פסוק ז:עשרת מונים. עשר מניינים הרי מאה:
פסוק ח:נקודים. ניקוד שלהם דק וקטון:
פסוק ח:ברודים. מגזרת ברד שהבהמות מנומרות כברד גדולים ורחבים:
פסוק יט:ותגנוב את התרפים. מהו תרפים שוחטין אדם בכור ומולחין אותו במלח ובשמים וכותבין על עץ של זהב שם טומאה ומניחין אותו תחת לשונו ונותנים אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחוים לו והוא מדבר כמו שמצינו והתרפים דברו און. ולמה גנבתם רחל שלא יגידו ללבן שברח יעקב. וא"ת א"כ מדוע לא הגידו לו כאן אנחנו עומדים כשבקש באהל רחל. י"ל לפי שרחל יושבת עליהן וגנאי גדול היה להם לומר שהם תחת אחור רחל שהם עושים עצמן ע"ז. ד"א להעביר מבית אביה ע"ז נתכוונה:
פסוק כג:דרך שבעת ימים. פ"ה כל מה שהלך יעקב בז' ימים הלך לבן ביום אחד. וקשה דהא כשברח יעקב הוגד ללבן ביום הג' בריחת יעקב ורדף אחריו והשיגו. אלא כך היה המעשה לבן הלך לגוז צאנו שהיה רחוק ממנו ג' ימים כדכתיב לעיל דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב ויעקב הלך לביתו שהיו דרים בעיר אחת הוא ולבן וברח מיד התחיל השליח להודיע ללבן בריחת יעקב ושהה ג' ימים וחזר לביתו בג' ימים. ומצא שברח יעקב א"כ היה יעקב רחוק מביתו ז' ימים ואז רדף לבן אחריו והשיגו ביום השביעי. ועל כרחך צ"ל דיעקב ולבן דרים בעיר אחת דאם לא כן היאך לקחה רחל את התרפים מאיזה מקום לקחתם. ועוד דכתיב רואה אני את פני אביכם והנה איננו עמי כתמול שלשום ואם לא היו דרים בעיר אחת היאך ראה הדבר ופני לבן הלא היה רחוק ממנו ג' ימים. וי"מ דלבן דר רחוק מיעקב ג' ימים וכשברח יעקב מיד הלך המגיד ללבן ושהה בדרך ג' ימים ורדף לבן והשיגו ביום ד' והא דכתיב דרך שבעת ימים ר"ל ג' ימים מהלך שבינו לבין יעקב וד' ימים שברח יעקב ממקומו. ומה שפ"ה כל מה שהלך יעקב בז' ימים הלך לבן ביום אחד ר"ל ראוי להלוך ממקום לבן עד מקום שהשיגו ולעולם אומר דהשיגו יום רביעי לבריחתו. וראשון עיקר:
פסוק לג:ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל. וא"ת והלא היה לו לכתוב ויצא מאהל שתי האמהות ויבוא באהל רחל כי לפום פשטיה דקרא כך היו סדורין אהל יעקב שהוא אהל רחל ואהל לאה ואהל בלהה ואהל זלפה. וי"ל שלא היה שום אהל פתוח לרשות הרבים כי אם אהל רחל לבד כדי שלא יוכל יעקב ליכנס באהל של אחת מהן כי אם ברשות רחל שהיתה חביבה עליו יותר מכלם וכלם חוזרים לאהל רחל כשרוצים לצאת לר"ה ופתוחים לאהל רחל ולפיכך כשחפש לבן תחלה באהל רחל שהוא אהל יעקב ואח"ך אהל לאה שאצלו ואח"ך אהל בלהה ואח"ך באהל זלפה על כרחך כשרצה לצאת לר"ה הוצרך לצאת על עקב בושתו באהל בלהה ומשם לאהל לאה ומשם לאהל רחל שהוא אהל יעקב ומשם לר"ה כי אהל רחל לבדו פתוח לר"ה. ורשב"ם פי' כל האהלים היו כסדר יעקב לאה רחל בלהה זלפה ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל אע"פ שאמר באהל לאה ובאהל שתי האמהות לא כך היה אלא רוצה היה להפסיק פסוק ראשונה. וריב"א פי' שאהל יעקב ורחל אחד לאה ורחל פתוחין זה לזה ופתוחין לר"ה. וגם אהל לאה פתוח לאהל בלהה ואהל בלהה לזלפה אך אהל האמהות אין להם פתח לר"ה וזהו שנאמר ויבא באהל יעקב זהו אהל רחל ונקרא על שם יעקב ואחריו לאהל לאה ואחריו לאהל האמהות ולא מצא וחזר עקביו לאהל לאה לפי שאהל האמהות אין להם פתח לר"ה ואז יצא לאהל לאה ובא לאהל רחל שמכיר בה שמשמשנית היא:
פסוק לט:אנכי אחטנה. פי' אב"י אנכי עניתי: (אש"ה הלשון מגומגם ולא יכולתי להולמו. ולי נראה לפרש שנשבע לו באנכי ה' אלהיך והוא נכון):
פסוק מו:ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים. כאן אומר המדרש כיון שמלובש במלבושי אחיו הרי הוא כאחיו כלומר שהוא גדול שהרי לבניו אמר לקטו אבנים וקראן אחיו:
פסוק מז:ויקרא לו לבן יגר סהדותא. פ"ה אל יהי לשון סורסי קל בעיניך לפי שבתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הכתוב כבוד. בתורה כתב יגר סהדותא בנביאים כדנא תאמרון להון אלהא. בכתובים וידברו הכשדים למלך ארמית ופי' הערוך לשון סורסי הוא ארם צובא ושאר ארצות שכבשם דוד וקראם סוריא והוא סורסי כמו שאומר מן יון יוני ומן פרס פרסי:
פסוק נ:אם תענה את בנותי וכו' אין איש עמנו. ואם תקשה והלא כתיב לעיל ולבן תקע את אחיו וכו' אם כן היו שם עדים עמם ואמאי קאמר אין איש עמנו. ונ"ל דאינם ראויים להעיד שהם היו קרובים והא דקאמר אין איש עמנו ר"ל ראוי להעיד:
פסוק נב:עד הגל הזה. ה"ר שלמה מטרויי"ש הוה כייל כלליה ואומר כל מקום שנאמר עד על כריתות ברית העובר על הברית נפרעין ממנו על ידי העד. וכן מצינו שישראל כרתו ברית לבלתי עזוב את ה' דכתיב הנה האבן הזאת תהיה לנו לעדה והעובד ע"ז בסקילה. וכן מצינו גבי חולדה ובור בבחור שקדש בחורה אחת וישבע לה שלא יקח אחרת ולא היה שם אנשים להיות עדים בדבר. מה עשה מסר לה בעדות חולדה ובור לימים נשא אשה אחרת וילדה לו שני בנים האחד גררו חולדה והאחד נפל לבור כמו כן לקה בעדיו לקיים מה שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה. וקשה דאמרי' הוא לבן הוא כושן רשעתים הוא בלעם ובלעם הלך לקלל את ישראל והיכן מצינו שנפרעו ממנו מכריתות ברית שביניהם. י"ל מצינו שנלחץ רגל בלעם בקיר והקיר הוא היה עד בכריתות ברית והוא הגל המפורש כאן. ובחרב שנעץ בו נהרג דאיתא במדרש שנעצו חרב בגל גם הוא לעדות ובו נהרג שנאמר ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב מדקאמר בחרב ש"מ חרב הידוע והוא חרב שנעצו בגל לעדות הברית:
פסוק נב:הזאת לרעה. לרעה אי אתה עובר אבל אתה עובר עליו לעשות פרקמטייא:
פסוק נב:וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. כלומר נשבע בחיי אביו שאינו רגיל בשבועות ונראה לו כדבר גדול לישבע בחיי אביו: