פסוק א:לֵאמֹר, כך ייאמר בפי כול, על פי הדין האמור בתורה: הֵן, אם יְשַׁלַּח, יגרש אִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ, וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ־אַחֵר – הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד?! הֲלוֹא אם יעשו כך, חָנוֹף תֶּחֱנַף, תתלכלך, תיטמא ותתקלקל הָאָרֶץ הַהִיא. וְאַתְּ, כנסת ישראל, זָנִית עם רֵעִים רַבִּים. אף על פי כן – וְשׁוֹב, את עדיין יכולה לשוב אֵלַי. נְאֻם־ה'.
פסוק ב:שְׂאִי־עֵינַיִךְ עַל־שְׁפָיִם, גבעות חשופות, וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שֻׁכַּבְתְּ. הדימויים הארציים והמוחשיים מגלמים חטאי עבודה זרה. עַל־דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ וחיכית לָהֶם – לרֵעים כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר, היושב וממתין לשיירות הסוחרים, וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ.
פסוק ג:וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים, גשמים, וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה, ולכאורה במצב כזה היית צריכה להתעורר, ואולם דבר לא קרה – מֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ, ובעזות מצחך מֵאַנְתְּ להִכָּלֵם. אינך מתביישת כלל במעשייך.
פסוק ד:ולא זו בלבד אלא – הֲלוֹא מֵעַתָּה, משעת עצירת הגשם קָרָאת לִי "אָבִי, אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה". גם אחרי שבגדת בי עם שאר מאהבייך, את ממשיכה לכנות אותי בשמות חיבה. פירוש אחר: היה ראוי שלאחר עצירת הגשם תחזרי בך ותשובי אלי, ולא עשית זאת.
פסוק ה:הֲיִנְטֹר ה' לְעוֹלָם, אִם־יִשְׁמֹר טינה לָנֶצַח?! אתם עוברים עברות משום שכאשר אתם חוזרים ומבקשים סליחה, אתם יודעים שבוודאי ימחל לכם. הִנֵּה כך דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל, ועלה בידך.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ: הֲרָאִיתָ את אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל, ממלכת ישראל השובבה?! הֹלְכָה, הלכה הִיא עַל־כָּל־הַר גָּבֹהַּ וְאֶל־תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי, וזנתה שָׁם. מדובר בעיקר בזנות דתית – עבודה זרה.
פסוק ז:וָאֹמַר, קיוויתי כי אַחֲרֵי עֲשֹׂתָהּ אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב, וְלֹא־שָׁבָה. בוודאי היו יחידים שחזרו, אבל הממלכה כמכלול לא חזרה לאחר החורבן. וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ, יְהוּדָה את מעשיה. אם ישראל נקראת 'משובה' מפני התנהגותה חסרת הרסן, יהודה, שלא למדה לקח מאחותה, מכונה בשם קשה יותר – 'בוגדה'.
פסוק ח:וָאֵרֶא כִּי עַל־כָּל־אֹדוֹת, בגלל כל הדברים אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ, וָאֶתֵּן אֶת־סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ, הגט שלה אֵלֶיהָ, גירשתי אותה מביתה, מהארץ. וְעל אף כל זאת לֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ. יהודה לא פחדה בראותה את מדינת אחותה הרוסה, וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן, זנתה גַּם־הִיא.
פסוק ט:וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף, טימאה אֶת־הָאָרֶץ, וַתִּנְאַף אֶת, עם הָאֶבֶן וְאֶת, ועם הָעֵץ. הדימויים הגסים מרמזים לעבודה הזרה העשויה מעץ ומאבן, ונקראת על שמם במקומות רבים.
פסוק י:וְגַם־בְּכָל־זֹאת לֹא־שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל־לִבָּהּ, כִּי אִם־בְּשֶׁקֶר. נְאֻם־ה'. גם אם נראה כאילו היא מתעוררת לתשובה, התעוררותה איננה אמתית.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: צִדְּקָה נַפְשָׁהּ, זיכתה עצמה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל יותר מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה. בממלכת ישראל אמנם נעשו החטאים בחוצפה ובראש חוצות, אבל יהודה הוסיפה עליהם גם צביעות.
פסוק יב:הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה, הפנה את דבריך אל ממלכת ישראל לשעבר, וְאָמַרְתָּ: שׁוּבָה, מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל, נְאֻם־ה', לוֹא־אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם, לא אזעף עליכם, כִּי־חָסִיד אֲנִי, המרבה לסלוח גם למי שאין בידו זכות, נְאֻם־ה', לֹא אֶטּוֹר, אשמור טינה לְעוֹלָם. חזרו אלי ואמחל לכם.
פסוק יג:אַךְ דְּעִי עֲוֹנֵךְ, כִּי בַּה' אֱלֹהַיִךְ פָּשָׁעַתְּ, מרדת, וַתְּפַזְּרִי, שלחת לכל עבר, בזבזת אֶת־דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן כאשה מופקרת. וּבְקוֹלִי לֹא־שְׁמַעְתֶּם. נְאֻם־ה'.
פסוק יד:שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים, פרועים, סרי דרך, נְאֻם־ה', כִּי אָנֹכִי הוא שבָּעַלְתִּי בָכֶם, אני הוא אדוניכם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אלי, גם אם לא תחזרו כולכם אלא אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם לצִיּוֹן.
פסוק טו:וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים, מנהיגים הגונים כְּלִבִּי, וְרָעוּ אֶתְכֶם בדֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל.
פסוק טז:וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ, בני ישראל, וּפְרִיתֶם, ותשגשגו בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה, ההם, נְאֻם־ה', לֹא־יֹאמְרוּ עוֹד כפתרון לכל הבעיות וכמבטח בלתי מחייב: "אֲרוֹן בְּרִית־ה'", וְלֹא יַעֲלֶה עַל־לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ־בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד כנהוג עתה ביהודה. תשובה אמתית אינה היצמדות לחפצים קדושים אלא הדבקות באמונה ובמעשים הראויים.
פסוק יז:בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם "כִּסֵּא ה'", וְנִקְווּ, ייאספו אֵלֶיהָ כָל־הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם, וְלֹא־יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת, תוקף. או: הסתכלות, חשק לִבָּם הָרָע.
פסוק יח:בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית־יְהוּדָה עַל, יחד עם בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל, אל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם. ישראל שהוגלו צפונה ישובו ארצה.
פסוק יט:וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי: אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ, אשים אותך בַּבָּנִים, בין העמים?! שקדתי על מקום מסוים בעבורך, וְאֶתֶּן־לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה, את ארצך הנחשקת, שהיא נַחֲלַת צְבִי, נחלה מפוארת או: רצויה על ידי צִבְאוֹת גּוֹיִם. וָאֹמַר: "אָבִי" תִּקְרְאִי־לִי בחיבה, וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי עוד.
פסוק כ:אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה ופרשׁה מֵרֵעָהּ, מחברהּ, מאישהּ, כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל. נְאֻם־ה'. הנטישה שנטשו ישראל את עבודת ה' חמורה כבגידה בין רֵעים אהובים וכפירוק משפחה.
פסוק כא:קוֹל עַל־שְׁפָיִים, גבעות נִשְׁמָע, והוא בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי הֶעֱווּ, עיוותו אֶת־דַּרְכָּם ושָׁכְחוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם.
פסוק כב:וכמענה לקול: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּה, ארפֶּה, אעזוב, או: ארפא את מְשׁוּבֹתֵיכֶם. אסלח למעשיכם הסוררים. ובני ישראל יאמרו: הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ, באנו אליך, כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ.
פסוק כג:אָכֵן לַשֶּׁקֶר ציפינו מִגְּבָעוֹת, מהָמוֹן, המולת הָרִים, ממקומות הפולחן הנישאים הרוגשים. והנה התברר לנו שאין בהם ממש. אָכֵן בַּה' אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל. רק אחריו נלך מכאן ואילך.
פסוק כד:וְהַבֹּשֶׁת, העבודה הזרה אָכְלָה אֶת פרי יְגִיעַ, עמל אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ, אֶת־צֹאנָם וְאֶת־בְּקָרָם, אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם.
פסוק כה:כשאנו מתבוננים על העבר ומסכמים את חיינו – נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ, הבושה עוטפת אותנו מכל צד, כִּי לַה' אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ, אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ, מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד־הַיּוֹם הַזֶּה, וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ.
