פסוק ה:תצא מרחם. בבטן, מצייר בעוד הולד בבטן האם טרם לידתו, והרחם, יציין מקום יציאת הולד בעת הלידה (כמ"ש ישעיה מ"ו ג', תהלות כ"ב י"א, שם נ"ח ד', איוב ג' י', שם ל"א ט"ו), ולכן על הבטן אמר אצרך שהוא ריקום צורת הולד אחר מ"א יום של העבור, שזה גדר פעל יצר והבדלו מן ברא עשה, שמורה הצורה המתדבקת שהוא תכונותיו הטבעיים והמוסריים המוגבלים בעת ההיא מאת יוצר הצורות, ואמר ידעתיך שהוא הדיבוק בעצם ידיעתו, כמו ואדעך בשם, שנדבקה בצורתך ההשגחה הפרטית להשלימה בתכלית ההשלמה ואצל רחם אמר תצא מרחם שהיא היציאה והלידה, ואמר הקדשתיך שמאז בא לו העזר ממרום לענין ההזמנה אל הנבואה בכח ה' ובעזרו מקדש :
פסוק ז:על כל אשר אשלחך. שלח הנקשר עם על מורה שנשלח לחברו בדבר שהוא שלא לרצונו (מ"ב י"ח כ"ז, נחמיה ו' ג'), או שליחות של הכרח, (דה"א י"ג ב'), ור"ל שהגם שיהיה שלא לרצון הנשלח אליו תלך, ובל"ז נמצא בס' זה לרוב על במקום אל :
פסוק ט:את ידו. יד ה' מציין תמיד כח הנשגב ופעולתו לטוב או לרע, היד החזקה, היד הגדולה, ובבואו אצל הנבואה יורה על שמוסר כח פעלו וגבורה עצומה אל הנביא (מ"א י"ח מ"ו) או עזר ממרום אל פעלים עצומים, או שמניעו ומוציאו ממקומו ביד חזקה (יחזקאל ג' י"ד, ל"ז א', מ' א') או לראות מחזות עצומות נפלאות (שם א' ג', ח' א') :
פסוק י:לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע. פעל נתש מיוחד אל הנטיעות שעוקר הנטיעות ממקומם, ומגביל נגד פעל נתץ והרס שמיוחד אל הבנין, כי משני אלה ידבר פה, כמ"ש לבנות ולנטוע, וכן את אשר בניתי אני הורס את אשר נטעתי אני נותש (לקמן מ"ה ד'), ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש (שם כ"ד ז'), והכתובים יציירו את הגוי בציור יער צומח עצים, (ישעיה י' י"ח ל"ג, זכריה י"א), ואת הממלכה ידמו לבנין (ישעיה כ"ח ט"ו תהלות קי"ח כ"ב), כי הממלכה תבנה אבן אל אבן ונגד גוים וממלכות, אמר על הגוים, לנתוש ולהאביד ולנטוע, ועל הממלכות לנתוץ ולהרוס ולבנות, וכן תמצא לקמן (י"ח ז' ל"א כ"ח). ולהאביד מוסיף על לנתוש שהניתש נעקר ממקומו ועדן הוא במציאות, והנאבד נאבד לגמרי, וכן אמר לקמן (י"ב י"ז) נתוש ואבד וכן להרוס מוסיף על לנתוץ כי ההרס והנתיצה הם שני ענינים, הנתיצה תפול גם על אבן אחת, וההריסה הוא על כלל הבנין, ובזה מושג של הריסה כולל יותר, ולפעמים הנתיצה הוא יותר מן ההירוס אם הוא אחר ההריסה כמ"ש בחבורי התו"ה (שמיני סי' קל"ט) :
פסוק יא:מקל. יש הבדל בין מקל, מטה, משענת, המטה היה עשוי לכבוד והיה נושא אותו לפעמים לציין המדרגה, ומציין לפעמים הנשיאות, כמו מטה עז שבט למשול (יחזקאל י"ט י"ד), ואם עשוי להשען עליו הזקן וחלוש כח נקרא משענת, אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים (זכריה ח' ד'), ואם עשוי להכאה נקרא מקל, והוא לרוב ביד הרועים להכות הבהמות, ויך את האתון במקל, ועי' לקמן (מ"ח י"ז) :
פסוק יא:שקד, אינו שם רק פעל כמו דָבֵק שָמֵח, כי לא חָמֵץ, יָבֵש היה נקודים, וגם המקור יבא כן מהר ימהרנה לו לאשה, והפעל נגזר משם שקדים שהמקל התלבש בשקדים בעת החזון :
פסוק יב:שוקד. גדר פעל זה הוא המתמיד לעיין ולהביט או לשכון אצל איזה דבר בהתמדה יתירה, כמו שוא שקד שומר, לשקוד על דלתותי, ובזה משתתף עם לשון ארמי, הוה מסקיד ביה בהאי חויא והנה לפעמים יביא הרע ע"י הסתרת פנים שמסתיר פניו והרע בא מעצמו כמ"ש אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם. ולפעמים יביא הרע בהשגחה ולמעלה מדרך הטבע, כמ"ש וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו (דניאל ט׳:י״ד), ור"ל שוקד אני על דברי איך להוציאם אל הפועל ולעשותו דרך השגחיי, ובזה היטב לראות איך הדבור עצמו נתהפך למקל, כמ"ש צץ המטה פרח הזדון (יחזקאל ז׳:י׳) :
פסוק יג:סיר נפוח. המעלה רתיחות, שזה בא ע"י חלקי האויר המתרחבים ע"י האש ועולים למעלה ונופחים בחלקי המים, וחברו כדוד נפוח (איוב מ"א)
פסוק יג:ופניו, נקרא הצד ששם יתנשא נפוח הרתיחות שהוא בצד האש, שהצד ההולך לפנים נקרא פניו, ובאשר פני הרתיחות בא מסבת האש שבצפון אמר
פסוק יג:מפני צפונה במ"ש הסבה :
פסוק טו:פתח שערי ירושלים ועל כל חומתיה. הכובשים יתחילו בערי הפרזות, אח"כ בחומות, ואח"כ בפתח השער, אבל פה יציינם כאדוני הארץ ומלכיה יושבים על כסא ההנהגה שאז תצא ההנהגה מן השער אל החומות ומשם אל ערי הפרזות :
פסוק יז:אנכי אצוך, כפילת השם עם הכינוי מורה מיעוט רק אשר אצוך אנכי בעצמי לא אשר אצוך לא אנכי, כמו ציווי המלך וחכמי העדה או נביא שידבר בשמי, הגם שאתה מצווה לשמוע להם לא תדבר כפי ציוים, כי כל זה קרה לו
פסוק יז:אחתך מן הכפולים ופ"א הפעל בחיריק שלא להתחלף עם עתידי הדגוש מנחי העי"ן (בן מלך) :
פסוק יט:ונלחמו אליך. פעל לחם נקשר עם ב', ועם מלת עם, או את, או על, ובארתי הבדלם ביהושע (י' כ"ט), והקשור עם אל מורה שרוצה להתקרב להלחם אתו, לוחם נגדו מן הצד ע"י תחבולות להכשילו וכן לקמן ט"ו כ' :