פסוק א:שלא כעשו, שעבר להר שעיר – וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב עוד בחיי אביו בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
פסוק ב:אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף. משעה שיעקב חזר לכנען, הסיפור בעיקרו יתמקד ביוסף. אף על פי שיעקב היה עדיין חי ופעיל, קורותיו כמנהיג וכיוצר התמעטו והלכו, והמוקד עבר ליוסף. בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת, עם אֶחָיו בַּצֹּאן של הבית, כהמשך למסורת רעיית הצאן של המשפחה, וְהוּא נַעַר, צעיר, או: משרת אֶת, בחברת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו, שהיו קרובים לגילו מבני לאה. יעקב לא הפגין את מעמדם הנחות של בני השפחות, אדרבא, בברכותיו לבניו הוא השווה את מעמדם של בני השפחות לבני רחל ולאה. ובכל זאת, בפועל היה פער בין מעמדם למעמד בני הגבירות. כיוון שיוסף היה קרוב אליהם, ולמרות חברותו עמם – וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם, הלשין על התנהגויותיהם הבלתי-ראויות.
פסוק ג:וְיִשְׂרָאֵל, יעקב אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, בנו הקטן. אמנם בנימין, שהיה אף הוא בן האשה האהובה, רחל, היה קטן ממנו, אך אישיותו בלטה פחות. יעקב העדיף את יוסף בן רחל, בהיותו האישיות המבריקה ביותר בבניו, כפי שיעלה מן ההמשך. נראה שרחל אמנם מתה, אך זכרהּ לא מת. להלן יוזכר שאף יוסף היה יפה תואר ויפה מראה, וייתכן שתווי פניו הזכירו את תווי פניה של אמו. קל לשער שיוסף הועדף על פני בניו הראשונים של יעקב גם מפאת המעשים שעשו הם: ראובן סרח בתוך המשפחה, ומעשיהם של שמעון ולוי באנשי שכם עוררו מורת רוח ביעקב. וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כתונת מיוחדת שלא דמתה לבגדיהם של שאר האחים.
פסוק ד:וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו, העדפת יוסף בלטה לעין הן ביחסו הכללי של יעקב לבנו והן בכתונת שעשה לו – וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. לא היו מסוגלים לקיים אתו תקשורת נינוחה. הם נמנעו מלפתוח עמו בשיחה והרחיקוהו ככל האפשר.
פסוק ה:וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. שנאתם גברה משום שסיפר להם.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:
פסוק ז:וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים, קושרים אֲלֻמִּים, אלומות, קבוצות שיבולים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה כרגיל. אף שבעיקר היו רועים, היו להם גם שדות משלהם. וְהִנֵּה במקום שאלומתי תהיה מונחת לצד שאר האלומות – קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה על עמדהּ. וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, האלומות המואנשות בחלום נעו סביב אלומתי, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.
פסוק ח:וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו, שהבינו שהחלום רומז למשילתו של יוסף בהם: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?! אין לך סיכוי לכך. וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. שנאת האחים ליוסף, שנבעה מהיותו הבן המועדף ומן הדיבורים השליליים שדיבר עליהם באוזני אביו, הוחרפה עוד בשל יומרתו שהתבטאה בחלום שחלם. היה עליהם להתמודד לא רק עם אח מועדף אלא עם אדם שבראשו מקננים רעיונות מגלומניים.
פסוק ט:וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, כנראה בלילה אחר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.
פסוק י:וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו. בחלום הזה, שלא כבראשון, גם יעקב נטל חלק. על כן יוסף סיפר את החלום גם לאביו. וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ?! לבטח אין זה חלום אמתי, שהרי השמש והירח אמורים לייצג את ההורים, ואם כן – הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, האם ייתכן שאני ואמך ואחיך נבוא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?! ומעבר לכך, הרי אמך כבר מתה, ולבטח החלום לא עתיד להתגשם.
פסוק יא:וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, האחים קינאו בו הן בשל החלומות החריגים שחלם הן בגלל תגובת אביהם. יעקב לא גער בו, כאחיו, על יומרת השווא, אלא רק טען כנגדו שהחלום לא יתממש. וְאָבִיו שָׁמַר, זכר אֶת הַדָּבָר. אף על פי שבחוג המשפחה יעקב אמר שחלומות יוסף אינם אלא חלומות הבל, הוא זכר את החלום שכן האמין שאצורה בו משמעות.
פסוק יב:וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם, לְכָה, לךְ וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם. כיוון שהצאן עשויות להימצא שבועות וחודשים מחוץ לדיר, וכאן הרחיקו בניו מחברון עד שכם, יעקב היה מעוניין לשמור על הקשר אתם. וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנֵּנִי.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר לוֹ: לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר. סַפר לי על הקורות את אחיך ואת הצאן. וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן. אמנם חברון ממוקמת בהרים, אך ייתכן שמשפחת יעקב ישבה בעמק שבשולי חברון. וַיָּבֹא יוסף שְׁכֶמָה.
פסוק טו:וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה. למרות שחיפש קבוצה שלמה של רועים ועמם עדרים לא קטנים, יוסף התקשה למצאם. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: מַה תְּבַקֵּשׁ? מה אתה מחפש?
פסוק טז:וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ. הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. בוודאי הסביר כיצד הם נראים, וביקש מידע מן האיש.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר הָאִישׁ: נָסְעוּ מִזֶּה, מכאן, כִּי שָׁמַעְתִּי אותם אֹמְרִים זה לזה: ״נֵלְכָה דֹּתָיְנָה״, לדותן, ומן הסתם אכן הגיעו לשם. וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.
פסוק יח:וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, לבדו ומן הסתם במקום מבודד, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. שנאתם כלפיו היתה כה עמוקה וקיצונית, שכשפגשו אותו לבדו מחוץ לבית אביהם, התעוררה בהם המשאלה להיפטר ממנו.
פסוק יט:וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת, חלומותיו העצימו את שנאתם כלפיו, ועל כן בכינוי גנאי זה ביטאו את איבתם וליבו אותה. הַלָּזֶה, ההוא. ביטוי המורה התנכרות. יוסף היה בעיניהם כזר עוין. הנה הוא בָּא.
פסוק כ:וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת המצויים באזור וְאָמַרְנוּ: ״חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ״. כיוון שבמקומות הבלתי-מיושבים מצויות חיות בר, אם נישאל על גורלו, נוכל לתלות את מותו בחיה טורפת. וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.
פסוק כא:וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, שבתור בכור חש אחריות, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם. וַיֹּאמֶר: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. אין לנו צורך בהריגתו.
פסוק כב:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם. הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. הוא ימות ברעב. אל לנו להרגו בידינו. וכאן מסופר מה עלה במחשבתו של ראובן – לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. אולי ראובן לא היה שותף באיבתם הקשה של שאר אחיו, ומשום כך פעל תחילה למניעת הריגת יוסף, ולאחר מכן ניסה לשכנעם לזרוק אותו לבור מתוך מחשבה שיחלצוֹֹ משם וישיב אותו הביתה.
פסוק כג:וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.
פסוק כד:וַיִּקָּחֻהוּ, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. והכתוב מעיר: וְהַבּוֹר היה רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. לא ברור באיזו עונה אירע הדבר, אבל כיוון שיצאו למרעה – נראה שהיתה זו תחילת הקיץ לכל המאוחר. בתקופה זו אפשר עדיין למצוא בורות שהתמלאו במי גשמים. בכל זאת, הם נמנעו מלהטביעו בבור מלא מים.
פסוק כה:וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם. הם לא ראו במעשה זה מעידה שמעדו ברגע של חולשה. מצפונם לא מנע מהם לקבוע סעודה בעת שאחיהם משווע ממעמקים. וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת, שיירת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד שבעבר הירדן. במשך דורות רבים עד קרוב לימינו היו נוהגים נוסעים מן הצפון למצרים לחצות את הירדן מערבה ולהמשיך לעבר השפלה דרך עמק דותן הנושק לעמק יזרעאל. וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת, בשמים בכלל, או: בושם מסוים וּצְרִי הנחשב לבושם יקר מאוד שצמח בארץ אף לאחר ימי הבית השני. על הרומאים אמרו שהיו משלמים את מחירו בזהב. צרי הגלעד היה מפורסם, וקרוב לוודאי שצמח בעיקר בעמק הירדן. וָלֹט. נראה שאף הוא צמח ששימש להפקת בושם. הוֹלְכִים לְהוֹרִיד את הבשמים הללו מִצְרָיְמָה כדי לשווקם שם.
פסוק כו:וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע, מה נרוויח מכך שנַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ, ונסתיר את העניין?!
פסוק כז:לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לעבד לַיִּשְׁמְעֵאלִים שהזדמנו לכאן. הישמעאלים ירחיקו אותו מכאן, וְעל כל פנים יָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, אנחנו לא ניגע בו, כִּי אחרי הכול אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא, ואל לנו לפגוע בו. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו, קיבלו את עצתו של יהודה.
פסוק כח:וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר. היו שזיהו את המדיינים הסוחרים עם הישמעאלים שנזכרו בפסוק הקודם – כל אלה הם נוודים סוחרים. אחרים ראו במדיינים קבוצה שונה, שהיא שמשכה והעלתה את יוסף. וַיִּמְכְּרוּ, לפי הפירוש הראשון, אחי יוסף, ולפי הפירוש השני – המדיינים, אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים. לפי הפירוש השני, האחים לא התנגדו למכירה, ושמא לא ידעו עליה כלל, כי קדמום המדיינים ומכרוהו, ואולי האחים הם שיזמו את העלאת יוסף על ידי המדיינים ואת מכירתו לישמעאלים. יוסף נמכר בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף, סכום ניכר שהתחלק ביניהם. וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.
פסוק כט:וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, מכאן שלא היה אתם בעת המכירה, וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר. וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו מחמת צער ודאגה לגורלו.
פסוק ל:וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?! מה יקרה לי?! הוא חש שבתור האח הגדול האחריות לילד רובצת על כתפיו.
פסוק לא:עליהם להכין את סיפור הכיסוי להיעדרו של יוסף – וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, תיש קטן, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם של השעיר, הדומה לדמו של אדם.
פסוק לב:וַיְשַׁלְּחוּ ליעקב אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים. וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ – הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא, אִם לֹא? אפשר להכיר שזוהי כתונת פסים, אבל האם זוהי כתונתו של יוסף או של אדם אחר. אנחנו לא שמנו לב לפרטיה, אך אתה, שעשית את הכתונת, בוודאי זוכר אותה.
פסוק לג:וַיַּכִּירָהּ, וַיֹּאמֶר: כְּתֹנֶת בְּנִי היא זו. חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ. טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. אפשר להיווכח שחיה טרפה את יוסף. האחים סיפרו שמצאו את הכתונת בלבד. שרידי הגופה לא נשארו, מפני שהחיה אולי גררה אותם למקום מושבה, אך כיוון שהיא לא אכלה את הבגד, נמצאה הכתונת לבדה.
פסוק לד:וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, כאבל, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.
פסוק לה:וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו, כל הנשים שבבית, כולל נשי בניו לְנַחֲמוֹ. וַיְמָאֵן, יעקב סירב לְהִתְנַחֵם, למרות ניסיונות הסביבה לנחמו. וַיֹּאמֶר: כִּי דבר לא ישנה את המציאות, אלא אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה, אל השאול. וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, את יוסף אָבִיו. אמנם יעקב לא ידע בוודאות מלאה על המוות, שהרי הגופה לא נמצאה, אבל ישנן ראיות נסיבתיות לכך שיוסף נטרף.
פסוק לו:וְהַמְּדָנִים, המדיינים הסוחרים, מָכְרוּ אֹתוֹ – את יוסף אֶל מִצְרָיִם כעבד לְפוֹטִיפַר, שהיה סְרִיס. ביטוי זה אינו אומר בהכרח שסורס, אלא שהיה שר בעל תפקיד בהיכל המלך פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים, הממונה על ההוצאות להורג, התליין הראשי של המדינה. נראה שיוסף נחשב סחורה טובה, שכן היה בחור יפה תואר בן שבע עשרה, שעד כה לא עבד עבודה קשה מדי. מן הסתם מכרו אותו לקונה האמיד, שיכול היה לשלם תמורתו במיטב כספו.
