בטרם אצרך בבטן ידעתיך
מילות הפתיחה של נבואתו הראשונה, עוסקות בבחירתו של ירמיהו לנביא: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך"(ירמיה א ה). השאלה המתעוררת היא, אם הנבואה כפויה על הנביא "מלמעלה"; האם אין לנביא בחירה חופשית להיות או לחדול? האם אין הוא צריך להכשיר את עצמו מ"למטה" כדי להיות ראוי לקבלת נבואה ולשליחות של נביא?
מהגמרא משמע שיש תנאים שונים להתגלות הנבואה: "אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר וחכם ועניו" (נדרים לח.). ועל כן פסק הרמב"ם: ש"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו". הרמב"ם מוסיף ומתאר את המידות האישיות של המועמד לנבואה: "ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו, שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותם העניינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה..."(הלכות יסודי התורה ז א). מפורש אם כן שהנביא חייב להכין את עצמו ב"אתערותא דלתתא"(=התעוררות מלמטה) כדי לקבל נבואה. מה פשרם איפוא של דברי ה' "בטרם אצרך בבטן ידעתיך"?
את הדברים מבהיר הרמב"ם במורה נבוכים. תחילה הוא מציג שתי דעות מוטעות בענייני הנבואה ואחר כך הוא מוסיף:
והדעת השלישית, והיא דעת תורתנו ויסוד דתנו ... וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה ברצון א-להי ... ולא יטעך אמרו 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשיך' כי זה עניין כל נביא, אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו כמו שיתבאר.
(מורה נבוכים חלק שני פרק לב)
זאת אומרת, לנביא יש אישיות מיוחדת והכנה טבעית, מעין נשמה יתרה שניתנת לו בלידתו בכוח (=פוטנציאל). אולם הנביא חייב להוציא לפועל בבחירה חופשית נכונה ולהשתלם בכל המעלות השכליות והמידתיות – ורק אז הוא מוכן לנבואה, ואם ירצה ה' תחול עליו רוח הנבואה.
גם משה, אבי הנביאים, הוכן לנבואה מלידתו. "בשעה שנולד נתמלא הבית כולו אורה" (מגילה יד:). "כי טוב הוא – הגון לנביאות. אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול" (סוטה יב.); אבל כדי לממש את הנבואה היה עליו "להוכיח את עצמו" בבחירתו החופשית. התורה מדגישה "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם"(שמות ב יא), וחז"ל מוסיפים את האגדה הידועה על אופן רעייתו את הצאן ויחסו האוהב והחם לטלה שברח מהעדר - "אמר הקב"ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך אתה תרעה צאני ישראל"(שמות רבה ב ב).
עם ישראל ייעודו לשמש אור לגויים, והוא בבחינת הנביא של אומות העולם. גם בבחירתו של עם ישראל להיות עם סגולה בולטים שני הרכיבים, הסגולה העצמית הטבעית שהוטמעה בו משמיא, והבחירה החופשית שבאה במעשיו מלמטה. המהר"ל מבהיר שעם ישראל לא נבחר בגלל צדקות האבות, "אבל עיקר הבחירה שבחר ה' יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, שהבחירה הפרטית היא לפי המקבל, ואם ישתנה המקבל ישתנה הדבר. ולכך תתורץ השאלה שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ...כי השי"ת בחר בעם ישראל בעצם ולא בשביל מעשיהם הטובים"(נצח ישראל פרק יא).
וכן כתב הרב קוק:
טבע הנשמה הכללית של כנסת ישראל הוא א-להיותה. לא בחירתה גרמה לה את יתרונה הא-להי, לא מצד מעשיה הפרטיים לא בצדקתה ויושר לבבה באה אל מעלתה. תכונת גזעה עשתה לה את חילה ואת עוזה בא-להים, אשר לא בבחירה לקחה אותו ולא תוכל כל קלקלה של בחירה לאבדו. יש לה אמנם לבחירה מבוא גדול בכל סגולה טבעית ... להוציאה אל הפועל באופן שלם וחשוב...
(הקדמה לשבת הארץ)
ואלה שזורים במהותם של הנביאים כולם, ושל ירמיהו נביא פרקנו. "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" – הסגולה הטבעית מעל, והבחירה החופשית ממטה, חוברים יחד לעשותו איש אחד – נביא!