פסוק א:לאמר. ר״ל מהראוי לאמר לישראל את זאת הנה אם יגרש איש את אשתו ובהיתר הלכה מאתו והיתה לאיש אחר ואף אם לא בא עליה:
פסוק א:הישוב. וכי יוכל בעלה הראשון לשוב עוד אליה לקחתה אחר שמת השני או גרשה הלא בעבור עון כזה תתחייב להארץ ההיא הנעשה בה כזאת ותקבל גמולה משלם:
פסוק א:ואת. אבל אתה ישראל עם כי בעודך תחתי זנית באיסור עם אהובים רבים ר״ל עם כי עבדת עכו״ם חלוקות עכ״ז שוב אלי ואקבלך בתשובה:
פסוק ב:שאי עיניך. הרימי עיניך להביט על ההרים הגבוהים וראי איה המקום אשר לא שכבת שמה עם נואפים ר״ל אשר לא עבדת שמה עכו״ם:
פסוק ב:על דרכים וכו׳. לפי שהמשילה לזונה אמר לשון הנופל בזונה היושבת על הדרכים להיות כמזומנת אל הנואפים ור״ל היית ממציא עצמך לכל מין עכו״ם:
פסוק ב:כערבי במדבר. כערבי הזה הרגיל לשבת במדבר במסתור במקום שאין אנשים כן הסתרת עצמך על הדרכים להסתתר שם עם הנואפים ור״ל מאד היית נרדף אחרי עבודת הפסילים:
פסוק ב:ותחניפי ארץ וכו׳. עם זנותך לעכו״ם ועם יתר רעתך חייבת את הארץ להיות חרבה ושוממה:
פסוק ג:וימנעו. הלא בעונך נמנעו הרביבים ולא היה המלקוש ואם כן היה לך להיות בוש במעשיך:
פסוק ג:ומצח. אבל יש לך מצח מגולה כדרך אשה זונה שאינה מכסת מצחה בעבור בושה מה לא כדרך הצנועות שמכסות מצחן אם יקרה להן דבר בושה:
פסוק ג:מאנת הכלם. אתה ממאנת להיות נכלם ובוש ממעשיך:
פסוק ד:הלוא מעתה. הלא בעת מנעתי הגשם בעונך קראת לי בפה אבי ואמרת עלי אלוף וכו׳ ר״ל אתה האדון שלי מעת נעורי מיום שבחרת בי:
פסוק ה:הינטור. ואמרת בתפלה וכי המקום ישמור השנאה לעולם וכי ישמור האיבה לנצח והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק ה:הנה דברת. הנה הדברים האלה דברת בפיך לבד אבל במעשה עשית הרעות וכל מה שיכולת לעשות מן הרעות עשית ומוסב למעלה לומר איך לא תכלמי אם אין לבך שלם עמי איך תדבר בתפלה כדברים האלה:
פסוק ו:הראית. אם נתת לב לראות אשר עשתה עדת ישראל המורדת הם בני עשרת השבטים:
פסוק ו:ותזני שם. עבדת שם לפסילים:
פסוק ז:ואומר. אמרתי לה על ידי הנביאים שוב אלי בתשובה:
פסוק ז:ולא שבה. לא רצתה לשוב ותרא. ר״ל ועוד סבבה שאחותה בגודה יהודה ראתה מעשיה ולמדה ממנה:
פסוק ח:וארא. ר״ל ואני רואה וגלוי לפני כי עם היות שעל כל אודות אשר נאפה משובה ישראל בעכו״ם שלחתיה וכו׳ רואה אני שלא יראה ממני בגודה אחותה יהודה ותלך ותזן גם היא בעכו״ם כאחותה ישראל:
פסוק ט:והיה מקול זנותה. בעבור הקלות שיש עמה בדבר הזנות לעכו״ם חבתה את הארץ להיות חרבה ושממה:
פסוק ט:ותנאף וכו׳. עשתה עכו״ם מעץ ומאבן:
פסוק י:וגם בכל זאת. עם כל הרעה שראתה שבא על ישראל עכ״ז לא שבה אלי וכו׳ בכל לבה כ״א בשקר מהשפה ולחוץ:
פסוק יא:צדקה נפשי וכו׳. ר״ל עם כי ישראל חטא ראשונה הנה יהודה הכבידה כ״כ בפשעה עד שלמולה נחשבת ישראל לצדקת:
פסוק יב:צפונה. אל מול צפון לאשור מקום שגלה ישראל:
פסוק יב:לא אפיל. לא אשכין חמתי בכם:
פסוק יב:כי חסיד אני. ר״ל לא כאדם שאינו מוחל לשונאו אף אם יעשו תשובה:
פסוק יב:לא אטור. לא אשמור האיבה לעולם כי מיד כשתשובו תלך לה האיבה:
פסוק יג:אך דעי עונך. תהא מכיר בעצמך שהרבית עון כי פשעת בה׳:
פסוק יג:ותפזרו. פזרת רגליך זה מזה לנאוף עם הרבה זרים ור״ל עבדת עכו״ם הרבה:
פסוק יג:ובקולי לא שמעתם. ר״ל לא עבדתם אותי אף בשיתוף:
פסוק יד:שובו. אתם בנים מורדים שובו אלי כי אנכי האדון והמושל בכם לכן מהראוי שתשובו אלי:
פסוק יד:ולקחתי אתכם. ואז אקח אתכם מהגולה:
פסוק יד:אחד מעיר. ר״ל אף אם מעט ישובו אלי אקח אותם ולא ישתקעו שם עם העומדים במרדם:
פסוק טו:רועים כלבי. מלכים צדיקים וכפי רצון לבי לא כמו לשעבר שהמליכו מדעתם מלכים רשעים והם הסיתו אותם לעכו״ם כי לעתיד המשיח ימלוך עליכם:
פסוק טו:ורעו. ירעו אתכם בדרך דעה והשכל:
פסוק טז:לא יאמרו עוד ארון ברית ה׳. ר״ל לא יאמרו עוד זה לזה נלך לפני הארון להתפלל שמה כי לפי מרבית העם לא יוכלו כולם לבוא שמה כי המקום לא יכילם:
פסוק טז:ולא יעלה על לב. לא יעלה מי בלבו ללכת שמה אף יחידי כי מאוד יקשה לבוא שמה מדוחק המון העם:
פסוק טז:ולא יזכרו בו. לא יזכור מי בארון ללכת שמה וכפל הדבר במ״ש וכן לא יפקדו:
פסוק טז:ולא יעשה עוד. לא יהיה נעשה עוד ארונות אחרות למען יוכלו כולם לבוא לפני אחד מהם וכאשר יאמר למטה שהשראת השכינה יהיה בכל ירושלים ושמה יקובל תפלת המתפללים:
פסוק יז:כסא ה׳. ר״ל גם שמה תהיה השראת השכינה:
פסוק יז:ונקוו אליה. כל העמים יתקבצו אליה בעבור שם ה׳ השורה בה וחוזר ומפרש אל ירושלים יתקבצו כי שמה תהיה השראת השכינה:
פסוק יז:שרירות לבם הרע. מראית לבם שמראה להם את הרע ומסית אותם לעשותה:
פסוק יח:ילכו. ממקום שגלו:
פסוק יח:בית יהודה. אלו שגלו מערי יהודה ע״י סנחריב מלך אשור ולא חזרו בבית השני:
פסוק יח:על בית ישראל. עם בני עשרת השבטים:
פסוק יח:יחדיו. יהודה וישראל:
פסוק יח:מארץ צפון. ממקום שגלו שמה:
פסוק יח:על הארץ. אל הארץ:
פסוק יט:ואנכי אמרתי. מתחילה כשלקחתיך לי לעם אמרתי בלבי באיזה ענין אשימך בין הבנים ודומה להם ר״ל להיות דומים למלאכי מעלה הנקראים בני אלהים כמ״ש ויבואו בני האלהים (איוב א׳:ו׳):
פסוק יט:ואתן לך. ולזה נתתי לך ארץ חמדה נחלה מפוארה לכל צבאות הגוים כי כולם משתוקקים ומתאוים לה ומפארים אותה על כי הוא מקום השראת השכינה והוא מבוא גדול לירוא את ה׳ להיות כמלאכי מעלה:
פסוק יט:ואומר. אמרתי בענין זה תקראי לי אבי ולא תשובי מאחרי עד עולם:
פסוק כ:אכן. באמת לא כן הוא כי כמו שבגדה אשה מאת ריעה שהוא בעלה והלכה מאתו כן אתם בית ישראל בגדתם בי:
פסוק כא:קול על שפיים נשמע. ר״ל ראוי היה להיות נשמע קול על המקומות הגבוהות להשמיע למרחוק והקול יהיה מבכי תחנוני בית ישראל לבכות על מעלם ולבקש עליהם סליחה כי הרבה רעות עשו העקימו את דרכם מה שבין אדם לחבירו ושכחו את ה׳ ולא עבדוהו:
פסוק כב:שובו בנים שובבים. אתם בנים מורדים שובו אלי למען ארפא ואסלח על המרידה שמרדתם בי ואמרו הננו באנו אליך בתשובה כי אתה מעולם ה׳ אלהינו:
פסוק כג:אכן לשקר מגבעות. באמת לשקר קוינו עזר מהעכו״ם העומדים על הגבעות ומהמון הפסילים שעל ההרים:
פסוק כג:בה׳. בעזר ה׳ בא תשועת ישראל:
פסוק כד:והבושת. העכו״ם שהיא לבושת ולכלימה לעובדיה עון עבודתה כלה והפסיד את אשר אספו אבותינו ביגיעה ועמל:
פסוק כד:מנעורינו. ר״ל הכליון וההפסד שהיה מעת נעורינו היה בעון הזה:
פסוק כד:את צאנם. עכשיו מפרש לומר את זה הפסדנו מה שאספו הם את צאנם וכו׳:
פסוק כה:נשכבה. ר״ל הנה הבושת מסבבת אותנו מסביב כאלו נשכב על מצעות הבושת וכאלו הכלימה מכסה אותנו ממעל והוא ענין מליצה:
פסוק כה:כי לה׳ וכו׳. ואין בושת גדול מזה:
פסוק כה:מנעורינו. ר״ל מעת שלקח אותנו לעם:
פסוק כה:ולא שמענו וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
