בדרך הביתה: היציאה מהגלות

בסוף הפרק הקודם מסופר על הברכה שנשלחה במעשיו של יעקב, על שפע ההולדה של צאנו: "וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃"(בראשית ל מג). הצלחה זו גרמה לקנאה מצד לבן וביתו (א) ואיימה על המשך חייו המתוקנים של יעקב בשכנותו (ב). מתוך כך נדחף יעקב לסיים את ההתקשרות עם לבן ולשוב אל בית אבותיו (ה).

פעולת ההשגחה העליונה ניכרת היטב במעשה זה מתחילה ועד סוף; מלכתחילה נדחף יעקב לעסוק בתיקון עולם הטבע רק כתוצאה מבקשתו הכפויה של לבן, וכעת מגיעה שליחותו זו לסיומה – שוב – כתוצאה מהשפעתו המעיקה, שאילצה את יעקב לשוב לבניינו העיקרי ולהמשך דרך אבותיו בארץ־ישראל.

החלטה זו הייתה עלולה להעמיד את רחל ולאה במצב של משבר רגשי, בהיותן בנותיו של לבן הנדרשות לעזוב כעת את 'מולדתן' ולצאת לארץ שנתפסת בעיניהן כארץ נכריה. יעקב הבין זאת, ומשום כך החליט לשתף אותן בקבלת ההכרעה (ה-יג). כמצופה, כרבקה לפניהן היו גם רחל ולאה נחושות באמונתן ובהכרתן כי מקומן בארץ־ישראל, ומצד האמת הן נחשבות נָכְרִיּ֛וֹת לאביהן ולא לבית יעקב (טו). החלטה זו הביאה בחשבון את הצורך למשמעת מלאה לדבר ד', הקובע את עתידנו בארץ הקודש, כלשונן: "כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃"(טז).

מעודד לנוכח תמימות הדעים המאגדת את כל בני ביתו, החליט יעקב לעשות מעשה ולברוח מבית לבן אל יצחק אביו, אל ארץ הקודש (יז). בבריחתו שם אֶת־פָּנָ֖יו אל עבר הַגִּלְעָֽד (כא), לשם הגיע לאחר דרך בת שבעת ימים (כג). במקום זה הדביק אותו לבן, שדבר הבריחה נודע לו (כג). לנוכח האיום בהתנגשות הרת אסון בין בית יעקב לבית לבן (עוד לא הגיעה העת להפרע מלבן, בשל קרבתו לרחל וללאה), התערבה ההשגחה העליונה והזהירה את לבן לבל יזיק ליעקב בשום דרך, ישירה או עקיפה, "מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃"(כד).

לבן בא בטענות ומענות על בריחתו של יעקב, כאשר החמורה שבהן היא שגנב את אלוהיו (ל). בדברי תשובתו טען יעקב שברח מתוך חשש, שנבע מהיכרותו את לבן, שמא ינסה לעכבו או לקחת את בנותיו ממנו (לא). בנוגע לאשמת גניבת אלוהיו ענה יעקב, האמון על מלחמת חרמה בעבודה־זרה, כי יהיה מוכן להמתתו של הלוקח. יעקב הגיב כך מתוך מחשבתו שאין בביתו אלוהי נכר. התורה מעידה שבזאת הייתה טעות בידו, שכן "רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם׃" (לב).

[אפשר שטענת לבן על גניבת אלוהיו, בפנימיותה, מבטאת את הכרתן העתידה של אומות העולם כי אין א-להים כי אם בישראל, ומשום כך בעצם עזיבתו של יעקב נעזבים הגויים גם מא-להים].

אין ספק שהטעם לגנבתה של רחל, שאיננה חשודה חלילה על מחשבת עבודה־זרה ואף מעוון גנבה הייתה נקייה, קשור עם המגמה הכללית של ביעור עבודה־זרה לשם תיקון העולם. מגמה זו נמשכת במישרין מאמונתנו בא־ל אחד מאז ימיו של אברהם אבינו, מייסד משפחת ישראל. על־פי מסורת חז"ל ביער אברהם את האלילים עוד בהיותו בבית אביו, לפני עלייתו ארצה (בראשית רבה לח יג).

שלא בידיעתה חזרה רחל על טעות המאפיינת את כל פרשת חיבורה עם בית יעקב; דחיקת השעה. גם יעקב דימה בטעות כי בשלה העת לבניין בית ישראל בסיועה של רחל בלבד, על כן העדיף אותה על לאה. יעקב עצמו הבין כי שגה, כאשר ראה כיצד התערבה ההשגחה הא-להית ובנתה את ביתו מתוך הקדמת לאה לרחל ובסיוען של השפחות, אך נראה שלא שיתף את רחל במסקנותיו. משום כך סברה, בטעות, שכֹּחה רב לבער עבודה־זרה ולתקן את בית אביה, שהיה מפורסם ברשעתו. לבן, כידוע, לא חזר למוטב, כך שגנבת התרפים לא הועילה. יתר על כן, טעותה של רחל הביאה עליה את שגגת קללתו של יעקב וגרמה שלא במודע לקיצור ימי אחיזתה בארץ הקודש.

אחר קבלת רשות מיעקב נכנס לבן ובלש בכל אוהליו, על מנת למצוא את מבוקשו (לג). בחכמתה הסתירה רחל את התרפים סמוך לגופה, וכך מנעה את מציאתם (לד). העובדה שלבן נכשל בניסיונו למצוא משהו מרכושו באוהלי חתנו ובנותיו, סיפקה ליעקב הזדמנות ראויה להוכיחו על העוול שגרם לו ברמאותו ובקיפוחו באמתלות שונות ומשונות משך עשרים שנה, זאת לעומת הצדקות, הנאמנות והמסירות שגילה יעקב בעבודת צאנו (לו-מא). לנוכח כל מעלליו של לבן היה ברור שרק בסיוע עליון זכה יעקב לצאת שלם מביתו, והוכחה לכך קיבל לבן עצמו באזהרה שהוזהר בחלום הלילה (מב).

לבן, שנאלץ לכופף את דעתו בשל האיום הא-להי, אולם לא שב מרשעתו, הציע ליעקב לכרות ברית שתקבע את גבולות ההשפעה המיוחדים לכל אחד מהם (מד). הגבול נקבע בגלעד, שנקרא כך על שם הגל שהקימו לעד על הברית (מח).

ייתכן שברית זו רומזת שאין לישראל להתערב בענייניהן של אומות העולם, ועלינו להניח לגויים ללכת בדרכם עד אשר ייפקחו עיניהם בידי ההשגחה העליונה, היודעת לסבב כל דבר בעתו. ברוח זו מעידה התורה שאת עבודת כוכבי השמים, שנאסרה על ישראל בכל תוקף, חלק ד' לגויים (דברים ד יט), וכך נפסקה ההלכה שאין אנו מוזהרים על ביעור עבודה־זרה אלא בארץ־ישראל בלבד, ולא בחוצה־לארץ (משנה תורה לרמב"ם הלכות עבודה זרה ז א). התיקון העולמי עתיד לבוא כאשר תהיה ארץ־ישראל מקודשת במעלתה ומסולקת מכל סיג של עבודה־זרה, ואז – מתוך הכרה בהצלחת האמונה הטהורה – יבערו הגויים בעצמם את האלילים מארצם ויבואו לשאוב קדושה מהמעיין הישראלי, כנאמר בספר ישעיה: "בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יַשְׁלִ֣יךְ הָאָדָ֔ם אֵ֚ת אֱלִילֵ֣י כַסְפּ֔וֹ וְאֵ֖ת אֱלִילֵ֣י זְהָב֑וֹ אֲשֶׁ֤ר עָֽשׂוּ־לוֹ֙ לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת"(ישעיה ב כ); "וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְ-הוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱ-לֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְ-הוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם׃"(ישעיה ב ג).