ירמיהו – נביא הדמעות

כמאה שנים מפרידות בין מותו של ישעיהו לבין תחילת פעילותו של ירמיהו, בין חורבן ישראל לבין פרפורי הגסיסה של יהודה. ישעיהו זכה לראות את הנמר האשורי נסוג מחומות ירושלים תחת קיתונות בוז ולעג; ירמיהו ראה את האריה הבבלי מזנק שלוש פעמים מתוך סבכי נהר פרת, ובשלוש קפיצות טרף בוזז את שלל ציון.

עתה יהיה עלינו למלא מאה שנים אלה בתוכנן ההיסטורי.

הרקע ההסטורי

בעת העתיקה הייתה ארץ ישראל נקודת המפתח לשלטון בעולם; היא הגשר בין אפריקה ובין אסיה, היא חלונה של אסיה כלפי אירופה ואפריקה, ובשביל מצרים היא הסמטה המוליכה אל ארם נהריים. לו רק בשל הסיבה שפיסת ארץ קטנה זו הייתה נקודת המשען לשלטון בעולם, הרי עצם קיומה של ממלכת דוד ושלמה היה בבחינת נס, ומעמדה של ישראל כמעצמה זמן קצר לפני נפילתה, וקיומה הארוך יחסית של המדינה הננסית יהודה – הם תופעה מפתיעה. חזקיהו היה עד לגילוי גבורת ה' המגנה על ישראל מפני אשור; אבל אותם ימים של נס פסח שני היו מעין נגינת 'פורטיסימו', תרועת סיום מהדהדת לגדולתה של עיר הקודש המנצחת. מיד אחרי כן, לאחר פטירתו של חזקיהו, חלה התדרדרות עגומה. בנו מנשה, שישב על כיסא בית דוד יותר מחמישים שנה, עושה רושם של מלך נכרי במאבקו הנלהב בקרב עמו למען עבודת האלילים ונגד עבודת ה'. תחת שלטונו של יורשו אמון התקיימה שריפת התורה הפומבית הראשונה בירושלים (ראה סנהדרין קג:). כמו בשנת ה"ד (1242 לספה"נ) כאשר הדומיניקנים שרפו בפריז עשרים וארבעה מטעני קרונות של כתבי יד תלמודיים, כך להטו בירושלים מוקדי ספרי התורה שהוצתו בידי מלך יהודי. נראה כי אז גם הושכחו בכוונה תחילה נאומיהם של ישעיהו הושע ועמוס.

אמון היה המלך הראשון ביהודה שנרצח בידי עבדיו במהפכת חצר אחרי שתי שנות מלכות בלבד. לאחר מכן שוב חל מפנה במצבו הרוחני של ישראל הודות ליאשיהו, שהחיה את רוחו של דוד המלך. הוא ביקש לשקם את בית המקדש, שכמעט והפך לחורבה בימי מנשה ומאמון. באותה הזדמנות התגלה ספר תורה ישן, שהיה שמור בקודש הקודשים ונעלם מעיניהם של קלגסי אמון. הגילוי גרם לזעזוע עמוק בלב המלך האציל יאשיהו.

בדומה לשירת הניבלונגים שנעלמה ונשתכחה בגרמניה במשך מאות בשנים, גם גילוי ספר התורה היה חידוש מפתיע מנקודת המבט של המלך היהודי. הרושם היה עצום; בייחוד נאומיו של משה רבנו בספר דברים על מהות המלוכה ועל גורל ישראל עוררו בלבו של המלך את התחושה של כל כובד אחריותו החינוכית כלפי עמו. הוא פתח בפעילות נפלאה של רפורמה דתית, שהייתה עשויה אולי להביא להחלמתו הרוחנית של העם היהודי, אלמלא התערב יאשיהו בעניינים בינלאומיים, במאבקי הכח בין מצרים ובין בבל על השלטון בעולם. בשנת 609 לפנסה"נ ביקש פרעה נכה מלך מצרים לכפות על יהודה לתת לו מעבר דרך ארץ ישראל במלחמתו נגד בבל. יאשיהו התנגד לו ונפל בקרב, ובנו יואחז נשבה בידי המצרים אחרי שמלך שלושה חודשים בלבד. המצרים הושיבו את יהויקים על כיסא המלוכה. בשנת 607 לפנסה"נ נפלה נינוה, בירת אשור, רודנית העולם, והבבלים התכוננו למאבק המכריע נגד מצרים על השלטון בעולם. הבבלים היכו את פרעה נכה מכה ניצחת, ויהויקים נאלץ להישבע לנבוכדנאצר שבועת אמונים.

סביב שבועת אמונים זו סבבה ההיסטוריה של יהודה במלך השנים הבאות (יחזקאל יז יב-כא). אף לא אחד ממלכי יהודה היושב על כיסא דוד היה יכול לשאת תלות זו בעם זר. כבר אחרי שלוש שנים הפר יהויקים את שבועתו, ונבוכדנאצר לקח אותו כשבוי לבבל והמליך תחתיו את בנו יהויכין. גם הוא לא עמד בניסיון, ושילם על בגידתו בבבל בגלות; הוא וטובי העם. בניסיון אחרון מצד מלך בבל לקיים את תלות יהודה בשלטונו, המליך נבוכדנאצר את צדקיהו, אחי יהויקים ודודו של יהויכין. הוא היה המלך האחרון מבית דוד שישב על כיסא דוד. ואולם לחשושי מצרים, שניסתה כל הזמן להפוך את יהודה לגוש חוצץ בינה לבין בבל במאבקה עמה, זעזעו שוב ושוב את נאמנותו של צדקיהו כלפי נבוכדנאצר. כאשר פיתה חופרע מלך מצרים את צדקיהו למרוד בבבל בשנת 588 לפנהסה"נ, הנחית מלך בבל – אחרי כישלון ראשון – את המכה הניצחת על ירושלים: כשנתיים אחרי כן, בתשעה באב שנת ג'של"ח הועלה בית המקדש באש והעיר נחרבה.

***

על רקע בוהק זה, משעת בין הערביים הזוהרת בהסטוריה שלנו בימי יאשיהו, ועד חשכת הלילה של המאבק האחרון, מתנשאת דמותו של הכהן-הנביא ירמיהו, ופעולתו ניכרת. זהו הנביא שלדברי חז"ל (ילקוט שמעוני ירמיהו רנו) היה ראוי לעמוד לצדו של משה רבנו כמוכיח וכלוחם למען כמו. עלינו להעביר לנגד עינינו את כל מה שאירע במאה השנים האחרונות, על מנת להבין את המצב הדתי ביהודה בימי פעילותו של ירמיהו הנביא: חמישים ושתיים שנות הקלקלה המוחלטת תחת שלטונם של מנשה ואמון, הנהרה הרוחנית הגדולה תחת יאשיהו, ולבסוף המאבק המדיני-הדתי על נשמת ישראל ועל שושלת בית דוד. יש להבין כי בימי שלטונו הממושך של מנשה חדרה ההשקפה האלילית על לעומקם של הלבבות, במידה כזאת שהתחדשות הרוח הדתית כבר לא יכלה להגיע עד לתמצית נשמתם של בני יהודה. גם אם נעלמו הסימנים החיצוניים של העבודה הזרה באופן כללי, הרי בקיום המצוות נשארו סממנים רבים מדי של ההשקפה האלילית. הדת הפכה למאגיה. האידיאל האמיתי של האדם, של החברה היהודית ושל עיצוב החיים ברוח התורה ולפי המוסר הא-להי, נעלם מן הלבבות; רווחה האמונה כי די בפעילות טקסית כדי להבטיח את חסדי הגורל. בייחוד היו אלה הסמלים הדתיים – כל אותם המעשים והמנהגים המקבלים ערך ומשמעות רק הודות לכוונתו האמיתית של האדם – שהפכו למטרה בפני עצמה, לתחליף ולמילוי מקומה של עבודת הבורא כנה ופנימית, של הנכונות הענוותנית של האדם להגשים את המטרות הא-להיות בממלכה עטויה קדושה ואהבה.

נוסף על כך, גם העבר הגדול של יהודה קיבל פירוש מוטעה בנפש העם. דבריו הנעלים של ישעיהו כלפי מלך אשור המאיים על ירושלים: צוחקת לך, לועגת לך בת ציון (מלכים ב יט כא; ישעיה לז כב), שהתגשמו בצורה כה נפלאה בימי חזקיהו, הפכו לדוגמה בלב העם, ואיש לא הטיל ספק בנצחיותו של בית המקדש ובחוסר האפשרות לכבוש את ירושלים. מי העלה על הדעת שקיומו של המקדש מותנה בהתנהגותם הראויה של בני ישראל? כולם היו סמוכים ובטוחים כי המקדש, כמקום התגלותו של א-להים, נושא בקרבו את הערבות לנצחיותו. מעין חוסר בהירות שרר בעם ביחס למהותה האמיתית של הדת. המטרות והאמצעים הוחלפו אלה באלה, הוחלפה הסיבה בתוצאותיה; המותנה נחשב לבלתי-מותנה, הנצחי ונושאיו, האנשים והמוסדות כאחד, נחשבו כמקשה אחת. מחשבות אלו היו כה מושרשות, עד כי לא היה אפשר עוד להבחין בין אמת לשקר. כל שכבות העם שקעו בערפל, בסינוור מוחלט, שהקהה את חושיהן ומנע מהן ללמוד את לקחי המציאות; הוא הקדים לחלוטין את החשיבה העצמית בקשר לייעוד של העם. בתעתועי המוחות טחו עיניהם מלראות את תחילתה של השואה המאיימת עליהם.

אֵ֣יךְ תֹּאמְרִ֞י לֹ֣א נִטְמֵ֗אתִי אַחֲרֵ֤י הַבְּעָלִים֙ לֹ֣א הָלַ֔כְתִּי? (ירמיה ב כג), כך שואל ירמיהו את בני דורו, הצדיקים בעיני עצמם. דור החורבן של ישראל היה בטוח בעצמו ולא חש כל רגשי אשמה.

***

בתוך עולם זה של סינוור ואשליה עצמית, ניצבת אישיותו של ירמיהו, הרואה את המציאות בבהירות, והוא יחיד בין אלפי שיכורי אשליה, אדם רגיש אחד בתוך המון מגושם; לוחם נצחי, שנאבק למען האמיתות של הדת, בתוך עם של גאוותנים הבוטחים בעצמם ובא-להים (אלהים) שלהם.

משום כך היה מהלך חייו של הנביא מהלך של מסירות נפש, קידוש ה' אמיתי. יותר מכל הנביאים סבל ירמיהו מחוסר הכרה ומאי-הבנה מצד בני עמו. מאחר שביקורתו נתקלה בעקשנות האשליה ההיא, של הסתפקות בעזיבת האלילות הגסה ביותר בלבד, הייתה עמדתו סבוכה ומלאת צער יותר מזו של שאר הנביאים.

מאושר הוא האדם הרואה את האידיאל שלו מתגשם או מתקרב להגשמתו; החווה בהצלחת ייעודו את שכרו ואת האישור לקיומו.

על גבול הנסבל הוא לחוות לפחות את הסיפוק לראות בתוך עצמו את הגשמת האידיאל, ולהרגיש שהוא חי חיים נשגבים יותר, גם אם אינו מצליח להשפיע על אחרים. אמנם סובל הוא מבדידות נשגבת, אבל גם המתנגד לו, העומד מן הצד, יודה בעל כורחו בגודל הרעיון האחר.

המצב רע כאשר אין מוצאים אפילו את הסיפוק הזה, ונאלצים לייצג את הרעיון הנשגב שאינו זוכה להערכה ולהצלחה; כאשר העולם השפל מעמיד עצמו מנגד כאילו הוא שווה ערך ואף עולה עליו.

נורא מכל כאשר שולטים בסביבה ערכים הפוכים, כאשר אידיאל נחשב לפשע, העולם הנשגב – לגסות, המוסריות – לנבלה, ונאלצים להיאבק נגד העקשנות. מצב כזה שובר את הכח הפנימי, מתיש את האומץ ומכאיב יותר מכל סבל גופני.

מספרים על כלכלן ידוע בעל שם, שלפני הכרזת מלחמת הצוללות בימי מלחמת העולם [הראשונה] התחנן בפני הקיסר והשביע אותו שלא ינקוט צעד הרסני ונורא זה. על כך קיבל את התשובה: "הפטריוטיזם היהודי שלך הוא המניע אותך לתת לי עצה זו!". לנוכח סילוף כזה נשבר כוחו הפנימי של הלוחם למען האמת.

בדומה לכך היה מצבו של ירמיהו – הוא היה בלתי פופולרי ולא מובן, וכך הוא שתה מכוס הצער הנפשי והגופני. לא נרתעו מלהכות אותו, להשליך אותו לביצה, לנדות אותו מן החברה כמצורע במשך חודשים רבים ולכלוא אותו בכלא כפושע. העמידו אותו למשפט כבוגד, נידו וביזו אותו כמחולל אסונות. כנביא הפורענות היה עליו לוותר על אושר משפחתי ועל ידידות, על המודעות הנעימה של היות איש בין אנשים, זכות בסיסית של האנושות. היה עליו לסבול ולשמש מטרה לשחוקם של הנערים; אנשי עירו התרחקו ממנו בשאט נפש וראו בו את האויב הנורא ביותר. הוא חש על גופו את כל הקללה הדבקה במי שאינו בן זמנו, באיש הנצח העומד מעבר לזמן.

עם זה, היה ירמיהו מטבע ברייתו בעל מזג רך ביותר, רגיש ועדין. כל כאב שסבל זולתו, כל מפנה לרעה בחיי עמו, רבץ עליו כאילו צערו שלו הוא. אבלו של הזולת היה אבלו האישי, ותחת המכות שניחתו על עמו התעוותה פנימיותו כאילו פגעו בגופו. הוא מיצה את כוס היגונים עד לשמריה, הוא האיש שראה אסון וחווה אותו בכל נוראותיו.

המשך יבוא...

   באדיבות הוצאות תבונות, מתוך ספרו של הרב, 'שלושת הנביאים הגדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל'