א לֵאמֹ֡ר הֵ֣ן יְשַׁלַּ֣ח אִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֩ וְהָלְכָ֨ה מֵאִתּ֜וֹ וְהָיְתָ֣ה לְאִישׁ־אַחֵ֗ר הֲיָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יהָ֙ ע֔וֹד הֲל֛וֹא חָנ֥וֹף תֶּחֱנַ֖ף הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְאַ֗תְּ זָנִית֙ רֵעִ֣ים רַבִּ֔ים וְשׁ֥וֹב אֵלַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ ב שְׂאִֽי־עֵינַ֨יִךְ עַל־שְׁפָיִ֜ם וּרְאִ֗י אֵיפֹה֙ לֹ֣א שגלת (שֻׁכַּ֔בְתְּ) עַל־דְּרָכִים֙ יָשַׁ֣בְתְּ לָהֶ֔ם כַּעֲרָבִ֖י בַּמִּדְבָּ֑ר וַתַּחֲנִ֣יפִי אֶ֔רֶץ בִּזְנוּתַ֖יִךְ וּבְרָעָתֵֽךְ׃ ג וַיִּמָּנְע֣וּ רְבִבִ֔ים וּמַלְק֖וֹשׁ ל֣וֹא הָיָ֑ה וּמֵ֨צַח אִשָּׁ֤ה זוֹנָה֙ הָ֣יָה לָ֔ךְ מֵאַ֖נְתְּ הִכָּלֵֽם׃ ד הֲל֣וֹא מֵעַ֔תָּה קראתי (קָרָ֥את) לִ֖י אָבִ֑י אַלּ֥וּף נְעֻרַ֖י אָֽתָּה׃ ה הֲיִנְטֹ֣ר לְעוֹלָ֔ם אִם־יִשְׁמֹ֖ר לָנֶ֑צַח הִנֵּ֥ה דברתי (דִבַּ֛רְתְּ) וַתַּעֲשִׂ֥י הָרָע֖וֹת וַתּוּכָֽל׃ ו וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י בִּימֵי֙ יֹאשִׁיָּ֣הוּ הַמֶּ֔לֶךְ הֲ‍ֽרָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֥ר עָשְׂתָ֖ה מְשֻׁבָ֣ה יִשְׂרָאֵ֑ל הֹלְכָ֨ה הִ֜יא עַל־כָּל־הַ֣ר גָּבֹ֗הַּ וְאֶל־תַּ֛חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָ֖ן וַתִּזְנִי־שָֽׁם׃ ז וָאֹמַ֗ר אַחֲרֵ֨י עֲשׂוֹתָ֧הּ אֶת־כָּל־אֵ֛לֶּה אֵלַ֥י תָּשׁ֖וּב וְלֹא־שָׁ֑בָה ותראה (וַתֵּ֛רֶא) בָּגוֹדָ֥ה אֲחוֹתָ֖הּ יְהוּדָֽה׃ ח וָאֵ֗רֶא כִּ֤י עַל־כָּל־אֹדוֹת֙ אֲשֶׁ֤ר נִֽאֲפָה֙ מְשֻׁבָ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁלַּחְתִּ֕יהָ וָאֶתֵּ֛ן אֶת־סֵ֥פֶר כְּרִיתֻתֶ֖יהָ אֵלֶ֑יהָ וְלֹ֨א יָֽרְאָ֜ה בֹּֽגֵדָ֤ה יְהוּדָה֙ אֲחוֹתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ וַתִּ֥זֶן גַּם־הִֽיא׃ ט וְהָיָה֙ מִקֹּ֣ל זְנוּתָ֔הּ וַתֶּחֱנַ֖ף אֶת־הָאָ֑רֶץ וַתִּנְאַ֥ף אֶת־הָאֶ֖בֶן וְאֶת־הָעֵֽץ׃ י וְגַם־בְּכָל־זֹ֗את לֹא־שָׁ֨בָה אֵלַ֜י בָּגוֹדָ֧ה אֲחוֹתָ֛הּ יְהוּדָ֖ה בְּכָל־לִבָּ֑הּ כִּ֥י אִם־בְּשֶׁ֖קֶר נְאֻם־יְהוָֽה׃ יא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י צִדְּקָ֥ה נַפְשָׁ֖הּ מְשֻׁבָ֣ה יִשְׂרָאֵ֑ל מִבֹּגֵדָ֖ה יְהוּדָֽה׃ יב הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ אֶת־הַדְּבָרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה צָפ֗וֹנָה וְ֠אָמַרְתָּ שׁ֣וּבָה מְשֻׁבָ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לֽוֹא־אַפִּ֥יל פָּנַ֖י בָּכֶ֑ם כִּֽי־חָסִ֤יד אֲנִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לֹ֥א אֶטּ֖וֹר לְעוֹלָֽם׃ יג אַ֚ךְ דְּעִ֣י עֲוֺנֵ֔ךְ כִּ֛י בַּיהוָ֥ה אֱלֹהַ֖יִךְ פָּשָׁ֑עַתְּ וַתְּפַזְּרִ֨י אֶת־דְּרָכַ֜יִךְ לַזָּרִ֗ים תַּ֚חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן וּבְקוֹלִ֥י לֹא־שְׁמַעְתֶּ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ יד שׁ֣וּבוּ בָנִ֤ים שׁוֹבָבִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֥י אָנֹכִ֖י בָּעַ֣לְתִּי בָכֶ֑ם וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶחָ֣ד מֵעִ֗יר וּשְׁנַ֙יִם֙ מִמִּשְׁפָּחָ֔ה וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם צִיּֽוֹן׃ טו וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֛ם רֹעִ֖ים כְּלִבִּ֑י וְרָע֥וּ אֶתְכֶ֖ם דֵּעָ֥ה וְהַשְׂכֵּֽיל׃ טז וְהָיָ֡ה כִּ֣י תִרְבּוּ֩ וּפְרִיתֶ֨ם בָּאָ֜רֶץ בַּיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לֹא־יֹ֣אמְרוּ ע֗וֹד אֲרוֹן֙ בְּרִית־יְהוָ֔ה וְלֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עַל־לֵ֑ב וְלֹ֤א יִזְכְּרוּ־בוֹ֙ וְלֹ֣א יִפְקֹ֔דוּ וְלֹ֥א יֵעָשֶׂ֖ה עֽוֹד׃ יז בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא יִקְרְא֤וּ לִירוּשָׁלִַ֙ם֙ כִּסֵּ֣א יְהוָ֔ה וְנִקְוּ֨וּ אֵלֶ֧יהָ כָֽל־הַגּוֹיִ֛ם לְשֵׁ֥ם יְהוָ֖ה לִירוּשָׁלִָ֑ם וְלֹא־יֵלְכ֣וּ ע֔וֹד אַחֲרֵ֕י שְׁרִר֖וּת לִבָּ֥ם הָרָֽע׃ יח בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה יֵלְכ֥וּ בֵית־יְהוּדָ֖ה עַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְיָבֹ֤אוּ יַחְדָּו֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר הִנְחַ֖לְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶֽם׃ יט וְאָנֹכִ֣י אָמַ֗רְתִּי אֵ֚יךְ אֲשִׁיתֵ֣ךְ בַּבָּנִ֔ים וְאֶתֶּן־לָךְ֙ אֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֔ה נַחֲלַ֥ת צְבִ֖י צִבְא֣וֹת גּוֹיִ֑ם וָאֹמַ֗ר אָבִי֙ תקראו־(תִּקְרְאִי־)לִ֔י וּמֵאַחֲרַ֖י לֹ֥א תשובו (תָשֽׁוּבִי׃) כ אָכֵ֛ן בָּגְדָ֥ה אִשָּׁ֖ה מֵרֵעָ֑הּ כֵּ֣ן בְּגַדְתֶּ֥ם בִּ֛י בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָֽה׃ כא ק֚וֹל עַל־שְׁפָיִ֣ים נִשְׁמָ֔ע בְּכִ֥י תַחֲנוּנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י הֶעֱוּוּ֙ אֶת־דַּרְכָּ֔ם שָׁכְח֖וּ אֶת־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ כב שׁ֚וּבוּ בָּנִ֣ים שׁוֹבָבִ֔ים אֶרְפָּ֖ה מְשׁוּבֹֽתֵיכֶ֑ם הִנְנוּ֙ אָתָ֣נוּ לָ֔ךְ כִּ֥י אַתָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ כג אָכֵ֥ן לַשֶּׁ֛קֶר מִגְּבָע֖וֹת הָמ֣וֹן הָרִ֑ים אָכֵן֙ בַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ תְּשׁוּעַ֖ת יִשְׂרָאֵֽל׃ כד וְהַבֹּ֗שֶׁת אָֽכְלָ֛ה אֶת־יְגִ֥יעַ אֲבוֹתֵ֖ינוּ מִנְּעוּרֵ֑ינוּ אֶת־צֹאנָם֙ וְאֶת־בְּקָרָ֔ם אֶת־בְּנֵיהֶ֖ם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶֽם׃ כה נִשְׁכְּבָ֣ה בְּבָשְׁתֵּ֗נוּ וּֽתְכַסֵּנוּ֮ כְּלִמָּתֵנוּ֒ כִּי֩ לַיהוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ חָטָ֗אנוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ וַאֲבוֹתֵ֔ינוּ מִנְּעוּרֵ֖ינוּ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְלֹ֣א שָׁמַ֔עְנוּ בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק א:
לאמר. מלה זו פירושה תמיד וכה אמר, כמו וידבר לאמר, ויצו לאמר, ולא יבא בתחלת המאמר, ומוכרח כמש"פ, ששעורו,
פסוק א:
הלא חנוף תחנף הארץ ההיא לאמר ופעל חנוף בא ג"כ על הרוצה להצדיק א"ע בגלוי, הפך האמת ווי"ו של
פסוק א:
ואת זנית, הוא וי"ו אבל, ומוסב על
פסוק א:
נאם ה', ר"ל נאום ה', אבל לא כדברך, רק ואת זנית, כמו לא אדוני ועבדך באו לשבר אוכל :
פסוק ב:
שפים, מקומות הגבוהים (עי' ישעיה י"ג א'),
פסוק ב:
כערבי יל"פ מענין ערב ולילה, היושב בערב במדבר שאין איש רואהו, וכן פירשתי ולא יהל שם ערבי (ישעיהו י״ג:כ׳) ודרכים הפך המדבר, ולהם להריעים הפך ערבי שא"ל ריע באופל, ועז"א
פסוק ב:
ותחניפי שגדר החנף שמסתיר מעשיו הרעים :
פסוק ג:
רביבים. מטר רב היורד בתחילה,
פסוק ג:
ומלקוש הוא היורד בסוף וכן יורה ומלקוש :
פסוק ה:
הינטור לעולם,
פסוק ה:
אם ישמר לנצח. יש הבדל בין לעולם ובין לנצח, לעולם מציין הזמן המתנענע שהוא הזמן הידוע לנו, אם המשך הזמני הכולל עד סוף ימי עולם, אם המשך הזמני המקיף את אחד מן הנמצאים כל ימי חייו, כמו ועבדו לעולם אבל לנצח מציין הזמן הנצחי הבלתי מתנענע, הזמן הבלתי ידוע לנו, זמן הרוחנים אשר לא יצדק בהם מושג הזמן רק לפי השגתנו, כמו האלהי והמלאכים והנשמה, שהם למעלה מן הזמן, כמ"ש בישעיה (סי' נ"ז ט"ז), ויש הבדל בין ינטור ובין ישמר, הנטירה בא רק על דברים הגיונים, נוטר שנאה, נוטר חמה, והשמירה בא על דברים מוחשים, וכבר בארתי (ישעיה שם) מ"ש כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצף, שר"ל שלפעמים השם מעניש את האדם ורב עמו בעה"ז, ואמר שזה לא יהיה לעולם כל ימי חיי הגוף, כי אח"ז ישוב ירחמהו, ולפעמים קוצף עליו ואינו מעניש בעוה"ז רק ינטור להענישו בעולם הנצחי, וגם זה לא יהיה לנצח שמרמז על חיי הנפש, ואמר (תהלות ק"ג) לא לנצח יריב ולא לעולם יטור, ושם מדבר בשבים כי ברוב חסדיו ימחול לשבים ולא יטור בלב לעולם להשאיר להם ריב בעולם הנצחי, אבל כאן מדבר בשאינם שבים (ועי' בפסוק י"ב י"ג) ואם היה אומר פה הישמור לעולם אם ינטור לנצח, היה מאמר צודק, כי השמירה מציין דבר מוחשי, שהוא העונש שמעניש בעוה"ז שאינו שומרו לעולם, ואינו נוטר השנאה לנצח. אבל הם אמרו דעה כוזבת שהשם אינו מעניש כלל שום עונש לא בעוה"ז ולא לעוה"ב, ואמרו שגם אינו נוטר לעולם אף בלב, כי מוחל העון תיכף, וגם אינו שומר להעניש לעוה"ב, כי לא יעניש ולא יקצוף ולא יטור כלל, כי כל עושה רע טוב בעיניו או מוותר על העון, וכל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו.
פסוק ה:
ותוכל, ר"ל זאת יכלה לעשות מה שהוא נגד הטבע, והיה ראוי ותוכלי ?, אך המליץ מסב פניו, מדבר אל בני העולם בלשון נסתר, הנה ננחה ותוכל, (כמו כי שרית עם אלהים ותוכל), ר"ל נצחת, כן נצחה להחזיק ברעתה :
פסוק ו:
(ו-ז)
פסוק ו:
משבה,
פסוק ו:
בגודה. השובבות היא תכונה נפשיית, שרוחו בלתי עומד על מצב א' ותכונה אחת, לכן אמר ארפא משובתיכם, (לקמן ג' כ"ב, הושע י"ד ה'), וסבת השובבות יהיה או כחות הנפש, המתעורר והמתאוה, או כח השכל והבינה שנשחתו, כמ"ש חכמתך ודעתך היא שובבתך (ישעיה מ"ז), ובכ"ז א"ל התיחסות אל זולתו, אבל הבגד והמרד והפשיעה יצורף אל זולתו, שבוגד באוהבו, באדונו, אשה בבעלה, וכדומה, ובכ"ז יכיר חטאו ואין בו השתובבות, ולכן קרא לאפרים שובבים כי תכונת רוחם הניעם לע"א, ולא בגדו כלל כי לדעתם דרכם טובה, ונתן ע"ז ג' סימנים, א] שעשו בפרהסיא, ב] שלא נחמו על מעשיהם, ג] שלא הועיל להם העונש, שכ"ז סימן השובב לא הבוגד, בָגודָה אחותה יהודה, וכן בפסוק י', והוא שם התואר ע"ש אחותה הסמוך לה, כמו בְגודָה בשוא ע"מ רחוקָה, ובפסוק א' אמר בוגֵדָה יהודה אחותה, הוא פעל בינוני ולכן נכתב אחריו שם יהודה, שהוא שם העצם :
פסוק ח:
ותזני,
פסוק ח:
נאפה. מבואר אצלי (אילת השחר כלל תקכ"ח) שיש הבדל בין פעל זנה ובין פעל נאף, שמצד מעשה הבעילה עצמה, יבא פעל נאף, ומצד ההתיחדות שמזמנת עצמה לפסול לה אשר אינו דרך קדושין, יבא פעל זנה, כי בזה זונה היא מאחרי אישה אם היא אשת איש, או מאחרי כלל האישות, שדרך האשה להנשא לא להתיחד למשכב הפקר, וע"כ אצל הזכר בא פעל נאף תמיד (אם לא במקום שנקשר עמו עבודת אלילים שבזה יבא ציור העם כאשה, מצד שמשועבד תחת רשות אלהיו כאשה לבעלה), והנה האשה הבוגדה שהיא תחת רשות בעלה עקר עונשה על הזנות וההפקר, אבל השובבה שהיא שיצאה בפרהסיא מרשות בעלה, עקר עונשה אינו על הזנות אחר שכבר היא מופקרת, רק על הניאוף והתעתועים, וז"ש
פסוק ח:
וארא כי על אדות אשר נאפה שלחתיה, שלא היה מקום לענשה בעבור הזנות, ואצל יהודה אמר
פסוק ח:
ותלך ותזן :
פסוק ט:
ותחנף, כבר בארתי גדר פעל חונף שמסתיר מעשהו עד שידומה שהוא צדיק, וזה עשתה להשקיט קול זנותה :
פסוק יב:
לוא אפיל פני. יש פנים של רצון, שהוא ההשגחה לטובה, והפוכה היא הסתרת פנים, ויש פנים של זעם, שהוא השגחה להעניש, שעז"א ונתתי פני באיש ההוא, ואמר בספרא פונה אני מכל עסקי ועוסק בו, ועז"א לא אפיל פני להשגיח לרעה, ואף לא אטור בלב שהיא הסתרת פנים כי ישוב להשגיח עליהם לטוב :
פסוק יד:
בעלתי בכם. פעל בעל על הבעילה מקושר תמיד עם מלת את, ופה שנקשר עם ב' יכוין על הקנין, וכן לקמן (ל"א ל"ב) :
פסוק טז:
ולא יעלה על לב ולא יזכרו ולא יפקדו. לפי כללי הלשון היה צ"ל בהפך לא יפקדו ולא יזכרו ולא יעלה על לב, כי הזכירה קטנה מן הפקידה, שהפקידה היא כדי לעשות איזה דבר, כמ"ש בחבורי התו"ה (אחרי סי' קמ"ח), והסדר תמיד זכרני ופקדני (לקמן ט"ו ט"ו) וא"כ בשלילה צ"ל בהפך לא יפקדו ואף לא יזכרו ?, והעלאה על לב קטנה מן הזכירה, כמ"ש ולא תזכרנה הראשונות וללא תעלינה על לב (ישעיה ס"ה י"ז), ולמה שפירשתי בא על נכון, שר"ל שלא יהיה עוד שיאמרו בפה בלא העלאה על לב, ולא שיזכרו בלי פקידה שהוא מחשבה לעשות, ולא שיפקדו בלי שיעשה בפועל :
פסוק יז:
אליה. לירושלם בא הכינוי עם עצם הפעול, כמו ותראהו את הילד ובפי' תקנתי,
פסוק יז:
שרירות לבם, מענין שור, שמורה הבטה מרחוק, ועקרו על המינות וטענות והיקשים להכחיש ולאמר שדרכו טוב ואין בו חטא :
פסוק יח:
על הארץ במקום אל, ויל"פ שהוא כמו בשביל, שלא ילכו בסבת בריחתם ממה שממנו, רק בשביל הארץ :
פסוק יט:
ארץ חמדה,
פסוק יט:
נחלת צבי. הצבי מובדל מן החמדה, שצבי הוא היופי מפני חוזק הדבר וקיומו, ומשתתף עם מצב ויצב, וכן עם נחלה מקושר מושג הקיום לדור דורים, וצבאות גוים מוסב לשניהם, חמדת וצבי של צבאות גוים :
פסוק כ:
בגדה אשה מרעה. הבגידה מתקשר תמיד עם ב', ומוכרח לפרש שבוגדת מסבת הריע שבגד בה, כן בגדתים בי כאילו לא נתתי לכם צרכיכם :
פסוק כב:
אתנו, מובדל מן באנו, שזה מורה הביאה המוחלטת, ולעומת זה אמר מלת אכן, שמורה סתירת דבר הקודם (כמ"ש ישעיה מ') שסותר מ"ש אתאנו לך כי אתאנו לשקר :
פסוק כג:
מגבעות המון הרים, הגבעות קטנים מן ההרים, והם סביב ההרים (ישעיה ב', ב'),
פסוק כג:
המון הרים, הוא קול ההד החוזר בגבעות מקול הקורא בהר :
פסוק כה:
נשכבה בבשתנו,
פסוק כה:
ותכסנו כלמתנו. יש הבדל בין בושה וכלימה (כמ"ש ישעיה ל' ג'), שהבושה הוא מעצמו והכלימה הוא מאחרים (ויתבאר עוד לקמן ו' ט"ו, ח' י"ב, י"ד ג', כ' י"א, כ"ב כ"ב, ל"א י"ח, נ"א נ"א), ע"כ מצייר השכיבה עם הבושה כשוכב עם אשת חיקו שהיא כגופו, והכיסוי מן הכלימה הבאה מן החוץ :