פסוק א:דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן־חִלְקִיָּהוּ, מִן־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת שבְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן.
פסוק ב:אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־ה' אֵלָיו בנבואה בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן־אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ.
פסוק ג:וַיְהִי מנבא גם בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, ומן הסתם גם בתקופת מלכותו הקצרה של יהויכין בנו, עַד־תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה, אחת-עשרה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד־גְּלוֹת יְרוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. מקצת נבואותיו נאמרו לאחר חורבן הממלכה וגלות ירושלים.
פסוק ד:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק ה:בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן, עוד לפני שנוצרת – יְדַעְתִּיךָ, הכרתי אותך וייחדתי אותך לקשר קרוב אתי, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם – הִקְדַּשְׁתִּיךָ. הקדשתך לנביא אינה מתרחשת כעת. נועדתָּ לכך עוד לפני לידתך ואף לפני יצירתך. נָבִיא לַגּוֹיִם, לעמים נְתַתִּיךָ. ירמיהו מדבר בעיקר על בני ישראל יושבי יהודה וירושלים, אבל בספרו מצויות גם נבואות המיועדות לכמה מעמי האזור.
פסוק ו:תגובתו של הנביא מסתייגת. וָאֹמַר: אֲהָהּ, אוי, ה' אֱלוֹהִים! הִנֵּה לֹא־יָדַעְתִּי דַבֵּר, כִּי־נַעַר, איש צעיר מאוד אָנֹכִי, ואינני איש דברים. כיצד אוכל להתנבא?
פסוק ז:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אַל־תֹּאמַר "נַעַר אָנֹכִי" כדי להימנע מהשליחות, כִּי, אלא עַל־כָּל־אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ – תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ – תְּדַבֵּר.
פסוק ח:אַל־תִּירָא מִפְּנֵיהֶם, מפני אלו שאשלח אותך אליהם, אף שלא תמיד יאהבו את דברי נבואתך,כִּי־אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ. נְאֻם־ה'.
פסוק ט:וַיִּשְׁלַח ה' אֶת־יָדוֹ וַיַּגַּע עַל־פִּי. ירמיהו הרגיש כמין יד נוגעת בפיו. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. הדברים מסורים לך, והם בתוך פיך.
פסוק י:רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה לנביא עַל־הַגּוֹיִם וְעַל־הַמַּמְלָכוֹת, למסור להם נבואות, התראות והוראות שיש בהם לִנְתוֹשׁ, לעקור, לסלק וְלִנְתוֹץ, לשבור וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, אך גם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ. לאחר נבואת ההקדשה הראשונה, שבה קיבל ירמיהו את תפקידו, נגלה לו מראה נבואי:
פסוק יא:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר: פָּרֵשׁ מָה־אַתָּה רֹאֶה, יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר: מַקֵּל, ענף של עץ שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת. ייתכן שלא כל אדם היה מבחין שזהו מקל שקד, אבל אתה רואה היטב וגם יודע להגדיר את המראה. כִּי־שֹׁקֵד, ממהר אֲנִי עַל־דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ. מקל עץ השקד המקדים בפריחתו עצים אחרים מסמל את תוכן נבואתך.
פסוק יג:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: סִיר נָפוּחַ, שנפחו אש מתחתיו, או: דחוס באוויר מחמת רתיחתו אֲנִי רֹאֶה. וּפָנָיו מִפְּנֵי, כנגד צָפוֹנָה. אני מבחין שהסיר פונה לצפון. ייתכן שעל הסיר מונח מכסה המתרומם מפעם לפעם מחמת האדים.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. הסיר הלוהט הדחוס בקיטור מסמל פורענות שתפרוץ.
פסוק טו:כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל־מִשְׁפְּחוֹת, עמֵּי מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה, נְאֻם־ה', וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ את כִּסְאוֹ, שלטונו על פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם וְעַל כָּל־חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה.
פסוק טז:וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, אוכיח ואעניש את אנשי ירושלים ויהודה עַל כָּל־רָעָתָם, אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, ונוסף לכך – וַיְקַטְּרוּ, קטורת או קרבנות לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם.
פסוק יז:וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ, התחזק וזרז עצמך לעבודה קשה, וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ. אַל־תֵּחַת, תפחד מִפְּנֵיהֶם, פֶּן־אֲחִתְּךָ, אשבור אותך לִפְנֵיהֶם. לא תוכל להחזיק מעמד מולם אלא אם כן תסמוך עלי.
פסוק יח:וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם בגלל התפקיד הקשה שאתה מקבל, לְעִיר מִבְצָר, שקשה לכבשה, וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל־כָּל־הָאָרֶץ, לְמַלְכֵי יְהוּדָה, לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ,
פסוק יט:וְנִלְחֲמוּ כל אלה אֵלֶיךָ, נגדך וְלֹא־יוּכְלוּ לָךְ, לא יעלה בידם לנצח אותך, כִּי־אִתְּךָ אֲנִי, נְאֻם־ה', לְהַצִּילֶךָ. מכאן והלאה אתה נביא ועליך להוכיחם, לנבא להם את העתיד ולנסות להחזירם למוטב.