. אבל אתה ה׳ צבאות הלא אתה שופט צדק ובוחן לדעת מחשבות כליות ולב ותדע שאין שמחה בלבי בהנבאות להם הרעה:
פסוק כ:אראה. לכן אראה הנקמה שתקח מידם:
פסוק כ:כי אליך. לבד אליך אני מגלה את הריב שיש לי עמהם אבל הוכחתים על זה להודיעם שאני יודע מחשבתם:
פסוק כא:המבקשים. אשר הם מבקשים לקחת את נפשך:
פסוק כא:לאמר. אשר אומרים לך לא תנבא בשם ה׳ ואז לא תמות בידינו:
פסוק כא:פוקד. אזכור עליהם עוונם להשיב גמול:
פסוק כב:הבחורים. ההולכים במלחמה:
פסוק כג:שנת פקודתם. השנה אשר אזכור עליהם עוונם להשיב גמול: