א הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ב שִׁמְע֕וּ אֶת־דִּבְרֵ֖י הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את וְדִבַּרְתָּם֙ אֶל־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וְעַל־יֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם׃ ג וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּֽה־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָר֣וּר הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמַ֔ע אֶת־דִּבְרֵ֖י הַבְּרִ֥ית הַזֹּֽאת׃ ד אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֣יתִי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶ֡ם בְּי֣וֹם הוֹצִיאִֽי־אוֹתָ֣ם מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֩ מִכּ֨וּר הַבַּרְזֶ֜ל לֵאמֹ֗ר שִׁמְע֤וּ בְקוֹלִי֙ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אוֹתָ֔ם כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אֲצַוֶּ֖ה אֶתְכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ ה לְמַעַן֩ הָקִ֨ים אֶת־הַשְּׁבוּעָ֜ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֽוֹתֵיכֶ֗ם לָתֵ֤ת לָהֶם֙ אֶ֣רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֛ב וּדְבַ֖שׁ כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאַ֥עַן וָאֹמַ֖ר אָמֵ֥ן ׀ יְהוָֽה׃ ו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י קְרָ֨א אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֥וֹת יְרוּשָׁלִַ֖ם לֵאמֹ֑ר שִׁמְע֗וּ אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃ ז כִּי֩ הָעֵ֨ד הַעִדֹ֜תִי בַּאֲבֽוֹתֵיכֶ֗ם בְּיוֹם֩ הַעֲלוֹתִ֨י אוֹתָ֜ם מֵאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַשְׁכֵּ֥ם וְהָעֵ֖ד לֵאמֹ֑ר שִׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי׃ ח וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹֽא־הִטּ֣וּ אֶת־אָזְנָ֔ם וַיֵּ֣לְכ֔וּ אִ֕ישׁ בִּשְׁרִיר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וָאָבִ֨יא עֲלֵיהֶ֜ם אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֧י הַבְּרִית־הַזֹּ֛את אֲשֶׁר־צִוִּ֥יתִי לַעֲשׂ֖וֹת וְלֹ֥א עָשֽׂוּ׃ ט וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י נִֽמְצָא־קֶ֙שֶׁר֙ בְּאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וּבְיֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם׃ י שָׁ֩בוּ֩ עַל־עֲוֺנֹ֨ת אֲבוֹתָ֜ם הָרִֽאשֹׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר מֵֽאֲנוּ֙ לִשְׁמ֣וֹעַ אֶת־דְּבָרַ֔י וְהֵ֣מָּה הָלְכ֗וּ אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים לְעָבְדָ֑ם הֵפֵ֤רוּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵל֙ וּבֵ֣ית יְהוּדָ֔ה אֶת־בְּרִיתִ֕י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אֶת־אֲבוֹתָֽם׃ יא לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנְנִ֨י מֵבִ֤יא אֲלֵיהֶם֙ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יוּכְל֖וּ לָצֵ֣את מִמֶּ֑נָּה וְזָעֲק֣וּ אֵלַ֔י וְלֹ֥א אֶשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃ יב וְהָֽלְכ֞וּ עָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְיֹשְׁבֵי֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְזָֽעֲקוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מְקַטְּרִ֖ים לָהֶ֑ם וְהוֹשֵׁ֛עַ לֹֽא־יוֹשִׁ֥יעוּ לָהֶ֖ם בְּעֵ֥ת רָעָתָֽם׃ יג כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָ֑ה וּמִסְפַּ֞ר חֻצ֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֗ם שַׂמְתֶּ֤ם מִזְבְּחוֹת֙ לַבֹּ֔שֶׁת מִזְבְּח֖וֹת לְקַטֵּ֥ר לַבָּֽעַל׃ יד וְאַתָּ֗ה אַל־תִּתְפַּלֵּל֙ בְּעַד־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַל־תִּשָּׂ֥א בַעֲדָ֖ם רִנָּ֣ה וּתְפִלָּ֑ה כִּ֣י אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֗עַ בְּעֵ֛ת קָרְאָ֥ם אֵלַ֖י בְּעַ֥ד רָעָתָֽם׃ טו מֶ֣ה לִֽידִידִ֞י בְּבֵיתִ֗י עֲשׂוֹתָ֤הּ הַֽמְזִמָּ֙תָה֙ הָֽרַבִּ֔ים וּבְשַׂר־קֹ֖דֶשׁ יַעַבְר֣וּ מֵֽעָלָ֑יִךְ כִּ֥י רָעָתֵ֖כִי אָ֥ז תַּעֲלֹֽזִי׃ טז זַ֤יִת רַֽעֲנָן֙ יְפֵ֣ה פְרִי־תֹ֔אַר קָרָ֥א יְהוָ֖ה שְׁמֵ֑ךְ לְק֣וֹל ׀ הֲמוּלָּ֣ה גְדֹלָ֗ה הִצִּ֥ית אֵשׁ֙ עָלֶ֔יהָ וְרָע֖וּ דָּלִיּוֹתָֽיו׃ יז וַיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ הַנּוֹטֵ֣עַ אוֹתָ֔ךְ דִּבֶּ֥ר עָלַ֖יִךְ רָעָ֑ה בִּ֠גְלַל רָעַ֨ת בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל וּבֵ֣ית יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֥וּ לָהֶ֛ם לְהַכְעִסֵ֖נִי לְקַטֵּ֥ר לַבָּֽעַל׃ יח וַֽיהוָ֥ה הֽוֹדִיעַ֖נִי וָֽאֵדָ֑עָה אָ֖ז הִרְאִיתַ֥נִי מַעַלְלֵיהֶֽם׃ יט וַאֲנִ֕י כְּכֶ֥בֶשׂ אַלּ֖וּף יוּבַ֣ל לִטְב֑וֹחַ וְלֹֽא־יָדַ֜עְתִּי כִּֽי־עָלַ֣י ׀ חָשְׁב֣וּ מַחֲשָׁב֗וֹת נַשְׁחִ֨יתָה עֵ֤ץ בְּלַחְמוֹ֙ וְנִכְרְתֶ֙נּוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים וּשְׁמ֖וֹ לֹֽא־יִזָּכֵ֥ר עֽוֹד׃ כ וַֽיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שֹׁפֵ֣ט צֶ֔דֶק בֹּחֵ֥ן כְּלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי׃ כא לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ עַל־אַנְשֵׁ֣י עֲנָת֔וֹת הַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֖ לֵאמֹ֑ר לֹ֤א תִנָּבֵא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה וְלֹ֥א תָמ֖וּת בְּיָדֵֽנוּ׃ כב לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י פֹקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם הַבַּֽחוּרִים֙ יָמֻ֣תוּ בַחֶ֔רֶב בְּנֵיהֶם֙ וּבְנ֣וֹתֵיהֶ֔ם יָמֻ֖תוּ בָּרָעָֽב׃ כג וּשְׁאֵרִ֕ית לֹ֥א תִֽהְיֶ֖ה לָהֶ֑ם כִּֽי־אָבִ֥יא רָעָ֛ה אֶל־אַנְשֵׁ֥י עֲנָת֖וֹת שְׁנַ֥ת פְּקֻדָּתָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הנבואה החמישית תחילתה הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' שמעו את דברי הברית וכולי עד אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות. ויש בנבואה הזאת י"ט פרשיות. הראשונה, הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר שמעו את דברי הברית. השנית, ויאמר ה' אלי קרא את כל הדברים האלה. השלישית, ויאמר ה' אלי נמצא קשר. הרביעית, לכן כה אמר ה' הנני מביא עליהם רעה. החמישית, ואתה אל תתפלל. הששית, מה לידידי בביתי. השביעית, וה' הודיעני ואדעה. הח', לכן כה אמר ה' על אנשי ענתות. הט', לכן כה אמר ה' צבאו' הנני פוקד עליהם. הי', צדיק אתה ה' כי אריב אליך. הי"א, עד מתי תאבל הארץ. הי"ב, עזבתי את ביתי. הי"ג, כה אמר ה' על כל שכני הרעים. הי"ד, כה אמר ה' אלי הלוך וקנית אזור. הט"ו, ויהי דבר ה' אלי שנית לאמר קח את האזו'. הי"ו, ויהי דבר ה' אלי לאמר כה אמר ה' ככה אשחית. הי"ז, שמעו והאזינו. הי"ח, אמור למלך ולגבירה. הי"ט, שאו עיניכם וראו הבאים מצפון. וראיתי לשאול בדברי הנבואה הזאת ששה שאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה למה באו אזהרות מכופלות לירמיהו על שמיעת דברי הברית, כי הנה אמר ראשונה שמעו את דברי הברית ואם זה נאמר כנגד בני יהודה ולכן בא בלשון רבים יקשה אומרו אחריו ודברתם אל איש יהודה, ואמרו עוד ואמרת אליהם ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת והיה לו לומר הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' דבר אל איש יהודה או ואמרת אליהם ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת:
פסוק א:
השאלה השנית באומרו אחר זה הפרשה השנית ויאמר ה' אלי קרא את כל הדבר' האלה בערי יהודה ובחוצות ירושלם לאמר שמעו דברי הברית הז' כי זה עצמו ענין הצווי הקוד' הוא והוא כפול ומיותר ולמה בראשון אמר עליו ארור האיש אשר לא ישמע בחרם וארור וכאן בצווי הזה לא אמר אלא שמעו את דברי הברית הזאת:
פסוק א:
השאלה השלישית בפסוק מה לידידי בביתי, כי אם הם דברי הנביא להשי"ת איך יקרא את השם ידידי כי היה לו לומר אדוני ואיך יאמר הנביא על בית המקדש ביתי ולאי זה דבר יחזור אומרו הרבי', ואיך יאמר כנגד השם ובשר קדש יעברו מעליך כי רעתכי אז תעלוזי ואם הם דברי השם איך יקראהו פעם ידיד בלשון יחיד ופעם הרבים, ומה ענין ובשר קדש יעברו מעליך:
פסוק א:
השאלה הרביעית בתרעומת צדיק אתה ה' כי אריב אליך וגומר מדוע דרך רשעים צלחה וגומר, וזה כי אם הוא היה מודה כי צדיק ה' בכל מעשיו למה זה אם כן יריב אתו והוא צדיק, ועוד כי אחרי שאמר כי אריב אליך למה אמר עוד אך משפטים אדבר אותך והוא הוא עצמו כי אריב אליך, ועוד שהתרעומת הזה לא ידענו על מי היה האם היה על נבוכד נצר שהיה מצליח במעשיו בהיותו רשע ואיך אמר עליו קרוב אתה בפיהם, ומה לו לנביא בזה שאמר ואתה ה' ידעתני תראני וכו', ואם היתה התלונה הזאת על רשעי ישראל כבר א"ל השם מהחרבן שהיה עתיד לבוא עליהם ואין כאן אם כן תלונה, ועוד כי לא מצאנו על זה התרעומת תשובה מהשם יתברך, ומה שת"י ונמשכו אחריו המפרשים כולם שהתשובה היא כי את רגלים רצת וילאוך שאין להרהר אחר מדותיו יתברך הנה לא זכר הכתוב אלא המשל ולא העיר כלל על הנמשל ולמה לא השיבו שעוד מעט ישפוך עליהם זעמו:
פסוק א:
השאלה החמישית בענין האזור, והיא שאתה תמצא שצוה השם יתברך בענינו ח' דברים. הראשונה, שיהיה קנוי ולא ניתן במתנה או לקוח או שאול כמו שאמר וקנית לך. השנית, שיהיה אזור ולא כתונת או מגבעת או דבר אחר שיוכל לומר עליו המשל הזה. השלישית, שיהיה האזור מפשתים ולא יהיה מצמר ולא ממשי ולא מדבר אחר. הרביעית, שישימהו על מתניו כי לא דיי שיטמנהו וימצא נשחת אלא שראשונה ישימהו במתניו. החמישית, שלא יביאהו במים ולא אמר ולא תכבסהו וכתב הרד"ק שלא ידע ענין לזה. השישית, שיטמנהו בפרת ולא במקום אחר לא בירדן ולא בנהר אחר אלא בפרת. השביעית, שיטמנהו בנקיקי הסלעים לא בחול ולא בארץ הסמוכה לפרת אלא בסלעים. הח', שכאשר יוציא האזור מהמקום שהטמינו מצאו נשחת לא יצלח לכל. והנה מכל אלה הדברים לא ביאר השם לנביא אלא ברמז אשר כל כך היותו אזור לפי שידבק במתני האיש כאשר דבקה האומה באלהיה וה"ה שנשחת האזור באומרו ככה אשחית את גאון יהודה וגומר, ויש אם כן לשאול שאר הדברים למה צוה עליהם ועל מה ירמזו:
פסוק א:
השאלה השישית במשל האחד שאמר סמוך לזה כל נבל ימלא יין, והיא כי מה היה הצורך במשל ההוא והיה נמשל בעינו הוא עצמו הנמשל כמשל האזור מחרבן העם והשחתתו וכמו שמבואר מהפרשיות, ולמה אם כן בא המשל ההוא אחריו, גם שלא תמצאהו בהתחלת פרשה ובדבור כה אמר ה' או היה דבר ה' אבל אמר כמוסיף על הענין הראשון ואמרת אליהם מבלי התחלה אחרת. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
פסוק א:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא שצוה השם יתברך לנביא שיקרא באזני יהוד' וירושלם את דברי הברית שבתורת משה מהברכות והקללות, ושיודיעם שכולם עתידות להתקיים בהם, ושיזעקו אל ה' שיושיעם ולא ישמע אליהם, וגם לנביא צוה שלא יתפלל עליהם כי לא ישמע אליו, ושלא היו כבר ישראל ראויים להכנס במקדש ה' כיון שהיו עובדים אלקים אחרים, ושאנשי ענתות היו שונאים לירמיהו על היותו מנבא זה והשם יתברך משיב עליהם שלא יהיה מהם שארית, ושהנביא בראותו בנבואתו הצלחת נבוכדנצר עשה תלונתו נגד השם מדוע דרך רשעים צלחה והשם יתברך השיבו שלא היתה הצלחתו אלא כדי שיהיה כלי זעמו ושבט אפו להעניש את ישראל האמנם כל הנוגע בנחלתו יאבדו רעה תבא עליה', ושצוה השם לנביא לעשות משל האזור להיותם ענינו דומה לישראל, וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
פסוק א:
הדבר אשר היה אל ירמיהו וכולי עד ויאמר ה' אלי נמצא קשר. כבר זכרתי בהקדמת זה הספר שמצינו בנבואות הנביא ירמיהו נהוג מאד זה הלשון הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר לרמוז אל האמצעיים בנבואתו שלא היתה מהסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי כמשה רבינו, כי עם היות שנשתוה אליו בהתמדת נבואתו מ' שנה ובהיותו מקודש מן הבטן וסרבנותו בשליחותו וכמו שכתבתי בהקדמת זה הפירוש הנה לא נתדמה אליו במדרגה ובמשפיע כי משה היתה נבואתו מהשם בלי אמצעי אמנם ירמיהו היה הדבר בא אליו מאת ה' רוצה לומר שע"י אמצעי קבל השפע משם ה', ואע"פ שירמיהו אומר פעמים רבות ויאמר ה' אלי ענינו שאמר לו ע"י שליח כמו שכבר נודע, (ב) ובאומרו שמעו את דברי הברית הזאת ודברתם אל איש יהודה ועל יושבי ירושלם כתבו המפרשים שכנגד ירמיהו ושאר נביאי האמת כמו צפניה ודומיהם שהיו בזמנו אמר השם שמעו את דברי הברית, ואחרי שצוה את הנביאים שישמעו אותם צוה אותם שידברו אל איש יהודה שהוא כמו עם יהודה ע"ד ואיש ישראל נגש (שמואל א' יד, כד), על יושבי ירושלם שענינו אל יושבי כמו וילך אלקנה הרמתה על ביתו (שם ב, יא), וכן ותתפלל על ה' (שם א, י), שהוא אל ה'. והנ"ל הוא שלא אמר שמעו את דברי הברית כנגד הנביאים כי למה לא ישמעו דברי השם והם נביאיו ולא הזהיר את ירמיהו בכל נבואותיו שישמע דברי השם, גם לא מצאנו שישתף נביא אחר עמו בנבואותיו, אבל ענינו שצוה השם את ירמיהו לקרא דברי הברית אשר בתורת משה לבני יהודה והם הברכות והקללות שבערבות מואב ובחורב גם כן אם תשמע אם לא תשמע, ובעבור שהם לא יאבו לשמוע הקללות ההם ויברחו מפני הנביא לכן צוה השם לנביא שיעשה להם על זה תחבולה להביאם לשמוע דברי הברית והיא שיאמר להם ראשונ' בלבד שמעו את דברי הברית הזאת והם יחשבו שהוא ברית חדשה שהשם ירצה לכרות עתה עמהם וירצו בו, וכאשר יאספו סביבו לשמוע (ג) אז ידבר ויאמר להם ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת (ד) אשר צויתי את אבותיכם ביום הוציאי אות' מארץ מצרי' שהיה בערכם ככור הברזל בצרוף הצרות שם, כמו שבכור מצרפים הכסף, אשר תכלית הברית ההוא כולו לאמר שמעו בקולי שהוא בכלל המצות ועשיתם אותם רוצה לומר המצות שעליהם כרתי הברית, (ה) ולא היה זה אלא לתועלתם למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה אשר אתם יושבים עליה, והנה הנביא קיים החרם ואמר אמן ה' רוצה לומר כן יהיה שכל מי שלא ישמע דברי הברית הזה הכתוב בתורה יהיה ארור ומוחרם.
פסוק ו:
ואמר הנביא שעוד צוהו השם יתברך בזה שלא די אותה האמירה אשר יאמר לאיש יהודה ויושבי ירושלם שהיא תהיה בבית ה' שהוא המקום שהיו נאספים שם העם, אבל שעוד מלבד זה יקרא את כל הדברים האלה בשאר ערי יהודה שילך שמה לקרא אותם ובחצות ירושלם שיפרסם אותם הדברים בכל מקום כדי שתשמענה הנשים והטף והאנשים שלא היו בבית ה' בעת שדיבר אל העם ומה שיאמר שמה הוא שמעו את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, (ז) כי העד העידותי רוצה לומר כבר התרתי באבותיכם על זה משיצאו ממצרים בהיותם על הר סיני ובערבות מואב ואחר כך על ידי הנביאים השכם והעד רוצה לומר בכל יום הייתי שולח נביאי להתרות בהם, (ח) ואבותיכם לא שמעו את דברי ולא הטו את אזנם לדברי נביאי ולכן אביא עליהם את כל דברי הברית הזאת והם הקללות הנזכרות בברית יען צויתי אותם לעשות רוצה לומר מצותי ולא עשו. הנה התבאר שאין ייתור בפסוקי' האל', והותרו השאלות ראשונה ושנית:
פסוק ט:
ויאמר ה' אלי נמצא קשר וגומר עד וה' הודיע' ואדעה אז הראיתני. עתה יודיע השם לנביא על מה צוה עתה לקרא דברי הברית ליושבי ירושלם ואיש יהודה לפי שנמצא קשר באיש יהודה ויושבי ירושלם, (י) והקשר הוא שאחרי ששבו בתשובה בימי יאשיהו חזרו למרדם כבראשונה ושבו אל עונות אבותם הראשונים אשר מאנו לשמוע את דבריו בדורו של אחז ואמון ומנשה וכן הדור הזה הלכו אחרי אלקים אחרים לעבדם, ואם כן הפרו בית ישראל והוא מלכות אפרים ובית יהודה כמות זה מות זה את בריתי אשר כרתי את אבותם, (יא) ולכן הנני מביא עליהם רעה שלא יוכלו לצאת ולהנצל ממנה ויצעקו אלי להושיעם ולא אשמע אליהם, (יב) ואז ילכו לקרוא ולצעוק אל האלהים אשר הם עובדים אותם ומקטרים להם אבל הושע לא יושיעו להם בעת צרתם, ולפי שאמר והלכו ערי יהודה וזעקו אל האלהים אשר הם מקטרים להם נתן הסבה למה תלה זה בערים (יג) ואמר כי מספר עריך היו אלהיך רוצה לומר כי הנה היו מספר האלוהות כמספר הערים וגם כמספר חוצות ירושלם, ולכן אמר שילכו ערי יהודה ויושבי ירושלם לפי שכל עיר וכל חוץ ילך לבקש אלוהיו, (יד) וצוה השם לנביא שאחרי שהם ילכו לבקש עזרת אלהים אחרים שהוא לא יתפלל בעדם לפי שהוא ית' לא יקבל תפלתם שיקראו לו בעבור רעתם והיה זה לפי שהתשובה אין ראוי שתהיה אלא עם חרטת העונות לא לבד להנצל מהצרות וכמו שאמר ועתה באתם אלי כאשר צר לכם.
פסוק טו:
ואמנם אומרו אחר זה מה לידידי בביתי וגומר דרשו חכמים ז"ל (מנחות נג, ב) שהם דברי השם אמרו בשעה שנחרב בית המקדש מצאו הקדוש ברוך הוא לאברהם עומד בבית המקדש אמר לו מה לידידי בביתי אמר לו על עסק בני באתי אמר לו בניך חטאו וגלו אמר לו שמא בשוגג חטאו. אמר לו עשותה המזמתה, אמר לו שמא מיעוטים חטאו. אמר לו הרבים, א"ל היה לך לזכור ברית מילה. אמר לו ובשר קדש יעברו מעליך, אמר לו שמא אם המתנת להם היו חוזרים בתשובה א"ל כי רעתכי אז תעלוזי, אמר לו שמא ח"ו אין להם תקנה אמר לו זית רענן וגומר. ויונתן תרגם פירוש הפסוק באופן אחר אמר מה לעמא דהוה חביב קדמי שבקו פולחן בית מקדשא עבדו עצה לחטאין סגיאין מערבין בשר שקוצין עם בשר קודשא יגלון מניך מן קדם בשתיך בכן הויתא תקיפא. והרד"ק למה שהרגיש בפירושים האלה שהיו בלתי מתישבים על פשט הכתוב נטה לפרשו באופן אחר, והוא שהיו אלה דברי הנביא ושקרא ידידו הקב"ה לפי שהוא היה מאוהבי שמו ואמר מה לידידי יתברך עוד בביתי שהוא בית המקדש כלומר להשרות שכינתו שם בעשות כנסת ישראל המזמתה עם הרבים שהם אלהים אחרים, וכיון שהניחה עבודת אל אחד ועשתה מזמה עם אלהים רבים מה לו להקב"ה עוד בביתי, ופירש ובשר קדש יעברו מעליך על כנסת ישראל כלומר האם חשבת שיש להשם צורך לבית המקדש מפני הקרבנות והנה בשר קדש יעברו מעליך רוצה לומר בשר קודש הזבחים אינם כבר מוטלים עליך לעשותם כי רעתכי אז תעלוזי בעשייתם. ואתה רואה כמה מהדוחקים יסבול פירושו זה, כי הנה עם היות שהקב"ה יקרא את האדם אוהב אין ראוי שבן אדם יקרא את הקב"ה ידיד, ולא שיקרא הנביא בית המקדש ביתי, ושיקרא את אלהים אחרים רבים כי אין זה שם מיוחד אליהם, וגם שחצי הפסוק ידבר כנגד האל יתברך ומחציתו כנגד בית יהודה.
פסוק טו:
ולכן נראה לי לפרש שהפסוק הזה כולו דברי השם, שאחרי שצוה לנביא שלא יתפלל עליהם ושהם לא יקראוהו כי לא יענה אותם, אמר מה לידידי שהוא ישראל בביתי שהוא בית המקדש כי הנה ישראל נקרא ידיד השם וכמו שאמר נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה (להלן יב, ז), וכאילו אמר מה לעם סגולתי וידידי לבוא בביתי, עשותה המזמת' רוצה לומר שהוא בא שמה לעשות מזמה ורשע והה"א שבא בסוף מזמתה הוא לשמש במקום למ"ד בתחלתה כאומר מה לישראל ידידי לבוא לביתי לעשות שם רשעתם. וכמו שאמר למעלה נתנו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו, ולפי שאמר ידידי בלשון יחיד הוצרך לומר שלא קרא ידידי אדם פרטי אחד אבל אמרו על הרבים והם בני יהודה ויושבי ירושלם, והיה אם כן הכתוב הזה מסורס ושיעורו מה לידידי הרבים בביתי לעשות המזמה האם באים שמה להקריב קרבנות אינני רוצה בהם מידם, וזהו ובשר קדש יעברו מעליך כלומר כבר עברו מעליך ואינני רוצה בהקרבתם לפי שאתה שש ומתעלז ושמח ברעות הפשעים שאתה עושה ואם כן מה לכם עוד בביתי. וי"מ ובשר קדש כמו ואנשי קדש (שמות כב, לא) כי האנשים יקראו בשר על דרך יבוא כל בשר להשתחוות לפני (ישעיה סו, כג), יאמר שאנשי קדש והם החסידים ואנשי מעשה ויראי השם שהיו ביניהם עברו מהם וכבר מתו ולכן הם הנשארים היו עושים הרעות ומתעלזים בהם הנה התבארו הפסוקים האלו והותרה השאלה השלישית.
פסוק טז:
ואמנם אומרו זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך פירשוהו המפרשים על ישראל ויהודה וכפי סגנון הפרשה נ"ל לפרשו על בית המקדש כי מפני שאמר מה לידידי בביתי דיבר כנגד הבית ואמר כשהיו ישראל ויהודה עושים רצוני ומצותי היה הבית האלהי כמו הזית הרענן שפריו יפה ותארו יפה, והמשילו לזית שבדשנו ושמנו יכבדו אלקים ואנשים, אבל עתה לקול המולה גדולה שהיא המיית חיל הכשדים הבאים על ירושלם והוא לשון כקול מחנה הצית והבעיר ה' הנזכר אש עליה רוצה לומר על הבית שזכר ולא יהיה עוד כזית רענן יפה פרי תואר, או יהיה עליה מלשון עלים כי בעבור שהמשיל הבית לזית רענן אמר שהצית והבעיר הקדוש ברוך הוא אש בעלים שלה, וכן האויבים רעו וישברו דליותיו שהם ענפיו, וזכר בה העלים והענפים לרמוז אל עושר הבית וכבודו בעלים ואל כליו המקודשים בדליות, (יז) ואומרו וה' צבאות הנוטע אותך רוצה לומר שהאל שבנה הבית הזה והשכין שכינתו בתוכה הוא עצמו דיבר עליה רעה כי לא היה חרבנה מכח הכשדים וממשלתם כי אם בגזרת אלהית, וזה לא לחטאת המקדש וחסרונו אלא בגלל רעת בית ישראל ובית יהודה אשר עשו להכעיסני לקטר לבעל כי בסבת כולם נחרב הבית, ותכלית זה המאמר וסופו מורה שלא אמר זית רענן על ישראל אלא על בית ה':
פסוק יח:
ויהו - ה הודיעני ואדעה וכו' עד צדיק אתה ה' כי אריב אליך. כתב הרד"ק בשם אביו שהקב"ה גילה לירמיהו במקום הזה שאנשי עירו ענתות היו חושבים עליו מחשבות להמיתו בסם המות ושע"ז אמר אז הראיתני מעלליהם, ומאשר לא נזכר דבר מזה בכתוב נ"ל לפרש שהיו אנשי דורו ואנשי ענתות עירו בפרט שונאים אותו ומתרעמים נגדו למה שהיה מנבא עליהם רעה ולכן התנצל הנביא באומרו אם אני מנבא להם רעות אינם לשנאתי אותם ואינם מלבי אבל השי"ת הודיעני כ"ז ואדעה כי אני יודע מהעתיד להיות מה שהודיעני השם ואם אני מוכיחם על רוע מעשיהם אי"ז אלא שאתה אלקי הראיתני מעלליהם הרעים ואין בי ע"ז עון ואשם, (יט) כי אני ככבש וכאלוף שהוא השור אשר יובל כ"א מהם לטבוח מבלי שידע דבר, או יהיה אלוף תואר לכבש כמו כבש נבחר כאלוף תימן (בראשית לו, טו) כן הקב"ה מוליך אותי להודיעני הדברים כרצונו ואינם מדעתי ולא הייתי אני יודע כי בעבור זה רשעי הדור עלי חשבו מחשבות לאמר נשחיתה עץ בלחמו והוא הנביא כלומר נשחיתהו ונמיתהו עם כל נבואתו באופן שיכרת מארץ חיים ושמו לא יזכר עוד, וקראהו עץ לפי שהיה מוכיח ויועץ חרשים וארץ חיים הוא העוה"ז, או כוונו לא"י שימות ויפרד ויצא ממנה, (כ) ובאמת שלא יהיה כמחשבותם. כי אתה ה' שופט צדק ובוחן כליות ולב תראני בחיי נקמתך מהם שתנקום נקמתך ממה שעברו על מצותיך ואראה אני אותה הנקמה קודם שאמות כי אליך גליתי את ריבי ואיני רוצה להוכיחם ע"ז אבל לפני אלקי גליתי את ריבי עמהם והוא ידין את משפטי, (כא) ולכן בעבור זה בא דבר ה' על אנשי ענתות ר"ל לא תתרעם משאר העם כי אני בוחן כליות ולב ויודע שלא חשבו עליך המחשבות אשר אמרת אלא אנשי ענתות עירך והם מבקשים את נפשך כדי שלא תנבא בשם ה', (כב) ולכן יהיה מעונשם שכל בחוריהם ימותו בחרב במלחמה ובניהם ובנותיהם הקטנים ימותו ברעב, (כג) ושלא ישאר מהם אדם שילך בגלות כי שארית לא תהיה להם לפי שאביא רעה מופלגת על אנשי ענתות יותר מבשאר ערי יהודה ובנימין נאם ה', וזה הוא בשורת הדין הם חשבו להרגו בהיותם קרוביו ושכניו מכל שאר בני יהודה יהיה מעונשם שלא ישאר מהם שארית שלא ימות כמו שהם חשבו על ירמיהו להרגו, האמנם בספר עזרא מצאנו ששבו מבבל אנשי ענתות ולכן אחז"ל שנגזרה עליהם גזרה זו אבל שבו בתשובה אח"כ ולא נשאר מהם שארית, ואמר שנת פקודתם על שנת י"ט לנבוכדנצר שאז פקד הקב"ה עון בית יהודה וענשם: