א דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ בֶּן־חִלְקִיָּ֑הוּ מִן־הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֔וֹת בְּאֶ֖רֶץ בִּנְיָמִֽן׃ ב אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֵלָ֔יו בִּימֵ֛י יֹאשִׁיָּ֥הוּ בֶן־אָמ֖וֹן מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה בִּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה לְמָלְכֽוֹ׃ ג וַיְהִ֗י בִּימֵ֨י יְהוֹיָקִ֤ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה עַד־תֹּם֙ עַשְׁתֵּ֣י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְצִדְקִיָּ֥הוּ בֶן־יֹאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה עַד־גְּל֥וֹת יְרוּשָׁלִַ֖ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַחֲמִישִֽׁי׃ ד וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ה בְּטֶ֨רֶם אצורך (אֶצָּרְךָ֤) בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ ו וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה הִנֵּ֥ה לֹא־יָדַ֖עְתִּי דַּבֵּ֑ר כִּי־נַ֖עַר אָנֹֽכִי׃ ז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י אַל־תֹּאמַ֖ר נַ֣עַר אָנֹ֑כִי כִּ֠י עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֤ר אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ תֵּלֵ֔ךְ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוְּךָ֖ תְּדַבֵּֽר׃ ח אַל־תִּירָ֖א מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהַצִּלֶ֖ךָ נְאֻם־יְהוָֽה׃ ט וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיַּגַּ֖ע עַל־פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י בְּפִֽיךָ׃ י רְאֵ֞ה הִפְקַדְתִּ֣יךָ ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה עַל־הַגּוֹיִם֙ וְעַל־הַמַּמְלָכ֔וֹת לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּלְהַאֲבִ֣יד וְלַהֲר֑וֹס לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ׃ יא וַיְהִ֤י דְבַר־יְהוָה֙ אֵלַ֣י לֵאמֹ֔ר מָה־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה יִרְמְיָ֑הוּ וָאֹמַ֕ר מַקֵּ֥ל שָׁקֵ֖ד אֲנִ֥י רֹאֶֽה׃ יב וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת כִּֽי־שֹׁקֵ֥ד אֲנִ֛י עַל־דְּבָרִ֖י לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ יג וַיְהִ֨י דְבַר־יְהוָ֤ה ׀ אֵלַי֙ שֵׁנִ֣ית לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה וָאֹמַ֗ר סִ֤יר נָפ֙וּחַ֙ אֲנִ֣י רֹאֶ֔ה וּפָנָ֖יו מִפְּנֵ֥י צָפֽוֹנָה׃ יד וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י מִצָּפוֹן֙ תִּפָּתַ֣ח הָרָעָ֔ה עַ֥ל כָּל־יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ׃ טו כִּ֣י ׀ הִנְנִ֣י קֹרֵ֗א לְכָֽל־מִשְׁפְּח֛וֹת מַמְלְכ֥וֹת צָפ֖וֹנָה נְאֻם־יְהוָ֑ה וּבָ֡אוּ וְֽנָתְנוּ֩ אִ֨ישׁ כִּסְא֜וֹ פֶּ֣תַח ׀ שַׁעֲרֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם וְעַ֤ל כָּל־חוֹמֹתֶ֙יהָ֙ סָבִ֔יב וְעַ֖ל כָּל־עָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃ טז וְדִבַּרְתִּ֤י מִשְׁפָּטַי֙ אוֹתָ֔ם עַ֖ל כָּל־רָעָתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי וַֽיְקַטְּרוּ֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לְמַעֲשֵׂ֥י יְדֵיהֶֽם׃ יז וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י אֲצַוֶּ֑ךָּ אַל־תֵּחַת֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם פֶּֽן־אֲחִתְּךָ֖ לִפְנֵיהֶֽם׃ יח וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נְתַתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם לְעִ֨יר מִבְצָ֜ר וּלְעַמּ֥וּד בַּרְזֶ֛ל וּלְחֹמ֥וֹת נְחֹ֖שֶׁת עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ לְמַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ לְשָׂרֶ֔יהָ לְכֹהֲנֶ֖יהָ וּלְעַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ יט וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא־י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־יְהוָ֖ה לְהַצִּילֶֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הנבואה הראשונה תחילתה מראש הספר דברי ירמיהו בן חלקיהו וגומר עד שמעו דבר ה' בית יעקב, ויש בנבואה הזאת ה' פרשיות. הראשונ', דברי ירמיהו. השנייה, בטרם אצרך בבטן. השלישית, מה אתה רואה ירמיהו. הרביעית, סיר נפוח. החמישית, הלוך וקראת. והנה שאלתי בפסוקי הנבואה הכוללת הזאת ששת השאלות כדרכי בפירוש דברי הנביאים:
פסוק א:
השאלה הראשונה אם בא הכתוב להודיע באיזה זמן מהמלכים ניבא ירמיהו למה זה לא נסתפק באומרו שניבא בימי יאשיהו ויהויקי' וצדקיהו מלכי יהודה כמו שביאר בישעיהו ובהושע ובנביאים אחרים ומה צורך לפרט שנבואתו התחילה בי"ג ליאשיהו ועד עשתי עשה שנה לצדקיהו כי הנה בשאר נביאים פירש הכתוב זמן המלכים שנבאו בו אבל לא פורט לכמה שנים ממלכותם ניבא, ועוד שאם התחיל לנבא בימי יאשיהו והתמידה נבואתו עד סוף צדקיהו ולכן זכר יהויקים שמלך אמצעי ביניהם למה לא זכר גם כן יהואחז שמלך קודם יהויקים ויהויכין שמלך קודם צדקיהו:
פסוק א:
השאלה השנית למה אמר הש"י לירמיהו בתחל' נבואתו בטרם אצרך בבטן ידעת' וגומר ולא נאמר כזה לנביא אחר מהנביאים ואם היה זה ענין כל נביא ומשפט שוה לכולם כדברי הרב המורה בפרק ל"ב חלק שני יקשה למה נאמר זה בייחוד לירמיהו ולא לזולתו, ואם בא הכתוב בזה לתת בנין אב לכל הנביאים יותר היה ראוי לתתו באברהם או במשה אדוננו שהתחילו בנבואה ובמעלתה לא בירמיהו מאחרוני הנביאים, ותשובת הרד"ק אינה מספקת שכתב שבעבור שידע האל שירמיהו יסרב בשליחותו הודיעו שמהבטן היה מוכן לנבואה ואין טעם בדבריו כי הנה משה רבינו סרב בשליחותו ולא נאמר לו כן ומראת הסנה לא היתה מונעת דבר מזה:
פסוק א:
השאלה השלישית במאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו', כי אם היה ענין ידעתיך מלשון גדולה כמו ידעתיך בשם כפירוש ה"ר דוד קמחי איך יתכן שקודם שנוצר גדלו, ואם עניינו החכמה והידיעה שכאשר ברא היסודות ידע הש"י שהיה עתיד להתרכב ולהתהוות מהם גופו של ירמיהו יהיה באמת זה מאמר תפל מבלי מלח כי הנה כל הצדיקים וכל הרשעים ידע הש"י קודם היותם ולמה זה הודיעו בענין ירמיהו בייחוד, גם יקשה אומרו ובטרם תצא מרחם הקדשתיך כי הקדושה אינה כי אם הפרישות מהטומאה והמותרות אם היה עדיין בבטן איך נתקדש, וגם אומרו נביא לגוים נתתיך לא יתכן שינבא בהיותו בבטן אם לא שהיה מגיד העתיד להיות:
פסוק א:
השאלה הרביעית מה היתה טענת הנביא על מאמר השם הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי כי הנה ישיבהו השם אם נער אתה תגדל ותהיה לאיש ויתקיים דברי ולא ישוב ריקם כי אע"פ שנולד משה רבינו מוכן למעלת הנבואה ושלמה המלך למדרגת החכמה אין ספק שהיו צריכין לזמן כי בהיותם נערים עדיין לא הגיעו ימי הפקודה לא לנבואה ולא לחכמה כי לכל זמן:
פסוק א:
השאלה החמישית במה ששאל הש"י לירמיהו על המקל שקד וסיר נפוח שהראהו בשתי המראות אלה מה אתה רואה והיה ראוי שישיבהו הנביא אני רואה מה שאתה הראיתני כי אתה אל רואי, והנה עמוס אמר על מראותיו כה הראני הש"י (עמוס ז, א, ד. ח, א) וגם ירמיהו אמר הראני השם והנה שני דודאי תאנים, כי הנה היו מיחסים המראות ההם לאל יתברך לא שהאל יהיה מיחס אותם לנביאים ושואלם מה אתה רואה, גם יקשה ואמרו בסיר נפוח מלת ב' כי היא נבואה ג' לא ב':
פסוק א:
השאלה השישית למה זה באו פה ארבע נבואות כל אחת מהן בדבור קצר ובכל אחת מהן נאמר ויהי דבר השם אלי לאמר ולמה לא נכללו כולם בדבור אחד. והם: הראשון, בטרם אצרך בבטן וגומר. השני, מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שוקד. הג', מה אתה רואה ואומ' סיר נפוח. הד', הלוך וקראת באזני ירושלם. והיה ראוי שעל כולם יאמר ויהי דבר השם אלי לאמר פעם א' ולא ישנה לו, ויקשה ג"כ למה כמ"ש במראת הסיר נפוח שהיתה שנית לא זכר באחרות שלישית והד' כמספרם: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כולם:
פסוק א:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת ובכל חמשת חלקיה ודבוריה היא לצוות אל ירמיהו ולזרזו על שליחותו בנבואה ולהסיר מלבו הספקות שהיה אפשר שיפלו עליו בה אם מפאת נערותו ואם מפאת מהירות השליחות ותכיפות הענין ושאר המונעים שירא לו בו ולחזקו שילך מיד ויקיים מצות אלקיו וכמו שיתבאר בפסוקים:
פסוק א:
דברי ירמיהו בן חלקיהו וגומר עד ויהי דבר השם אלי לאמר בטרם כבר כתבתי בהקדמ' פירושי לנבואות תרי עשר למה התחילה נבואת ירמיהו בלשון דברי שהוא מפני שבאו בספרו ספורי עניניו ממה שקרא לו ועשו כנגדו ולהיותו פעמים רבות מדבר בעדו בלשון עצמו התחיל ספרו בלשון דברי ירמיהו וכן הוא גם כן דברי עמוס, והנה הודיע הכתוב בתחילת הספר הזה והקדמתו ארבעה הודעות בירמיהו. ראשונה, שהיה בן חלקיהו והוא חלקיהו בן שפן הכהן הגדול שמצא בבית השם ספר התורה שכתב מרע"ה והכהן הגדול ההוא התחיל להודיע החרבן העתיד להיות בישראל ממה שמצא ספר התורה נגלל בפסוק יוליך ה' אותך ואת מלכך כדברי חכמים ז"ל ולכן יצא מחלציו ירמיהו שהשלים ליעד ע"ז. ושנית, שהיה עירו ענתות בארץ בנימן, ונכתב זה להיות הקדמת ידיעה למה שיספר אחרי זה שקרהו עם אנשי ענתות.
פסוק ב:
ושלישית, שהיה דבר השם אליו בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה, כי הנה בזכותו וצדקתו חלה בימיו הנבואה על ירמיהו ועל צפניה ועל חולדה הנביאה שכולם נבאו באותו דור והתמידה נבואת ירמיהו כל הימים שהתמיד מלכות יאשיהו ובניו בקרב ישראל ונסתלקה נבואתו כשנסתלק מלכותו וזה טעם (ג) עד תום עשתי עשרה שנה לצדקיהו בן יאשיהו מלך יהודה עד גלות ירושלם בחדש החמשי כי הנה אחרי שאמר עד תום עשתי עשרה שנה לצדקיהו לא היה צריך לומר עד גלת ירושלם כי בידוע שאז גלה, אלא שבא הכתוב הזה לתת סבות בדבר זכות יאשיהו וצדקתו סבב חול הנבואה והתמדתה בירמיהו והסתלקות המלכו' מבית יאשיהו, וגלות ירושלם סבבו הסתלקותה, והנה זכר הכתוב ההתחלה שהוא יאשיהו והסוף שהוא צדקיהו ומהאמצעיים שמלכו ביניהם זכר בלבד יהויקים כמו שאמר ויהי בימי יהויקים שפירושו ויהי גם כן דבר ה' אליו בימי יהויקים, אמנם יהואחז לא זכרו לפי שלא מלך כי אם שלשה חדשים ונכללו בשנות יהויקים וכן לא זכר יהויכין לפי שלא מלך אלא שלשה חדשים גם כן ונכללו בשנות צדקיהו, וההודעה הרביעית היא, שביאר הכתוב מספר השנים מהמלכים האלה שניבא בהם ירמיהו והיה זה כדי להוכיח כמה מהשנים התמיד נבואתו כי הוא התחיל לנבאות בי"ג שנה ליאשיהו ויאשיהו מלך שלשים ואחד שנה ויצא מזה שניבא בימי מלכותו י"ז שנים שלמים, ויהויקים עם יהואחז ויהויכין מלכו קרוב לי"ב שנה וצדקיהו עד החרבן י"א שנה הרי לך מבואר שנבא ירמיהו ארבעים שנה כמשה רבנו וזה ראיה גדולה שהיה נער קטן בשנים כשהתחילה נבואתו וכמו שהוכיח אחר זה, ולזה הצורך באה ההודעה הזאת ממספר השנים שנב' בימי המלכי' האלה, והותרה בזה השאלה הראשונ':
פסוק ד:
ויהי דבר ה' אלי לאמר בטרם אצרך וגומר עד ויהי דבר ה' אלי מה אתה רואה. ראה השם יתברך שיקשה מאד בעיני ירמיהו ללכת בשליחות נבואתו להיותו אז נער קטון בשנים והוא יתברך היה מצווה אותו שילך מיד ולא יאחר והיה הקושי עליו לפי שהנער הקטן הוא נעדר מידיעה וכל שכן האלקית הצריכה לרבוי הצעות ולמוד זמן ארוך ויהיה גם כן בהכרח חסר משלמות המדות ודרכי המוסר והפרישות שהם שני התנאי' ההכרחיים מאד בנביא ר"ל מהמדות ומהדעות, ולהסר ממנו הספק הזה אמר לו (ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך ומלת ידעתיך ענינו אצלי הודעתיך כי כן פירש הרב המורה עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה עתה הודעתי וגם חכמים ז"ל במדרש תהלים כן דרשו כי יודע ה' דרך צדיקים (תהלים א, ז) כי הודיע לכל בני עולם דרך הצדיקים כדי שילמדו מהם, יאמר הכתוב לירמיהו אל תמנע מהשליחו' מפני העדר הידיעה שימצא בנערים כי הנה בטרם שיצרתי אותך בבטן אמך השפעתי בנפשך הידיעה, והתבונן כמה מהאמתיות התבארו בפסוק הזה כי באומרו אצרך בבטן ביאר שהיה הדעת האמתי ביוצר הולד שהוא כח הנבדל כי הוא המצייר את העובר בבטן לא הכח הנשוא בזרע ולא החום השמימיי כמו שחשבו מהפלוסופים כי הוא יתברך היוצר והמצייר את העובר במעי אמו ולכן אמר כאן בטרם אצרך בבטן, וגילה בזה שנית שנשמת האדם השכלית אינה כח והכנה ולא תתהוה בהתהוות הגוף ולא תפסד בהפסדו כי גוף האדם יוצר בבטן המלאה אבל נפשו היא ברואה מששת ימי בראשית והיא רוח נבדל יחול בגוף ההוא בגזרת בוראו ולכן אמר השם לירמיהו שקודם שנוצר גופו בבטן אמו כבר היתה מושפעת בנפשו ידיעה רבה וכן דרשו חכמים ז"ל (סדר עולם רבה פ"ל, פ"א) בטרם אצרך בבטן מימי אדם הראשון הראהו הקדוש ברוך הוא לאדם דור דור וכולי, והנה אם כן ירמיהו קודם שנוצר היתה הידיעה והחכמה מושפעת על נפשו, ואמנם לענין שלמות המדות השיבו ובטרם תצא מרחם הקדשתיך כי הנה לא אמר בזה בטרם אצרך כאשר אמר על הידיעה לפי שהיא תלויה בנפש והנפש קדמה בזמן להיות הגוף כפי הדעת האמתי אמנם שלמות המדות שייחס בלשון קדושה להיותו תלוי בגוף אמר עליו בטרם תצא מרחם הקדשתיך כלומר עשיתי מזגך והרכבת גופך נוטה אל הקדושה והפרישות ואינך אם כן צריך לא ללמוד הידיעה ולא לחנוך המדות כי כבר אתה שלם בכל זה, ולכן נביא לגוים נתתיך רוצה לומר עתה עם היותך נער נתתיך נביא לא לבד לישראל אבל גם לכל הגוים כי על כולם תנבא. ורבינו שלמה פירש נביא לגוים לישראל שנעשו כגוים, ויונתן תרגם ידעתיך אתקנתך והקדשתיך זמינתיך פירוש הכל ענין גופני לא מדעי נפשיי. ומה שפירשתי אני הוא היותר נכון והותרו בזה שתי השאלות השנייה והשלישי'.
פסוק ו:
וסיפר הכתוב שירמיהו השיב על דברי השם אהה השם אלקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, והרב המורה נמשך לדעתו שהנבואה לא תחול כי אם על המוכנים אליה בחכמה ובמדות ובטבע היצירה חשב שא"א שתמצא בנערים וכתב שהנער האמור בכאן אינו מעט השנים אבל שהוא כמו הנער הנאמר בבנימן שלחה הנער אתי (בראשית מג, ח) והנער יעל עם אחיו (שם מד, לג), וכמו הנער הנאמר ביוסף ושם אתנו נער עברי (שם מא, יב) והיו כל אחד מהם מבן שלושים שנה, והנער הנאמר ביהושע ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות לג, יא) והוא היה בן מ' שנה כמו שהביאו בפרק ל"ב ח"ב, וחוץ מכבוד חכמתו אין הדבר כן ואין הנדון דומה לראיה כי הנער הנאמר בבנימין היה מיחסו אל אביו ואל אחיו להיותו הקטן שבהם והנער הנזכר ביוסף ויהושע ענינו משרת וכמו שכתב הר"ר רבי אברהם אבן עזרא, ולא נכריח אנחנו שהיה ירמיהו נער קטן בשנים מכח שם נער בלבד כמו שחשב הרב אלא מכח אומרו הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי ואם הוא היה בן שלשים או ארבעים שנה איך לא ידע לדבר אלא שזה מורה שהיה בעצם ואמת מעט השנים ולא תמצא בלשון הזה בבנימן ולא ביוסף ולא ביהושע, וכדי להרחיק מחשבות הרב ותואניו הקדים הכתוב לבאר שירמיהו התחיל לנבאות בימי יאשיהו שלשה עשר שנה למלכו ופסוק מלא הוא שנבא ארבעים שנה כמו שזכרתי ואחר החרבן הלך למצרים ועמד שם שנים רבות מבלי נבואה עד יום מותו כדברי הרב, וחכמי היוונים מעידים שדבר עמו אפלטון במצרים, ולפי זה מהתחלת נבואתו עד מותו עברו יותר מחמשים שנה והוא המוכיח שכאשר התחיל בנבואה לא היה אלא בכמות י"ב שנה או ט"ו שנה, וכבר ייעד עוד על אמתת זה מה שמצאנו ששני' רבות אחרי היותו נביא אמר לו השם לא תקח לך אשה ולא תוליד בנים במקום הזה יורה שעדיין לא היה נשוי אשה וכל זה מוכיח שהיה נער מעט שנים כמו שאמר ואיך יכחיש הרב מציאות הנבואה בנערות והלא שמואל הרואה נער היה ורך בשנים בהנבאו וספורו יורה עליו אלא שדעת הרב המורה בהכנות הנבואה אינו מוכרח לא בכללו ולא בחלקיו.
פסוק ו:
ונשוב אל פירוש הפסוק הנה ירמיהו הקשה כנגד הדבור האלקי באומרו איך אמרת שהשפעת בי הידיעה והמוסר ואני איני יודע לדבר ולסד' מאמרי כחכם וזה יורה שאין בי לא ידיעה ולא דרך ארץ והוא סותר אם כן למה שאתה אומר אלי והותרה בזה השאלה הרביעית.
פסוק ז:
ועל זה השיבו השם אל תאמר נער אנכי וגומר רוצה לומר אין איש בארץ שיכיר בך שאתה נער לא כפי מעשיך ולא כפי דבוריך ולכן אל תאמר לשום אדם נער אנכי ואל תפרסם כמה ימי שני חייך כי הנה האדם יכירו בו שהוא נער אם במעשיו שלא יעשה מה שיעשה האדם הגדול ואתה לא תהיה כן כי על כל אשר אשלחך תלך, או יראה נערותו בדבריו אם לא ידע לדבר כראוי ואתה לא תהיה כן כי את כל אשר אצוך תדבר גם יראה פעמים הנערות בחולשת הלב שהנערים לרוב לחותם הם פחדנים מאד ועל זה זרזו (ח) אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך נאם ה', ורבינו שלמה פירש על כל אשר אשלחך תלך כנגד האומות ואת כל אשר אצוך תדבר כנגד ישראל, (ט) ולפי שירמיהו עשה טענתו בלבד בענין הדבור לכן נראה לו בנבואתו כאלו השם היה שולח ידו ונוגע אל פיו להגיד שהוא יורנו את אשר ידבר והוא אומרו ויאמר ה' אלי הנה נתתי דברי בפיך (י) ולכן אע"פ שאתה נער ראה והסתכל שאני הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ, רוצה לומר שינבא על אומות רבות השחתות ורעות עצומות שיבואו עליהם, ורמז בזה אל נבואת כוס החמה שנבא שישתו כל הגוים ע"י נבוכד נצר מלך בבל, ולפי שאחר כך תהיה פקידת בית שני אמר אחריו לבנות ולנטוע, וכן תרגם יונתן לנתוש ולנתוץ האומות לבנות ולנטוע לישראל, ואפשר שהיה המאמר החלטי לנתוש ולנתוץ לישראל ולשאר האומות שנבא על חרבנם לבנות ולנטוע ג"כ לכולם כי הנה נבא גם על שאר האומות הצלחות וטובות, הנה התבאר שבאה הנבואה הזאת לירמיהו להסיר מלבו ספק הנערות שהיה חושב למונע עצמו בשליחות נבואתו:
פסוק יא:
ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה רואה ירמיהו וגומר עד ויהי דבר ה' אלי שנית, ראיתי להעירך בכאן על עיקר אחד גדול בעניני הנבואה כפי עיוני בה, והוא שהצרות הנראות בנבואה אינם כולם בדרך אחד כי הנה בהיות השפע האלקי על שכל הנביא פעמים כחו המדמה בהיותו מושפע משכל יגשים הדבר המושג אליו ויעשה בו משל וצורה, והצורות האלה שהם מפעל כח הנביא ודמיונו יוחסו אליו ועליהם אמר ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרבתי וביד הנביאים אדמה (הושע יב, יא) שהשפע אשר כינה בשם חזון הוא מאת האלקים אמנם יקרה שביד הנביאים יעשו עליו דמיונות, וזהו ענין צורות המראות ששיער בו הרב המורה, ופעמים היה הקדוש ברוך הוא מרשים ומראה בנפש הנביא ודמיונו צורות ידועות בציור מוגבל כפי מה שיאות לרמוז על דבר מהדברים והצורות אשר כאלה לא יוחסו לנביא כי אינם מהרכבות דמיונו אבל יוחסו להש"י שהוא סבת התרשמותם שמה, ועל כיוצא בזה אמר ישעיהו עליו השלו' (ישעיה כא, י) מדושתי ובן גרני אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם, ועמוס ושאר נביאים אמרו (עמוס ז, א) כה הראני ה', להגיד שברצונו ובמאמרו יגיעו אליו הצורות ההם ומפני שהש"י השפיע על ירמיהו בנבואתו זאת שפע שכליי וירמיהו בכח דמיונו הגשימו והמשילו לכן שאלו יתברך מה אתה רואה ירמיהו רוצה לומר מה הדמיון וההמשל אשר עשית בדמיונך במה שהשפעת על שכלך, והוא השיבו מקל שוקד אני רואה לא אמר עץ אלא מקל והוא המיוחס להעניש את הרשעים וכמו שאמרו חכמים ז"ל (סנהדרין ז, ב) מקל ורצועה ייאמר מה שראיתי אני ודמיתי בכוחי המדמה הוא שיבא מקל להכות את הרשעים ויהיה שוקד ומהיר במעשהו, (יב) ואז אמר לו היטבת לראות רוצה לומר דמוי הגון ונאה כפי השפע עשית כי שוקד אני על דברי אשר דברתי על העם הזה לעשותו, ומדרש אגדה השקד הזה משעת הנצתו עד גמר פירותיו כ"א יום כמנין הימים שמן י"ז בתמוז שבו הובקעה העיר לט' באב שבו נשרף הבית. והמפרשים פירשו מה אתה רואה ירמיהו שהראהו הש"י המקל עץ יבש בלי עלים ובלי פרחים, וששאל אותו מה אתה רואה כלומר האם אתה מכיר העץ הזה והוא הכיר בו שהיה עץ שקדים וזהו מקל שקד אני רואה, ועליו אמר לו הש"י היטבת לראות שמבלי עלים ופרחים הכרת שהיה המקל משקדים ותדע לך למה הראתי לך זה לפי ששוקד אני על דברי ויעודי שדברתי להחריב ירושלם לעשותו כי כמו שעץ השקד ממהר להוציא פרח מכל העצים כן דברי יבא מהרה עליהם, וכפי כל אחד מהפירושים הותרה השאלה החמישית, והנה באה הנבואה הזאת לירמיהו לפי שתמיד היה ספק אצלו למה ישלחהו עתה השם בשליחות הזה בנערותו והיה יותר טוב שימתין מעט עד שיגדל ויהיה לאיש ואז יעשה שליחות מפני זה הוצרך להראות לו מהירות הענין ותכיפותו ושלא יסבול העכוב וההמתנה כלל אבל שילך מיד:
פסוק יג:
ויהי דבר ה' אלי שנית לאמר מה אתה רואה ואומר סיר נפוח וגומר עד ויהי דבר ה' אלי הלוך וקראת. הנה ירמיהו כששמע ייעוד הרע הזה וראה מהירות בואו והגעתו נכספה וגם כלתה נפשו לדעת מי הוא זה ואי זה הוא הצר הצורר אשר יבא להשחית ירושלם, ולכן באה לו הנבואה הזאת להודיעו שמצפון תפתח הרעה והנה קראה הכתוב שנית עם היותה שלישית מהנבואות האלה לפי שהראשונה מהמה היה לו בענין נערותו כמו שפירשתי. והאחרונה תהיה בנחמת העם כמו שיתבאר, אמנם שתי הנבואות האמצעיות מהמקל שקד וסיר נפוח היו בחרבן ירושלם ולכן קרא הנבואה הזאת שנית כי היא היתה שנית בייעוד הרע ההוא כי לא נקרא שנית במספר הנבואות כי אם בהודעת החרבן, ולפי שהצורה הזאת היתה גם כן מדומת מכח דמיון הנביא לכן שאלו הש"י עליה ג"כ מה אתה רואה כמו שפי' למעל', והנביא השיבו סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה וראוי לדקדק בפסוק הזה ד' דברים. הראשונה, למה אמר סיר נפוח והיה ראוי שיאמר נופח על דרך נופח באש פחם. והשני, באומרו ופניו כי הנה אין לסיר פנים, והרב ר' דוד קמחי כתב שענין נפוח כמו רותח כדברי רבינו שלמה ושפני הסיר הם פני השפתים או הכירה ששופתין עליה הקדרה ואין לדבריו הכרח כלל. והג', אומרו ופניו מפני צפונ' והי' ראוי שיאמר אל פני צפונ' לא מפני. והד', בתשובת השם מצפון תפתח הרעה והיה ראוי שיאמר תבוא לא תפתח כאלו הפתיחה תבוא משם והתשלום מדרום או מצד אחר, והרד"ק כתב שתפתח הוא מענין התרה כמו ויפתח הגמלים כאלו היתה הרעה קשורה עד הנה ועתה תהיה מותרת לבוא על ישראל ואינו נכון.
פסוק יג:
והנ"ל בכל זה הוא שאין הנפיחה רתיחה כי אנחנו נאמר נאד נפוח ולא יהיה רותח אבל הנפיחה היא ההתנשבות ברוח והנה כאשר יושם הסיר על האש כדי שתתבשל מהרה הקודחי אש מאזרי זיקות ינפחו שמה בכלים המביאים האויר כדי שיכנס האויר באש ויתרב' האש ויבער במהרה ותתבשל הסיר מיד ותהי' לאכלה, והנה הסיר שראה ירמיהו היה משל לירושלם כי כמו שהסיר בעבור המאכל שבה יאספו עליה האוכלים ככה יאספו האויבים על ירושלם לאכול את יעקב, וכן המשיל יחזקאל את ירושלם בסיר ואמר (יחזקאל כד, ג) שפות הסיר שפות, וראה ירמיהו אותו סיר נפוח רוצה לומר שהיו אנשים מנפחים אותו להבעיר את הבערה ולהדליק את האש ולכן היתה סיר נפוח בחזקה, ואמר בסיר לשון פנים ופניו מפני צפונה לאחת מב' סבות אם לפי שלשון פנים יאמר גם בדבר שאין בו רוח חיים לצד הקודם והיות' נגלה ממנו כמו שנאמר במגלה והיא כתובה פנים ואחור ונאמר על פני האדמה על פני רקיע השמים אל מול פני המלחמה, והיו א"כ פני הסיר החלקים הקודמים והיותר נגלים ונראים ממנו שהם נפוחים מפני צפון כי משם היו קודחי אש מאזרי זיקו' כדי לנפוח את הסיר לאסוף עליה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, ואם לפי שפנים יאמר פעמים רבות על הקודם בזמן וממנו לפנים הארץ יסדת (תהלים קב, כו), לפנים בישראל (שמואל א' ט, ט), יאמר הכתוב הזה ששתי פעמים תחרב ירושלם, ופניו רוצה לומר הפנים הראשונים והחרבן הקודם יהיה מפני צפון כלומר שיעברו עליה הבבלים ויחריבום, ובזה רמז שפעם אחרת תחרב לא מפני צפון כ"א מצד רומי שהיא מערבית לא"י, והנה לא אמר לו יתברך לירמיהו בזה היטבת לראות כאשר אמר על המקל שקד לפי שכבר נאמר לו בתחלת הנבואה הזאת שהיתה שנית רצה לומר דומה למה שלפניה בענין ההודעה ולכן בהיותו כבר יודע ענינה לא היה צריך לומר לו היטבת לראות, (יד) אבל א"ל מצפון תפתח הרעה רומז לבבל שהיא צפונית לא"י ומאשר אמר תפתח הודיע ששתי חרבנות יבואו על ירושלם א' ע"י הבבליים והוא הראשון והתחלה לכל רעה ואחת על ידי הרומיים שהיה תשלומה, ולפי שבבל פתחה ברעה לכן אמר יתברך מצפון תפתח הרעה, ואומרו על כל יושבי הארץ אפשר לפרשו על ירושלם וכל ערי יהודה ואפשר ג"כ לפרשו על כל האומות שהחריב נבוכד נצר כמו שיתבאר. וביאר איך תפתח הרעה מצפון באומרו (טו) כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה רוצה לומר אשים בלב המלכים ההם ושריהם למשפחותם שיבאו על ירושלם לשחתה כי כולם באו בעזרת נבוכדנצר, ועל המלכים ההם אמר ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלם רוצה לומר שיצורו עליה ועל כל ערי יהודה, (טז) ועל בני יהודה אמר ודברתי משפטי אותם רוצה לומר אוכיחם על עונותיהם והדבור והתוכחה הוא שיחרימם ויגלם מארצם לפי שכל זה ראוי כפי גודל רשעתם אשר עזבוני ויקטרו לאלקים אחרים רוצה לומר שעזבו עבודת בית המקדש והלכו לעבוד אלקים אחרים, והוציא הקב"ה כלל ותולדה מכל הדברים האלה באומרו (יז) ואתה תאזור מתניך כלומר ואחרי שידעת הרעה העתידה לבוא ושלא תאחר ושהיא מצפון ראוי שבזריזות רב אע"פ שאתה נער תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את אשר אנכי אצוך ושאל תירא ואל תחת מפניהם כי אם לא תעשה כן אחתך ואפילך לפניהם, (יח) אמנם אם תאמין בדברי אני הנה נתתיך היום רוצה לומר היום הזה שאתה נער קטון נתתיך לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת לכל הארץ וזה להלחם בם כפי מדרגותיהם שהם למלכי יהודה ולשריה שהם אחרי המלכים לכהניה שהם אחרי השרים ולעם הארץ שהם היותר שפלים במדרגה, (יט) והנה זכרתי כולם לפי שכולם ילחמו אליך ועם כל זה לא יוכלו לך לפי שאתך אני נאם ה' להצילך מידם תחת אשר בטחת בי: