לֹא שָׁבָה אֵלַי בְּכָל־לִבָּהּ כִּי אִם־בְּשֶׁקֶר
וְהָיָה֙ מִקֹּ֣ל זְנוּתָ֔הּ וַתֶּחֱנַ֖ף אֶת־הָאָ֑רֶץ וַתִּנְאַ֥ף אֶת־הָאֶ֖בֶן וְאֶת־הָעֵֽץ׃
וְגַם־בְּכָל־זֹ֗את לֹא־שָׁ֨בָה אֵלַ֜י בָּגוֹדָ֧ה אֲחוֹתָ֛הּ יְהוּדָ֖ה בְּכָל־לִבָּ֑הּ כִּ֥י אִם־בְּשֶׁ֖קֶר נְאֻם־יְהוָֽה׃
(ירמיה ג ט-י)
הנביא ירמיהו מתייחס כאן להטעיית אנשי יהודה את המלך יאשיהו. יאשיהו שהשתדל לטהר את הארץ מעבודה זרה היה בטוח שהצליח במשימתו. אנשיו ביקרו בכל הבתים וחיפשו בהם לוודא שלא נשאר שום אליל במקום. עובדי האלילים, שלא היו שלמים במעשיהם, ופעלו רק משום מורא מלכות, הערימו על פקידי המלך שכאשר פתחו את הדלת לא נראתה העבודה הזרה כי הייתה חצויה על שני חלקי הדלת, כך שלא נתבערה מן העולם כפי שחשב יאשיהו.
גם הנביא ישעיהו רמז על דבר זה באומרו: "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך"(ישעיהו נז ח), כלומר, את האליל הנחת אחר הדלת והמזוזה.
באדיבות הרב, מתוך ספרו 'אמרי חן – מלכים'